רבני "נצח יהודה" תוקפים: "משבר האמון עם החרדים נוצר בצה"ל"

בחדר צדדי, רחוק מהסערות הפוליטיות סביב חוק הגיוס, יושבת קבוצת אנשים שמכירה את הסיפור החרדי־צה"לי טוב מכל אלוף במטכ"ל. הם לא לובשים מדים אלא חמושים בכובע ובחליפה שחורה, ומצהירים על עצמם כי הם חלק מהצבא. אלו רבני עמותת "נצח יהודה" - הרב יצחק בר חיים, הרב דוד פוקס והרב שאול עבדיאל - מייסדי המסלולים החרדיים בצה"ל.

בשיחה נדירה ופתוחה הם מגלים בין היתר מה באמת קרה בפגישות החשאיות עם גדולי הדור ומדוע לדעתם חוק הגיוס הנוכחי נידון לכישלון.

"אנחנו לא מבולבלים", פותח הרב עבדיאל. "המסגרת הזו מיועדת לבוגרי חינוך חרדי שרוצים להיות חיילים וחרדים. היא לא נבנתה עבור בחור ישיבה שיושב ולומד 'תורתו אומנותו' במשך כל היום. אם היו שולחים עכשיו אוטובוסים לישיבת פוניבז' או לחברון לאסוף בחורים - הראשון שהיה נשכב מול הגלגלים הוא הרב פוקס, ואחריו הרב בר חיים. למה? כי המסגרות הללו לא נועדו לכך".

זה המשפט שככל הנראה מסכם את כל סוגיית המחלוקת סביב נושא הגיוס: "נצח יהודה" לא נועד לכפות גיוס על בחורי ישיבות, אלא להציע מסגרת למי שממילא לא לומד.

ברכה שקטה

עמותת "נצח יהודה" הוקמה ב־1999 בשיתוף האגף הביטחוני־חברתי במשרד הביטחון, ומאז עברו במסלולים החרדיים השונים אלפי חיילים. כיום העמותה מלווה כ־600 צעירים וחיילים במקביל, מפעילה דירות הלנה למאות חיילים בודדים ומלווה כ־24 אלף בוגרים. המטרה: לאפשר לבחור חרדי לשרת שירות משמעותי בצה"ל מבלי להתפשר על אורח החיים החרדי - עם שיעורי תורה, שלוש תפילות ביום, שמירת שבת וליווי רבני צמוד.

הרב בר חיים, ממייסדי הנח"ל החרדי, זוכר את ההתחלה: "היה לי בית מדרש של בחורים, כולם חרדים. הם עשו את כל העבירות, חוץ מעבירה אחת - הם לא עשו צבא".

לא הכל ורוד

כשהרבנים נכנסו לגדולי הדור של אותה תקופה, הם יצאו מהם עם שתיקה שהיתה בעצם הסכמה. "היינו אצל הרב שטיינמן, הרב עובדיה יוסף, הרב אדלשטיין, אפילו אצל הרב סולובייצ'יק", מפרט הרב פוקס. "אף אחד לא דיבר נגדנו".

הרב עובדיה יוסף אף סטר בחיבה לתא"ל בדימוס יהודה דובדבני, בעל עיטור המופת, ואמר "זה דבר טוב". אבל כשהרב בר חיים שאל בתמימות אם הרב ידבר על כך בדרשה שנהג לתת בבית כנסת היזדים בשכונת הבוכרים בירושלים, "שייצאו ויתגייסו?!", הרב עובדיה שתק. זו היתה ברכתו השקטה.

אבל השיחה המכוננת היתה עם מנהיג הציבור הליטאי, הרב אהרן יהודה ליב שטינמן ז"ל. "הרב אמר לי 'הרבה בחורים עושים את כל העבירות, חוץ מעבירה אחת שלא עשו - צבא'", משחזר הרב פוקס. המסר היה ברור: הצבא, עבור נערים שלא לומדים, הוא הרע במיעוטו, ואולי אף חבל הצלה.

מי הם הבחורים שמגיעים ל"נצח יהודה"? "החבר'ה האלה הם המקסימים בעולם. איכותיים, טובים, דעתניים", אומר הרב עבדיאל. "הם לא מקבלים מוסכמות כי 'אמרו להם', הם מתווכחים".

הרב בר חיים מספר שכשהיה בפגישה עם המג"ד, חייל דפק על הדלת כדי לקבל את תעודת סוף המסלול ממנו באופן אישי. "שאלתי אותו למה זה כל כך חשוב. הוא אמר לי: 'זו התעודה הראשונה שקיבלתי בחיים. פעם ראשונה שמישהו אומר לי כל הכבוד'".

"אמא חרדית אוהבת את הילד שלה בדיוק כמו כל אמא בעולם", מסבירים הרבנים את המניע לגיוס. "כשהיא רואה שרע לו, כי בתלמוד תורה המלמד מאמלל אותו או המשגיח יורד לחייו - היא רוצה שיהיה לו טוב".

אבל לא הכל ורוד. בתחילת הדרך הדרישות היו ברורות: בלי בנות, אוכל כשר למהדרין ושיעור תורה כל יום. אך לפעמים החיילים עצמם, שחלקם הוגדרו כ"אקס־חרדים", חיפשו משהו אחר. "הבחורים קפצו: מה אתה מבלבל את השכל? אנחנו רוצים לשתות, מה אכפת לנו מהדרין", הוא מספר על הפער בין האידיאולוגיה למציאות.

ועדיין, הרב בר חיים מתעקש: "בחור חרדי, גם אם הוא התרחק, בדנ"א שלו הוא חרדי. 'זרוק חוטרא לאוויר - על עיקרו קאי' (זרוק מקל לאוויר, הוא ייפול על שורשו). בסוף הוא רוצה את המסגרת כי הוא לא רוצה להתנתק מההורים ומהמערכת שגדל בה".

תפקיד הרבנים חורג הרבה מעבר לשיעורי תורה. הם משמשים עוגן, פסיכולוגים ושדכנים. "המפקדים מתחלפים כל שנתיים, אנחנו נשארים פה", הם אומרים. "מפקד הבא"ח אמר לי לאחרונה: אני צריך להעתיק את הליווי של הרבנים לפלוגות האחרות. איפה שיש רבנים יש הכי פחות נשירה והכי פחות בעיות משמעת".

השדכן הצה"לי

הרב בר חיים זכה לכינוי "השדכן הצה"לי". הוא מספר על בחור שהגיע עם "תיק" כבד - אביו אפילו כתב לצבא שהבן "חולה נפש" כדי להשיג פטור. "הצבא רצה לשלוח אותו, אבל אנחנו ראינו פוטנציאל. תוך חצי שנה הוא נהיה לוחם מצטיין, יצא לקורס מ"כים וסיים כמצטיין הרמטכ"ל. תליתי בו תקוות, הוא היה אמור להיות מג"ד 'נצח'. שידכתי אותו עם בחורה מעולה והוא התחתן, אבל אז היא ביקשה שיהיה איתה יותר - והוא עזב את הצבא".

למרות ההצלחות, הרבנים מצביעים על נקודת התורפה המרכזית: "נצח יהודה כגדוד הוא נקי. הבעיה שלנו זה היציאה לקורסים בתוך הצבא", מסביר הרב בר חיים, "שם היתה הנפילה".

הרב שאול מוסיף ביקורת חריפה: "מדינת ישראל מעולם לא ניסתה באמת לעשות את זה טוב. הקימו בסיס אימונים חרדי נפרד, אבל ככל שהיה פחות גיוס הורידו אותם למטה. זה לא עובד".

עניינים של הלב

השיחה גלשה גם לאקטואליה: המלחמה, חוק הגיוס, והקרע בין הציבור החרדי למדינה. "שמחת תורה תשפ"ד שינתה את פני הצבא ואת הצרכים שלו ב־100 אחוז, אבל האם זה יוביל לגיוס המוני?" שואל הרב שאול. "הרבנים ספקנים מאוד".

"אם מעבירים חוק שיעדי הגיוס הם 100 בשנה, מי יאכוף אותם?", שואל הרב בר חיים. "הם (ההנהגה החרדית) לא ייתנו לך אפילו אחד. תגיד להם שיש אוגדה חרדית עם מקווה ודף היומי - הם לא יתגייסו. נאדה".

הפתרון, לשיטתם, "לא יבוא בכפייה כלכלית. תחתוך להם ביטוח לאומי - זה לא יעבוד, בחוץ לארץ חיים חרדים בלי ביטוח לאומי והכל בסדר. וגם לא במינוי רבנים למטכ"ל".

הפתרון חייב לשיטתם להתחיל בשיקום האמון, אומרים הרבנים, בדומה להצלחה באקדמיה. "היתה תוכנית של 1.7 מיליארד שקל לשילוב חרדים באקדמיה, ושם ראו הצלחה כי עשו את זה נכון".

"מי שאשם שאין אמון - זה הצבא", טוען הרב עבדיאל. "האמון הזה הוא קריטי. צריך תוכנית חומש ממשלתית שתכלול את משרדי החינוך, הכלכלה והרווחה. חוק שיגדיר: מי שלומד לומד, ומי שלא - ייבנו לו מסגרות טובות".

עבור הרבנים "נצח יהודה" הוא לא רק יחידה צבאית. "כשאני פוגש חילונים והם אומרים 'וואו, נצח יהודה' - זה מוריד להבות של שנאה", אומר הרב בר חיים. "אמנם כשאני מגיע לבית הכנסת אני יושב בין הספסלים שאף אחד לא יראה אותי, אבל המטרה היא להרבות אהבה".

בסופו של דבר, המסר פשוט אך מורכב: החרדי שמתגייס לא מפסיק להיות חרדי. הוא מחפש הכרה, הוא מחפש מסגרת, והוא זקוק לדמות אב שתלווה אותו. ואת זה, הם אומרים, שום פקודת מטכ"ל יבשה לא יכולה לספק - רק הלב.