האנטי־ציוניות
מעט מאמרי יסוד רבי־ערך התפרסמו מאז 7 באוקטובר בתקשורת היהודית העולמית, בוודאי בישראל. אחד מהם התפרסם השבוע בכתב העת המקוון "מוזאיק". הוא נקרא "כיצד יצרה המפלגה הקומוניסטית את האנטי־ציונות היהודית", והמחבר הוא פרופ' הארווי קלהר. השאלה שכל ישראלי שקורא את המאמר המקיף הזה שואל, אם תופעה כל כך קיצונית שנחשפה בקרב יהדות ארה"ב קיימת במקביל בישראל.
קלהר, שהתמחה במה שאפשר לכנות "ההיסטוריה הסודית" של הקומוניסטים באמריקה, כלומר כל הסוכנים והמרגלים ששייטו בבטחה במוקדי כוח תרבותיים וממסדיים, מציין שבימינו האנטי־ציונות האקטיביסטית קיבלה "קצה הרבה יותר מכוער ואכזרי בהשוואה לגרסאות הישנות של האנטי־ציונות שקדמו ל־1948 ואפילו ל־67'".
בישראל רואים בעליל שהפעילות המכונה "מחאה" הפכה למכוערת, מסוכנת ואכזרית הרבה יותר מכל המחאות האנטי־ממשלתיות והאנטי־ממסדיות כביכול של העבר. אבל הס מהזכיר את הביטוי אנטי־ציונות. אנחנו בהחלט רואים קואליציה מאוד רחבה שבקצה השמאלי שלה ארגונים פרו־פלסטיניים ובקצה הימני שלה ציונים טובים ומסורים שגויסו איכשהו לפעילות מפרקת ומחלישה שנועדה לגרום לנזקים. התגובות של הרוב הציוני בארץ לפעילות האינטנסיבית נגד הרפורמה המשפטית, ומאוחר יותר להפגנות בזמן המלחמה ולשידורי ההסתה האנטי־ממשלתית ברדיו ובטלוויזיה, היו דומות לתגובות האינסטינקטיביות של הרוב יהודי הדומם בארה"ב. "נוכחותו של גוש יהודי אנטי־ישראלי נראתה לממסד היהודי ולזרם המרכזי בקהילה היהודית כבלתי נתפסת" בעקבות 7 באוקטובר, כותב הארווי קלהר.
גם בארץ הדיבורים על שפיכות דמים, קריאות הסרבנות, אלפי החתימות על הודעות סירוב להתייצב לשירות בחיל האוויר ובאגפים אחרים של "צבא ההייטק" היו בלתי נתפסים, והתהייה מה הם בעצם רוצים לא הרפתה. ב"הארץ" התפרסם מאמר מלומד על חוויית האבל ו"המלנכוליה" המלווה רבים מאנשי "המחאה". נראה שהתזה של הארווי קלהר לגבי אמריקה נכונה גם לישראל, ובשכבה התת־קרקעית של כל פעילויות ההכשלה, המחאה והחבלה נמצאת, בסופו של דבר, האידיאולוגיה של האנטי־ציונות.
ידיד פרופסור מקולג' אמריקני שביקר בארץ בקיץ האחרון סיפר שכמעט כל הפרופסורים שפגש באוניברסיטת תל אביב מדברים על כך שישראל מבצעת ג'נוסייד בעזה כעל דבר מובן מאליו. אל תצפו מראשי האוניברסיטאות שינהלו מאבק בחלל האקדמי העולמי נגד גילויי האנטישמיות והאנטי־ציונות הספוגים בקרקע האוניברסיטאית הבינלאומית והישראלית כמו הנשורת של צ'רנוביל. הדינמיקה הרגשית־אידיאולוגית של היום בתקופה הפוסט־אוקטוברית דומה, אם לא זהה, לדינמיקה שאפיינה את חברי המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל כמו גם בארה"ב בעקבות מאורעות תרפ"ט. התגובה המוסרית האינטואיטיבית היתה שמדובר בפוגרום שביצעו הערבים בערים ובכפרים של היישוב היהודי הישן; אבל מהר מאוד יצאו ההנחיות ממוסקבה שלפיהן מדובר במרד ובפעולה מהפכנית אנטי־אמפריאליסטית, והקומוניסטים היהודים פיתחו הזדהות עם הפורעים הערבים. "רק תחת ההשפעה של הקומוניזם הסובייטי יהודים התחילו להצדיק את טבח אחיהם בארץ ישראל", כותב הארווי קלהר.
גם כותבי "הארץ" המשקפים את מנטליות השמאל, היו מזועזעים בעקבות הטבח הסדיסטי של חמאס ב-7 באוקטובר; אך בהדרגה הם חזרו לבלטה שלהם: מאבק אופוזיציוני העוסק בכל ספקולציה המשחירה את ישראל ואת צה"ל ומספקת חומר בעירה לאנטישמיות שהיא התוצר הנלווה שנפלט מהצנטריפוגות האנטי-ציוניות.
אי המטמון
יצא ככה שדווקא בתקופה האחרונה נחשף הממשק הבולט ביותר בין המעגלים האנטי-ציוניים באמריקה למעגלי המחאה והאופוזיציה בישראל. עד היום לא נדרש אהוד ברק להסביר מה היה טיב יחסיו עם "ג'ף". כשנחשפה חבילת המסמכים הראשונה של תקשורת אהוד-ג'ף הוזכרו שמות מהמילייה השמאלי של חוגי המפלגה הדמוקרטית. כן, בסוף הגנגרנה שבמוקד שלה ג'פרי אפשטיין היא ביצה של עסקים, כסף, סקס ושמות גדולים של הדמוקרטים. עד כמה אהוד ברק היה מודע למה שקורה באי המטמון של ד"ר מורו, לא ברור; אבל הוא בהחלט היה מודע שבעזרת ג'ף אפשר להתעשר.
נפתלי בנט יצא להגנתו של אהוד ברק לפני שלושה וחצי חודשים כשאסר על קריאת הדיווח המאלף שפורסם בכתב העת המקוון "ג'קובין". זה אכן שמאל קיצוני וככזה הוא מעביר גם מסרים אנטישמיים. אבל האינפורמציה, אוי האינפורמציה... לא להחמיץ. מה בנט וברק לא רצו שנקרא: שלפי המסמכים שנחשפו, ג'ף אפשטיין טען בצורה משכנעת, שהוא בחש והתערב בבחירות בישראל. הכוונה למערכת הבחירות של אפריל 2019. אפשטיין לוקח קרדיט לחזרתו של אהוד ברק לפוליטיקה באותה שנה, וכפי שמעיד אפשטיין חזרתו היתה במטרה להפיל את ראש הממשלה נתניהו. אגב, גם בנט עסק בפעילות למען מטרה דומה על ידי פילוג מפלגתו והקמת "ימינה"; 2019 היתה ניסוי כלים אסטרטגי מוצלח ביותר מבחינת השמאל: למרות רוב אלקטורלי עצום של הימין, בנט ופייגלין גרמו לפיצול בקרב מצביעי הימין הדתי שהסתיים באובדן של כשמונה מושבים (260 אלף קולות – לפח!).
לטענת הפרשן בג'קובין, המסמכים מראים ש"שני הגברים (ג'ף ואהוד) היו הרבה יותר קרובים ממה שברק מודה". המסמכים שהתפרסמו בשבוע האחרון מאשרים זאת. אפשטיין ערך לבקשתו של ברק מאמר (2014) שעוסק בסוגייה כיצד נתניהו מסכן את יחסי ישראל-ארה"ב בגלל חוסר-הכבוד שהוא מראה כלפי אובמה. עוד דמויות שמוזכרות במעגלים המגנטיים של ג'ף ואהוד הם שר האוצר האומלל לארי סאמרס והמרקסיסט האנטי-ציוני הקיצוני נועם חומסקי הנצחי. "ג'פרי ארגן פגישה עם ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, שלמדתי היטב את הרקורד שלו וגם כתבתי עליו", מוסר חומסקי באימייל שנועד להציג את אפשטיין באור חיובי. "יש לנו חילוקי דעות, אבל השיחות היו מאוד פוריות".
הביורוקרטיה
לאור אזלת היד המגמתית מאוד של המשטרה, הפרקליטות ובג"ץ בחקירת פרשת הפצ"רית, קשה להבין איך המערבולת האכיפתית-משפטית הזאת מתיימרת לחקור את המלחמה. ממה שנחשף, למשל, לגבי הליך המינוי של ראש השב"כ דוד זיני רואים סימנים לקשר נגדו בשותפות הוועדה שאישרה את המינוי; נכתב נייר שיוצר מנגנון אוטומטי שאם תהיה חקירה נגד קרוב משפחה הוא ייאלץ להתפטר. אף בעל תפקיד לא נדרש לחתום על מסמך סובייטי כזה, שמפליל אותו בגין קירבה משפחתית. לפי הנוסח, דומה שמי שחיבר את הנייר עליו הוחתם זיני חזה מראש סיטואציה כזאת וכנראה הכין מראש את המלכודת.
מי שצופה על הבחישות של בג"ץ במערכת השלטונית יחד עם היועצת המשפטית חושב בדרך כלל על אקטיביזם שיפוטי; אבל זה לחלוטין לא זה. השופטים ביחוד ברמת בית המשפט העליון הפנימו אידיאולוגיה מסוימת לגבי תפקיד החוק והמשפט.
הספר החשוב "הטוטליטרים החדשים" של רולנד האנטפורד עוסק במשטר ההגמוני שיצרה המפלגה הסוציאל דמוקרטית בשוודיה בשנות שלטונה מאז 1932 ועד סוף שנות ה-70, תקופה שחופפת בצורה מוזרה גם את תקופת שלטון מפא"י לגלגוליה. בין השאר מצאתי בין עמודיו את הקטע הבא שעוסק ביחס האזרח השוודי למשפט ולמוסדות הפרלמנטריים: "ככל שהשוודי לא נותן אמון במוסדות הפרלמנטריים, יש לו גם תפיסה יחודית של החוק. בארצות המערב בטחון הפרט מקורו בשלטון החוק; אבל בשוודיה בטחונו מבוסס על הרווחה החברתית בלבד. מערכת הרווחה זוכה בשוודיה לכבוד וליוקרה שלה זוכה באנגליה מערכת המשפט", כותב האנטפורד וצריך להתחשב בעובדה שהדברים נכתבו בשנות ה-70 למאה הקודמת ודברים השתנו. "בשוודיה, היחס לחוק הוא כאל מכשיר שתפקידו לסדר בפועל את המערכת החברתית... החוק הוא לא מגן האזרח, אלא סוכן של המדינה". האנטפורד מצטט תיאורטיקנים של הסוציאל דמוקרטיה: "מטרת החוק היא להגשים את המדיניות הרשמית... זה אחד המכשירים לשינוי חברתי".
בעל תפקיד במערכת המשפט: "החוק לא נמצא שם כדי להגן על הפרט; זה מופנם אצלי מאוד חזק. החוק הוא הנורמה ל'משרתי הציבור', ואין לחוק שום עניין בהבטחת חירותו של הפרט. טבעי לגמי מבחינתי, שתפקיד החוק הוא להגשים בפועל את כוונותיה של הביורוקרטיה".
המציאות הישראלית העכשווית נודפת מהאמירות הגלויות של ההגמוניה הסוציאליסטית הישנה בשוודיה. וכוונות המערכת כפי שביטאו בכתביהם אהרון ברק, דינה זילבר ואחרים דומות מאוד. תפקידם של עורכי הדין בראשותו של יצחק עמית עם רוח גבית של מלומדי ברק וברק מדינה, רוזנאי ורוזניו הוא לתת גיבוי אידיאולוגי לפעולה ביורוקרטית.
מה שטוב לישראל
ד"ר מייקל דוראן טוען שהיחס של הימין הישראלי לקטאר ולטורקיה בהקשר של תכנית טראמפ בעזה היא גם צודקת אבל באותו זמן היא בלתי שקולה. זאת כיוון שכאשר הנשיא טראמפ מנסה ליצור מערכת מזרח תיכונית שנשלטת על ידי ארה"ב הוא לא יכול לבנות אותה על בעלות בריתה של ישראל, קפריסין ויוון, אלא הוא חייב להתחשב בשחקניות המרכזיות באזור שהן גם קטאר ותורכיה. היחס לקטאר מקבל במערכת הפוליטית חברתית בישראל צורה קבעונית, כמעט במובן הקליני.
הדוגמא שלו לפסיכוזה האנטי-קטארית קשורה למערכת הקיימות הפיננסית של איראן. כל אחד יגיד שקשריה הפיננסיים הבינלאומיים של איראן בעידן טבעת החנק והסנקציות מטופלים בדוחה (קטאר) ואולי בתורכיה או עומאן. אז לא. דוראן, מראשי מכון האדסון בוושינגטון ואחד הפרשנים האמינים הבודדים, מגלה שזאת לא דוחה אלא דובאי. איחוד האמירויות הנסיכות הקדושה והידידותית לישראל דווקא היא משמשת כריאה הפיננסית שמנשימה את איראן.
לפי הניתוח שלו המצב שאנחנו רואים היום של איי הריסות ברצועת עזה – והיא לא לפני שיקום – יהיה הסטטוס גם בתום הקדנציה של טראמפ בעוד פחות משלוש שנים. מבחינה חוקית בינלאומית, בניגוד לניתוחים המבולבלים בתקשורת הישראלית, תכנית טראמפ נוטה לטובת ישראל. הנתיב לכאורה שאמור להוביל לדיון במדינה פלשתינית לא מוגדר כתהליך בלתי הפיך. לתכנית טראמפ יש תאריך תפוגה. סביר מאוד שהיא תתאדה בסוף 2028.
האם חמאס יפורק מנשקו בעוד שלושה חודשים כפי שקצב טראמפ? כנראה שלא. מה שחסר זה הכוח שיבצע את פירוק הנשק. הכלי היחיד שנשאר הוא לחץ, לחץ ועוד לחץ. משום שישראל, אם זה לא ברור, לא ממש רוצה להיכנס שוב למהלך הצבאי הדרוש כדי לפרק את חמאס מנשקו. צה"ל מסוגל לבצע את זה, אבל מדובר שוב ביישור השטח ומה יקרה אחרי שחמאס יפורק מנשקו? שוב יקומו ילדים שיאחזו בנשק.
השליטה בפועל שמאפשרת לצה"ל לחסל מחבלים מהשטחים השולטים, כמעט כרצונו, עונה על הצרכים מבחינה בטחונית. היותה של תוכנית טראמפ מבוי סתום מבחינת קידום המדינה הפלסטינית מתבטא במדיניות של ערב הסעודית. היא נסוגה מישראל ולמעשה מנסה לחבל בהסכמי אברהם. פרידה מהחלום הסעודי, זהו כנראה המחיר שישראל משלמת על הביטחון בעזה.
התמוטטות עצבים
כדי להבין באיזה מצב נפשי נמצאת האופוזיציה, צריך לקרוא מה כתב נחום ברנע בתחילת השבוע. הוא טוען שמונחות על השולחן הצעות חוק לפסול את הרשימות הערביות ולהגביל באופן כללי את ההצבעה של הערבים. "בצר לה, הקואליציה עשויה לפסול את כל הרשימות הערביות או את חלקן ולנקוט צעדים שיגבילו את חופש הבחירה בקלפיות המגזר הערבי... רעיונות ברוח זו מונחים כרגע על שולחן הממשלה והכנסת... מה יעשו מפלגות האופוזיציה כאשר לוין ורוטמן יפתחו בקמפיין לחיסול הקול הערבי".
ככל ששאלתי אנשים מהימין אם שמעו על כוונות כאלה, זה נשמע להם מוזר, איש לא שמע איש לא ראה. "אני לא מכיר (יוזמות כאלה)", כתב לי – כן! – אותו שמחה רוטמן המועמד מטעמו של ברנע לפתוח בחיסול הקול הערבי. "ההצעות היחידות שאני מכיר למנוע זכות הצבעה מקבוצות של אזרחים אלו הצעות חוק של האופוזיציה".
אז מה זה? התמוטטות עצבים מספר 19. אם חברו הקרוב לאורך שנים של ראש הממשלה, גבי פיקר, מסוגל לפתוח את כל החדרים האינטימיים כדי להפליל את נתניהו מבחינה מוסרית, ואם אורי משגב חושב שנתניהו נוכל, אז גם לבכירים מותר לעשן.
