מייד לאחר הפגישה שאליה הוכנס ראש הממשלה נתניהו מן הדלת האחורית דווקא, יצא הנשיא האמריקני דונלד טראמפ בשצף קצף נגד הנשיא יצחק הרצוג. הוא קרא לו להתבייש בכך שעדיין לא השתמש בסמכותו להעניק חנינה לנתניהו, והוסיף כי העם בישראל צריך להתבייש בנשיאו. כשפנה להרצוג במהלך ביקורו בכנסת, וקרא לו לחון את ראש הממשלה, חשו רבים באי נוחות, אבל זה טראמפ, ולטראמפ אפשר לסלוח על אמירות כאלו, בזכות המצוות האחרות שעשה ואשר היטיבו איתנו.
עם זאת, לקרוא לציבור להתבייש, משל היינו איראן, זה כבר מוגזם. ייתכן שאפשר להציע לטראמפ לצאת מן ההסתבכות הזו, ולנצל את היום האחרון של תקופת "ימי השובבי"ם" (על שם שש פרשות השבוע שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו ומשפטים, הנקראות בה). אלה שישה שבועות שנועדו לחשבון נפש ולתיקון. המהדרין בוחרים ימים אחדים במהלכם כדי לצום, לחזק שליטה עצמית ולהתרחק מלשון הרע.
מנהיג העולם החופשי אינו חייב לאמץ את ציון ששת השבועות הללו, המסתיימים בסוף השבוע הנוכחי. אחרי הכול, אין זו אחת ממצוות בני נח. אבל כדאי לו לשקול לנצל את ההזדמנות. אחרי הכול, על כך תפארתו.
שומר אחיו. שאלת אחריותו של אדם למעשי קרוביו, מעסיקה את מקורותינו. כיבוד אב ואם הוא חלק מעשרת הדברות. לעומת זאת, אחריות ההורים לבניהם מסתיימת בגיל בר מצווה, שבו מכריז האב "ברוך שפטרני מעונשו של זה". האחריות לגבי האחים ברורה, לכאורה, פחות. ואף על פי כן, סיפור קין והבל מציג את הציפיות שיש לבורא מברואיו בהקשר הזה.
כזכור לכולנו, זמן קצר מאוד לאחר שגורשנו מגן עדן כבר התרחש הרצח הראשון, כאשר עובד האדמה, קין, הרג את רועה הצאן, הבל, משום שאלוהים שעה למנחת אחיו, ודחה את מנחתו. דו השיח המתפתח בין אלוהים לקין מפתיע למדי, וכרוך בשקר בוטה. אלוהים חש את דמו של הבל זועק אליו מן האדמה, ולכן הוא שואל את קין היכן אחיו (אולי כדי לאפשר לקין להביע חרטה), ואז עונה קין בשאלה: "לא ידעתי! השומר אחי אנכי?". עכשיו הוא זוכה בקללות נמרצות, ורק כאשר הוא נבהל מהן מעניק לו האל אות על מצחו, כדי להבטיח שלא יפגעו בו.
מסתבר כי אחים אינם סתם אנשים שנולדו לאותם הורים. בדו השיח שבין הבורא לקין, חשובה השאלה הרטורית של מי שמצפה לאחריות של אח לאחיו, ובוודאי כאשר מדובר באחריות הבכור לצעיר ממנו. אין לאחריות הזו שום מועד תפוגה. לא בר מצווה ולא שום דבר אחר. קין הפנה לאחריות זו עורף, אך השאלה "השומר אחי אנכי", מוצאת, במשתמע, תשובה שמימית זועמת וחד משמעית.
תמימות הימין. "הניצחון הגדול" על כך שהקלה על רכישת קרקעות בתים בגדה המערבית תמנע את הקמתה של מדינה פלסטינית ותשים קץ לפתרון שתי המדינות, ממש מכמיר לב. אבל אין שום קשר בין מהלכים כאלה לבין מניעתו של פתרון מדיני, אשר יציל את ישראל מסכנת אובדנו של הרוב היהודי בגבולותיה, על כל המשתמע מכך.
הסיפור ידוע: הפלסטינים סירבו לאמץ את תוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947, ומפא"י המשוקצת, בראשותו של דוד בן גוריון, קיבלה אותה והקימה את המדינה למרות זעקות הימין שראה בחלוקה אסון. הפלסטינים פתחו במלחמה, וישראל וירדן ניצלו את איוולתם וחילקו ביניהן את הגדה המערבית. עשרים שנה אחר כך לא שעה המלך חוסיין לבקשת רה"מ לוי אשכול שלא לתקוף את ישראל, וכל הגדה המערבית נכבשה על ידי ישראל. התוצאה הדמוגרפית, באין פתרון מדיני, היא רוב פלסטיני תחת שלטון ישראלי, וכל מי שעיניו בראשו מבין מה משמעות הדבר לישראל היהודית והדמוקרטית. חוץ מן העולצים לנוכח שינויי החוק בגדה.
