השבוע התקבל בווטסאפ סרטון מוטיבציה. אתם מכירים אותם. צילומים בהילוך איטי של שקיעה, פסנתר ברקע שנשמע כאילו מעלית עם דיכאון מנגנת עליו, וקריינות של גבר שנשמע כאילו הוא עומד על הר.
בדרך כלל אני סוגר אותם אחרי כמה שניות כי יש לי בעיה אלרגית עם אנשים שמסבירים לי למה הכאב שלי הוא בעצם מתנה. אבל הסרטון הזה דיבר על עצים. ועצים אני אוהב ולא מזמן היה ט"ו בשבט, אז נשארתי לצפות. הסיפור ככה: בשנות ה־90 בנו באריזונה כיפת זכוכית ענקית, סגרו בפנים שמונה בני אדם ואמרו להם זה כדור הארץ שלכם, תסתדרו. שמו שם יער גשם, אוקיינוס קטן, סוואנה, מדבר, חווה חקלאית. הכל. חשבו על הכל. והעצים בפנים גדלו כמו משוגעים. על סטרואידים ממש. תנאים מושלמים. שמש, מים, קרקע עשירה. ואז פתאום העצים נפלו. ממש התרסקו על האדמה כמו שקי תפוחי אדמה. למה? כי לא היתה רוח. כי הכיפה היתה אטומה לרוח - וזו היתה הנקודה של הסרטון. בלי אתגר אין חוזק. הרוח היא המתנה של היקום לעצים.
איראן: קריאות מוות לישראל בכיכר אזדי במרכז הבירה // רשתות חברתיות
זה נקרא thigmomorphogenesis. בסביבה טבעית רוח גורמת להתנדנדות, המעודדת ייצור תאים מחוזקים בגזע ובשורשים. ככה עצים שורדים. אז תודו לקשיים. פסנתר עצוב. שקיעה. סוף. זה עניין אותי כי זכרתי משהו.
הלכתי לקרוא ומה שגיליתי על הניסוי הזה, שנקרא "ביוספרה 2", זה שסיפור הרוח הוא אולי הדבר הכי פחות מטורף שקרה שם. כי בתוך הכיפה הזאת, שעלתה 150 מיליון דולר, הכל התפרק. החמצן צנח מ־21 אחוז ל־14. אנשים התחילו לנשום כמו כלבים אחרי ריצה של עשרה קילומטר. אבל הם פשוט ישבו, הם לא זזו. הפחמן הדו־חמצני עלה כמו בתוך שמיכת פוך בצהרי שבת אחרי החמין. בעלי החיים מתו, הצמחים לא הצליחו להאביק. שמונת משתתפי הניסוי עברו למוד של "האח הגדול". הם רבו על גניבת בננה. פרודיית מד"ב ב־150 מיליון דולר. אז כן, סיפור הרוח והעצים, שבסרטון הוגש כאילו הוא תובנה קוסמית, הוא בעצם הפרט הכי נורמלי בניסוי. והוא באמת תובנה קוסמית. עץ צריך רוח כדי להתחזק. גם בני אדם.
ואז נזכרתי בעץ אחר. עץ טנרה. עץ שיטה. מדבר סהרה, צפון־מזרח ניז'ר. הדבר הזה היה השורד האולטימטיבי. הוא עמד לבדו במדבר במשך 300 שנה, בלי אף עץ אחר ברדיוס של 400 קילומטרים. הוא שרד חום קיצוני, הוא שרד בדידות, הוא שרד מאות שנים של גמלים ונוודי שבטי הטוארג שבהו בו כאילו הוא פאטה מורגנה. הוא היה אחד הממזרים הכי קשוחים על פני כדור הארץ. השורשים שלו ירדו 36 מטר לעומק, עד שכבת מים תת־קרקעית עתיקה. 36 מטר של כוח חיים והישרדות.
מייקל לסורד, קצין בצבא הצרפתי, תיאר אותו כך בשנת 1939: "אדם חייב לראות את העץ כדי להאמין שהוא קיים. מה סודו? כיצד הוא עדיין מתקיים על אף מספרם העצום של הגמלים החולפים על פניו? כיצד בני שבט העזאלי לא מאפשרים לגמליהם לאכול מעליו? מדוע בני הטוארג המובילים שיירות מלח לא כורתים את ענפיו כדי להבעיר מדורות?
התשובה היחידה היא מפני שהעץ הוא טאבו ונחשב כך בעיני הנוודים. העץ הוא מגדלור חי לנוודי המדבר". ואז, ב־1973, נהג משאית לובי שיכור, שהיה כנראה כל כך שיכור שהוא הצליח למצוא את העצם היחיד במדבר בגודל של צרפת, נכנס בו חזיתית והרג אותו. תחשבו על ההישג הזה. יש לך אינסוף של חול ריק לנסוע עליו, ואתה בוחר בדיוק את הסנטימטר הרבוע שבו עומד עץ היסטורי בן 300 שנה. הטמטום האנושי לא צריך GPS. אז הנה מה שסרטון המוטיבציה לא מספר. כן, רוח מחזקת. כן, אתגר מחשל. עצי הביוספרה הוכיחו זאת. בלי רוח כנגד העצים אין חוזק, העץ נופל. אבל עץ טנרה קיבל את כל הרוח שבעולם. כל אתגר אפשרי. הוא היה איש הברזל של העצים. 300 שנה של מדבר ששום סרטון מוטיבציה לא יכול לתאר. אבל הוא לא מת מהמדבר. הוא מת כי שיכור אנושי נתקע בו. היום יש אנדרטה לזכרו. "הסנאטור" היה עץ ברוש קירח מפלורידה שהיה בן 3,500 שנה. גובה 38 מטר, קוטר גזעו 3.44 מטר.
"הסנאטור" חי בזמנים שמשה רבנו הסתובב ליד היאור. הוא שרד הוריקנים, בצורות, ברקים. הוא שרד את עליית האימפריה הרומית ואת נפילתה. את ימי הביניים, את המגפה השחורה. הוא שרד את האינדיאנים, את המהפכה האמריקנית, את מלחמת האזרחים. הוא שרד שתי מלחמות עולם, ואת המצאת הפורמייקה.
3,500 שנה, שלושה וחצי מילניומים הוא צחק בפני כל מה שהטבע והתרבות האנושית יכולים לזרוק על עץ. לא הזיז לו. אבל אז, ב־2012, בחורה בת 26 בשם שרה בארנס זחלה פנימה לגזע החלול. היא בסך הכל רצתה לעשן קריסטל מת'.
הבעיה היתה שבתוך גזע של עץ בן 3,500 שנה, בדרך כלל מאוד חשוך והיא לא ראתה את הסמים. אז היא אספה כמה זרדים והציתה מדורה קטנה בתוך הגזע כדי לראות. 3,500 שנה של בוטניקה, היסטוריה ונדירות שאי אפשר לשחזר עלו באש כי מישהי היתה צריכה אור כדי לעשן סמים בתוך עץ. אתה יכול להיות הנס הכי עמיד, קדוש ובן 3,500 שנה עלי אדמות, אתה יכול להיות עץ שכל השבטים האינדיאניים סוגדים לו, ועדיין אתה במרחק של נרקומנית עם מצית מהכחדה.
וזה, בימים טרופים אלו של איראן וכו', מרגיע במובן מסוים. לא תמיד אנחנו האדונים של הגורל שלנו. לפעמים אנחנו עצים קשוחים בעולם מלא נהגים שיכורים ואנשים שמעשנים סמים בתוך הגזע שלנו. הרוח היא לא מה שאנחנו צריכים לדאוג בגללו, אידיוטים כן.
