"מאמץ זה ידרוש לא פחות מאשר גיוס לאומי - קריאה לזרועות תעשיית הנשק להתחדש, בדומה לתחייה דומה שהיתה במאה הקודמת, שבסופו של דבר הובילה את אומתנו לניצחון במלחמות העולם ובמלחמה הקרה שבאה לאחר מכן" (אסטרטגיית ההגנה הלאומית, הפנטגון, ינואר 2026)
"אור הבנים". כך בחרו גיורא ובת־שבע ויס, תושבי בית אל, לקרוא לגינת הזיכרון הקהילתית שבנו ליד ביתם. השבוע ביום שני, ט"ו בשבט, בקור המקפיא של הרי בנימין, נחנכה הגינה שמנציחה ארבעה חיילים שגדלו באותה שכונה. מרחב זעיר של פחות מחצי ק"מ מרובע, שבו קבעו את ביתם מייסדי המקום. כשהם בשנות ה־70 לחייהם, בני הזוג ויס שכלו לפני כשנה וחצי את בנם, אילון. בן 49 היה בנופלו, אב לשבעה וסב לנכדה.
לשכנם, סעדיה שרעבי, היה קשר מיוחד עם נכדו, שלום מנחם הי"ד. אלא שלדאבון הלב, שלום נפל באותו היום שבו נהרג אילון. כך קרה שהוריו, תמר ויהודה, ישבו שבעה באותם ימים בדיוק, מרחק 200 מטר בלבד במורד ההר.
דקה הליכה משם מתגוררים תחיה וחגי לובר, שבנם יהונתן נהרג בתחילת התמרון בעזה. אלמנתו ההרה ילדה לו בן לאחר מותו. וממש לאחרונה, בעוצמות נפש בלתי נתפסות, האב השכול חגי בירך את כלתו בחתונתה השנייה. "וגבוה־גבוה מעל דמעותינו ומעל ליבנו שנקרע אתה מרחף, ומחייך חיוך חרישי, ולוחש בקול ברור וצלול 'מזל טוב לך אשתי'", כתב חגי, במילים מרטיטות לב.
ממש מעבר לכביש היה חי ההרוג הרביעי שלזכרו הוקמה הגינה, מתתיהו (מתי) יעקב פרל, הנכד של מנהלת ביה"ס שלומית, והבן של לאה ואברהם. אחרי שכבר נפצע פעם אחת בתחילת המלחמה, מתי התעקש לחזור. לפני שנה וחודש הטנק שלו עלה על מטען, והוא ושניים מחבריו נהרגו.
"ארבעה סיפורי גבורה שהמרחק ביניהם מבחינה גיאוגרפית הוא עשרות מטרים בודדים", אמר בטקס שי אלון, ראש המועצה המקומית. "בחרנו להנציח אותם בגינה קהילתית, שבעזרת השם ילדים וילדות רבים ישחקו בה, וילמדו על השורשים העמוקים של מדינת ישראל דרך סיפורם".
אם פוסעים עוד כמה צעדים בשכונת הוותיקים, וגם מתקדמים דור אחד הלאה, מגלים שהיא מונה יותר מארבעה חללים. ממש מול ביתו של שלום מנחם ז"ל גדל טל הררי, כיום תושב אבן שמואל. טל ואשתו ליאורה שכלו את בנם הלוחם מלאכי בספטמבר 2024. ובקצה השני של אותה הסמטה התגוררה תחיה דויטש. בנה יהונתן, לוחם מגלן שהציל עשרות מתושבי נחל עוז, נהרג שבועיים לאחר שחרורו בפיגוע בבקעת הירדן. פחות מחצי דונם שתרם כל כך הרבה לעם ולארץ.
המחיר ששילמה קהילת בית אל על 7,000 תושביה קטן לעומת זה של עלי הלא רחוקה. עשרה חללים מיישוב בן 5,000 איש. זאת, נוסף על 29 נופלים מהמכינה הקדם־צבאית. כך גם במרכזים דתיים אחרים. היישוב מורשת, גוש עציון, שכונת בקעה בירושלים, מודיעין, רעננה. יישוב אחר יישוב, בית כנסת אחר בית כנסת, קהילה אחר קהילה, סניף אחרי סניף של בני עקיבא - בכולם שכול בשכול נגע.
הנתונים מובהקים
את גלי הכאב הללו אני מציף פה, לנוכח מבצעי התודעה המנוגדים ששני הצדדים הפוליטיים מנהלים בשבועות האחרונים על גבו של הציבור הדתי. מפלגות האופוזיציה ושחקנים שרוצים להשתתף במשחק הפוליטי מניפים אל על את דגל השוויון בנטל, תוך התמקדות בחובשי הכיפות. כבר שבועות ארוכים שעלוני השבת, המחולקים בחינם בבתי הכנסת, מתפרנסים יפה ממודעות סדין שמנסות לפרוט על רגשות הכעס והתסכול שיש בציבור נגד המשתמטים משירות.
אין ספק שהזעם קיים. הוא אותנטי, נרחב, ומופנה בעיקר להנהגה החרדית, שנוהגת בהיפוך מוסרי מזוויע. בשם התורה, העסקנים והרבנים מתפלפלים פלפולי סרק, וגוזרים על הצעירים החרדים חיי גטו כלכליים, אבל גם הגנה מפלה מפני גזר דין המוות. "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!" - מצטטים הדתיים את השאלה הרטורית של משה רבנו. "כן", משיבה ההנהגה החרדית, בתעוזה שהדעת אינה סובלת. "אתם תמותו בשבילנו".
כדי לזעוק נגד העוול הזה אין צורך בשום קמפיין. מספיקים לב אנושי ושכל ישר. רוב הדתיים־לאומיים מתקוממים על הכשרת ההשתמטות, פשוט משום שהיא מנוגדת לערכים היסודיים ביותר שלהם. לא המודעות מפעילות אצלם את בלוטות הכעס, הוא קורה מעצמו.
איך יודעים? ההוכחה כמעט מדעית. כבר עשרות שנים שהשמאל מנהל קמפיינים במאמץ להעביר אליו דתיים־ימניים. זה מעולם לא צלח. לא חשוב אם מדובר היה ב"מחאה החברתית", בהוצאת הגז מהים, בגלעד שליט, או אפילו בחקירות נתניהו - הסרוגים נשארו בימין. מדוע? משום שמדובר בציבור עם תודעה פוליטית מפותחת, שלא נותן שיעבדו עליו. הפעם הסיפור אחר. בעיניים הדתיות, ולא בגלל שום קמפיין, אי־הגיוס לצה"ל, ועוד בזמן מלחמה, הוא קריעת חבל. הכשרת השרץ, ועוד בשם התורה, כאשר "אין בית אשר אין שם מת". על כך אין מחילה ויהיה מחיר פוליטי.
ואין זו סתם פרפרזה. על פי מחקר של ד"ר רועי נאון ופרופ' עוזי בן־שלום שנערך באונ' אריאל, שיעור ה"סרוגים" שנפלו במלחמה גדול פי ארבעה מחלקם באוכלוסייה. דתיים, מעלים הנתונים, הם גם כמעט חצי מההרוגים מקרב מערך המילואים. המספרים האלה הולמים את המציאות ברוב יחידות המילואים הקרביות. יש בהן רוב מוחץ לחובשי הכיפות. כל מי שהוא או בני משפחתו נמצאים בין סבבים יודע בדיוק במה מדובר.
מדוע זה קורה? כי "מי שלא באמת רוצה, לא ישרת במילואים", כפי שאבחן ידידי רועי קונקול בשלב מוקדם של המלחמה. כחילוני למהדרין שכמעט לא הוריד את המדים מאז 7 באוקטובר, דוברו לשעבר של יאיר לפיד נחשב לחריג בחוגים שלו, והוא יודע זאת. אצל הדתיים המצב הפוך. מי שלא משרת - לא נחשב.
זו לא רק תחושה מהשטח, אלא גם נתונים יבשים. ניתוח של המכון הישראלי לדמוקרטיה מצא כי ככל שהתארכה המלחמה, וככל שמדובר בגילים מבוגרים יותר, "משקל הדתיים המבוגרים (בגילי 44-35) המשרתים במילואים גבוה פי 2.5 ממשקלם באוכלוסייה... לגברים הדתיים יש ייצוג־יתר בשירות המילואים, ושיעורם בקרב משרתי המילואים גבוה באופן ניכר ממשקלם באוכלוסייה בשנת 2023, ואף יותר מכך בשנת 2024".
הפערים האלה בלתי נסבלים עבור דתיים רבים. קודם כל ביחס לחרדים, אבל גם באשר לציבור הכללי. שכן כל מי שחי בישראל יודע שההשתמטות רחוקה מלאפיין את החרדים בלבד. אכן, אצלם זו אידיאולוגיה, והמספרים נמוכים ומקוממים באופן קיצוני. אבל את המשפט "שלא יעלה בדעתך להתגייס למילואים" שמע קרוב שלי בתעשיית ההייטק, עוד בימים הראשונים למלחמה.
גם "הילד רוצה קרבי, אבל אנחנו מטפלים בזה", סיפרה בביתי ידידה מחוץ למגזר. היא, אגב, הצליחה והבן התגייס, אך לתפקיד עורפי. ובכלל, הספר "מצבא העם לצבא הפריפריות" נכתב כבר לפני 20 שנה. מאז המגמות רק הקצינו.
שלא תובן מדבריי הכללה לשום כיוון. ברור שיש המוני חילונים ביחידות הקרביות, ויש גם השתמטות שקטה בקרב הדתיים, בפרט משירות קרבי. ועדיין, המספרים דלעיל מדברים בעד עצמם. כיוון שזו המציאות המרה מאוד, במיינסטרים הדתי מאוד לא מתרשמים מהזעקות הניחרות של יאיר לפיד, יאיר גולן וגם גדי איזנקוט - ששילם את המחיר היקר ביותר - על שוויון בנטל. מדוע? כי איש מהם מעולם לא פנה לקהלו שלו ואמר "חבר'ה, די להשתמש בצבא כמנוף להתנעת קריירה בהייטק". או "די למשחקי הפרופיל, לכו לקרבי". גם הם, גם נתניהו, מעולם לא השמיעו קריאות כאלה.
סמוטריץ' באופסייד
אבל כל זה גם לא הופך את הקמפיין הנגדי, זה שמקדמים אנשי נתניהו וערוץ 14, לאמין יותר. בצד זה של המפה הטענה היא שהדתיים הם "אידיוטים שימושיים" של השמאל. כלי שרת תמים כביכול שאינו מבין כי משתמשים בו להפלת ממשלת הימין. "הימין הערכי", הם מכנים בלעג דתיים שדורשים מנתניהו לשים סוף להשתמטות.
לשיטתם, לסרוג שזועם על ההשתמטות החרדית אין כביכול השקפת עולם. הוא לא חוּנַך שמדי צה"ל "בגדי קודש הם", כפי שלימד הרב צבי יהודה קוק. בבית הכנסת שלו לא מתפללים בכל שבת את ה"מי שבירך" לחיילים - זה שנתניהו הצטלם שר ערב הבחירות. הילדים הדתיים גם לא מכירים בעל פה מגיל אפס את התפילה לשלום המדינה. לשיטת מקהלת נתניהו, לדתיים גם לא באמת כואב על יקיריהם שמסרו נפשם על קידוש השם. אלה רק המודעות בעלונים שמשחקות להם בתודעה. עד כדי כך סתומים הדתיים האלה.
אלה כמובן טיעונים אוויליים. הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת ההסדר אורות שאול, מבכירי הרבנים הציונים הדתיים, הוא גאון שחי בינינו וששכל את בנו הקצין אמתי. הוא לא מבין את הנעשה סביבו?! רחל גולדברג, אלמנתו המוכשרת של הרב אבי הי"ד, היא אידיוטית שימושית?! או הרב בני קלמנזון, אביו של גיבור ישראל אלחנן קלמנזון שהציל 100 מתושבי בארי ביום הטבח?! גם הוא, גם היא, גם מיטב מנהיגיו של הציבור הדתי־לאומי - כולם אוסף נאיבים, ששלטי חוצות נוסח איקאה שיבשו להם את יכולת החשיבה?! איזה שטויות.
יתרה מכך, מוצדק מאוד החשד הדתי ששום דבר לא ייצא מהחוק שמקדם יו"ר ועדת החוץ והביטחון בועז ביסמוט. הנוסח הרי מלא בכיסאות מפלט לבחורים החרדים שירצו להימלט מגיוס. משכך, ספק אם יימצא לו רוב בכנסת. קשה גם להאמין שיאושר בבג"ץ. אבל נניח שנחצה את כל המשוכות האלה, או־אז יש אפס סיכוי שהחוק יאושר בבד"ץ. אותם רבנים גדולים שאומרים היום "נמות ולא נתגייס" יגידו מחר "גם נתגייס וגם נמות"?! זה יקרה ביום שהשמש תזרח במערב.
מי שאמור היה לומר באופן הצלול ביותר את הדברים הללו הוא יו"ר מפלגת הציונות הדתית, בצלאל סמוטריץ'. בהגדרת תפקידו הוא לקח על עצמו את ייצוג המגזר הדתי־לאומי. בכל היבט אחר סמוטריץ' זוכה להערכה רבה. במהופך ממה שכתבו עליו, הוא עומד להיות אחד משרי האוצר הטובים בתולדות המדינה.
למרות מלחמה ארוכה ויקרה שגבתה מחיר מדיני, המשק משגשג ברמה שחסרות ידיים עובדות. רק השבוע סמוטריץ' קיפל את השביתה של מועצת החלב, כשאיים לפתוח את הענף לתחרות באופן מיידי. הרפתנים, אגב, לא הראשונים שמצמצו ראשונים מולו. לפני קצת יותר משנה שר האוצר עמד למוטט את הכלכלה הפלסטינית - או לפחות השאיר אצל ממשל ביידן את הרושם שזו כוונתו. בתמורה לוויתור שלו בנדון, בלינקן ושות' נסוגו מכמה מהלכים נגד ההתיישבות ביו"ש.
אם מזכירים את יו"ש, צריך לספר שכשר במשרד הביטחון סמוטריץ' חולל באזור מהפכה אסטרטגית. מאובדן אדמות לערבים, הוא וסטרוק עברו להדיפת הרש"פ לגבולותיה, תוך חיזוק דרמטי של החוות והיישובים, יחד עם מערכת הביטחון. גם במשרד הביטחון, גם באוצר, ולמעשה גם כשהיה שר התחבורה, סמוטריץ' הצליח להשתלט על הפקידות הבכירה כך שהיא תעבוד אצלו ולא הוא אצלה. מי שמכיר ניהול של משרדי ממשלה, יודע עד כמה זה נדיר.
סמוטריץ' גם רכש את אמונו של נתניהו ומצא דרכים יעילות להשפיע על מהלכיו והחלטותיו, בפרט בשלבים הקריטיים של המלחמה. רק בתחום הגיוס שניהם באופסייד. והאמת - שמכל היבט שהוא אי אפשר להבין את זה.
"לא פחות מאשר גיוס לאומי". הדרישה שמצוטטת בתחילת מאמר זה הוצגה על ידי הפנטגון האמריקני לפני שבוע בדיוק. זהו מונח שבארה"ב עושים בו שימוש נדיר יחסית, והפעם הפנייה של הממשל מכוונת לתעשיית הנשק, על רקע האיומים הגוברים.
את המילים האלה בדיוק, "לא פחות מאשר גיוס לאומי", גם מנהיגי ישראל צריכים לומר כאן אצלנו, בבית פנימה. אכן, איראן נחלשה, אך כמו חיה פצועה היא תילחם עד מוות - שלה ושלנו. נשיא טורקיה ארדואן הקיף השבוע את ישראל בביקורים מלכותיים בסעודיה ובמצרים. האיבה ההיסטורית כלפיו מצד בן סלמאן וא־סיסי נעלמה כלא היתה, בעת שהצבאות של שלוש המדינות מתחמשים בקצב מואץ. במקרה הטורקי גם מדובר בייצור עצמי רחב היקף ומתקדם טכנולוגית, כשארדואן לא מעביר יממה בלי מתקפות ארסיות על ישראל.
חמאס עדיין חי ובועט בעזה. כך גם חיזבאללה בלבנון. בתווך ארץ ישראל מוצפת בנשק ביתי שמקורו לא ידוע. במקביל, מה שהיה פעם "משטרה פלסטינית" עבר שדרוג לכדי צבא קטן.
לנתניהו, אבי אבות ההכלה של חמאס וחיזבאללה, יש אחרי מלחמה קשה ולפני הבחירות אינטרס לשווק לציבור ניצחון. ואולם שום דבר לא נגמר. מי שכבר נפל בחטא היוהרה והמבסוטיזם, חייב בדחיפות לקרוא ל"לא פחות מאשר גיוס לאומי". של כולם, עכשיו. וכן, לעשות זאת גם אם המחיר יהיה פירוק הממשלה.
