ט"ו בשבט על שום מה? מדוע באמצע החורף אנחנו עוצרים ומציינים יום שלא קשור למזג האוויר שבחוץ

ראש השנה לאילן
מקורו הראשוני של חג האילנות ט"ו בשבט הוא מוקדם מאוד וכבר בבית השני היום הוזכר. מקור זה הוא המשנה במסכת ראש השנה. שם נחלקים ב

בשאלה מתי ראש השנה לאילנות. בית שמאי אומרים שראש השנה לאילן הוא בא' שבט ואילו בית הלל שהלכה כמותם קובעים את החג לט"ו בשבט. כידוע במחלוקות בין בית שמאי לבית הלל על פי רוב ההלכה היא כבית הלל ולכן ראש השנה לאילנות נקבע לט"ו בשבט.

סודו של היום
קביעת ט"ו בשבט כראש השנה לאילן מעלה שאלות רבות. אחת המרכזיות היא שמדובר ביום המצוי בשיאו של החורף ואין שום סימן ברוב האילנות הנשירים לכך שהם פורחים או מלבלבים מחדש ביום הזה. אולם חכמים לא הלכו על פי הצד הנגלה אלא על פי העובדה שזה היום שבו חומרי החיים שבתוך העצים, השרף שמחייה את הענפים והעלים, מתחיל להתחדש. ההתחדשות הסודית הזו מלמדת שכבר חז"ל העניקו ליום ממד ניסתר שיפותח בהמשך בתקופת התפשטות קבלת האר"י.

משמעות היום
כיום מצויין ט"ו בשבט בדרכים רבות, אולם מלכתחילה חשיבותו של היום נקשרה לשאלת יסוד: בין כמה האילן שלפנינו. כלומר אילן שניטע 30 ימים לפני ט"ו בשבט ייחשב במועד זה לאילן בן שנה. מדובר בהקלה ענקית מבחינת התאריך שבו ניתן לצרוך את פירות האילן שעד השנה הרביעית הם אסורים במאכל. אלא שאם שנים נמדדות לכאורה מט"ו בשבט לט"ו בשבט הרי שכאן נחסכה לחקלאי שנה שלמה.
נקודה נוספת הקשורה ליום קשורה למצוות רבות העוסקות בפירות העצים. בתחום זה החג מחלק את השנה לשניים ודיני הפירות שגדלים אחרי החג לא דומים בפעמים רבות לדיני הפירות שגדלו לפני ט"ו כיוון שהם גדלו בשנה אחרת.

הרחבת משמעות החג
ט"ו בשבט במתכונתו הנוכחית החל להתגש בתקופה בה נעלמו מרכזי ההלכה היהודיים המרכזיים בארץ ישראל ובבבל הסמוכה. כל עוד הקשר לארץ היה חזק וקרוב לא ניתנה תשומת לב רבה ליום ובספרות גאוני בבל ומדרשי ארץ ישראל הוא לא מופיע. מצב זה משתנה מיד אחרי כן כשרוב יהדות העולם הייתה בתפוצות מנותקת מהארץ. אז כבר צוין היום בדרכים שונות. הדרכים המקוריות המוזכרות בהרחבה מהתקופה ההיא הן שלא להספיד מת במהלך הלוויה ביום זה, לא אומרים בו תפילת תחנון וכן גם לא צמים בו. נקודות אלו כבר מופיעות בגניזה הקהירית ממש בסמיכות לסוף תקופת הגאונים בשנת 1087. יש לציין כי כבר בשנת 1000 החלו להופיע פיוטים חגיגיים ראשונים ביחס ליום, עדות לחגיגה נרחבת והעצמת משמעותו, אך אלו היו עדיין מקומיים בלבד.

התעצמות חשיבות היום
הריחוק מארץ ישראל המשיך להתעצם עם השנים בעקבות התפוררות המרכזים הרוחניים של עם ישראל, בעקבות מסעי הצלב, החרבת קהילות ישראל באשכנז ובחלק ממדינות ערב, הגירושים הגדולים של קהילות יהודיות ממדינות שונות שבשיאם היה הגירוש הנורא של יהודי ספרד שמנו כמיליון איש. על הרקע הזה מופיעים לראשונה במאה ה-16 אירועים משמעותיים סביב החג והקשר שלו לארץ ישראל כשכבר הקהילות באזורים שונים מציינות אותו בסעודות בהן הפירות שארץ ישראל משובחת בהם היו מרכזה של הארוחה. בהקשר לכך המקור הנרחב הראשון הופיע בשנת 1549 במחזור של רבי בנימין הלוי אשכנזי רבה של הקהילה האשכנזית בעיר סלוניקי ביוון. אזכור זה שמופיע כ50 שנה אחרי גירוש ספרד מעצים את ההבנה שהחרבת הקהילות בצורה קיצונית חייבה את חכמי ישראל לפעול לאיחודן מחדש על ידי יצירת קשר, שהוא קונצנזוס, לארץ ישראל.

למה פירות יבשים
כל שנה כשמתקרב ט"ו בשבט, מתמלאים על מרכזי קניית המזון בערכות של פירות יבשים עבור ראש השנה לאילנות. אולם מדובר בסך הכל במנהג שנהגו יהודי התפוצות שלו יכלו לייבא פירות חיים מהארץ והסתפקו לכן בפירות יבשים. אולם אין חובה דווקא בפירות אלו ומותר לאכול מפירות שהשתבחה בהם הארץ בעודם חיים. כל שכן שבמקרה שמדובר בפירות יבשים מיובאים הרי שמדובר בפעולה הסותרת את עיקר הרעיון שבסיס החג: הקשר לארץ. עם זאת יש הסוברים שבאכילת פירות יבשים קיים טעם נסתר בגללו התפשט דווקא מנהג זה. הטעם הוא שלמרות שעם ישראל מיובש בגלות כמו הפרי היבש הרי שהוא יפרח מחדש כמו שהעצים פורחים כל אביב, כשתהליך הצמחיה מתחיל בט"ו בשבט. כלומר אכילת הפרי היבש דווקא מציינת את העובדה שגם בשיא החושך יש כבר אור נסתר שדוף את עם ישראל קדימה. לגישה זו גם כיום יש עניין באכילת פירות יבשים כדי לסמל את המשך צמיחתו של עם ישראל.

תיקון חטא אדם הראשון
כולנו מכירים את הסיפור התורני שמתאר כיצד חווה ואדם אכלו מעץ הדעת, שככל הנראה לא היה תפוח כלל. האכילה הביאה עליהם כעס אלו-הי ובין השאר נקשר עליהם למות ולא לחיות לעולם. אולם מתברר שעל פי הקבלה יש יום במהלך השנה היהודית שמאוד מתאים לעבודה שמתקנת את החטא הזה. יום זה הוא ראש השנה לאילן ט"ו בשבט. לאור זאת ערכו המקובלים סעודות עם פירות שונים ויינות שונים כשהמטרה היא לפעול לתיקון חטא אדם הראשון וקירוב השיבה לארץ ישראל. התיקון המיוחד נעשה דרך אכילת הפירות ושתיית היין כשהברכות וכן הסדר שבו נעשית האכילה פועלות לתיקון כל עולמות הרוח שמעל עולם החומר שלנו. מנהגים אלו שהובאו בשמו של האר"י הקדוש, גרמו להתפשטות ייחודו של החג, באופן הדרגתי, ברוב קהילות ישראל. מעניין לציין בהקשר לכך שלפי דעת חלק מהאמוראים (חכמי התלמוד), רבי עקיבא הידר להשיג אתרוג דווקא בט"ו. נקודה זו מלמדת, כפי שהסביר הרב אורי שרקי הי"ו, כי כבר בתקופת המדנה ידעו על עניינו הקבלי ששל החג וזאת משום שלחלק מהדעות אתרוג היה הפרי של עץ הדעת ממנו אכלו חווה ואדם.

ט"ו והציונות
מעבר לערכו הדתי של החג, התנועה הציונית ששמה במרכז השקפת עולמה את השיבה לציון, אימצה בחדווה את החג והפכה אותו ליום של נטיעת עצים בארץ ישראל כדי לבטא את הקשר בין עם ישראל לקרקע. החלטה זו התקבלה וקיימת עד היום למרות שבאופן פרדוקסלי תאריך זה בשנה כלל לא מתאים לנטיעת עצים. כך או כך אירוע הנטיעות הראשון המתועד היה של אנשי יסוד המעלה בשנת 1884, גם הרב הסופר זאב יעבץ מזכיר את היום במאמר שפרסם כשבהמשך ב1890 הוא בפועל השתתף יחד עם תלמידי בית הספר בזכרון יעקב באירוע נטיעות.