אביב 2005, משמרת ערב בחדר החדשות של רשת ב' של קול ישראל עליו השלום. על קו הטלפון הכתב המדיני שמוליק טל. הוא מוסר פרטים על ההסדר המתהווה של ההתנתקות שעליה החליט ראש הממשלה דאז אריאל שרון, ואז זורק את הפצצה: "אנחנו מוסרים לרשות הפלסטינית את ציר פילדלפי ואת מעבר רפיח". "מה?! שמוליק, אתה בטוח?!" "כן", הוא ענה, והמשיך את הדיווח על הסדרי הביטחון שנקבעו מול המצרים והגורמים הבינלאומיים באשר לנסיגה.
כמה חודשים קודם לכן, בסיור שטח בציר פילדלפי ובמעבר רפיח, אמר לי קצין צבאי בכיר מאוד מפיקוד דרום: אפשר להתווכח על ההחלטה של שרון לסגת מהרצועה, אבל הצבא יעשה כל שיידרש כדי לאבטח את מדינת ישראל לאחר הנסיגה מעזה בתנאי אחד - שמירה על השליטה שלנו בציר פילדלפי ובמעבר רפיח. הוא הסביר כי אם הפלסטינים יקבלו את השליטה, המשמעות היא שלא תהיה שום בקרה ישראלית על הברחת אמל"ח בהיקפים ובסוגים שיסכנו לא רק את יישובי העוטף, אלא את מדינת ישראל כולה.
למרבה התדהמה, חודש לפני ההתנתקות עצמה, בקיץ 2006, אותו קצין ממש אמר בראיון טלוויזיוני את הדברים ההפוכים, והסביר שלמרות הוויתור על פילדלפי ורפיח, צה"ל יידע למנוע הברחות ולמעשה ניתן לסמוך על מנגנון הפיקוח הבינלאומי.
שביל ההברחה
המיקום הגיאוגרפי הוא הכל - ולא רק בעת הקמת מסעדה. רצועת עזה שנוצרה בעקבות מלחמת העצמאות, מוקפת משני צדדים על ידי ישראל. גם היציאה מערבה לים נשלטת על ידי חיל הים, ורק דרומה הגבול הוא עם מצרים. מעבר רפיח הוא נקודת המעבר הרשמית שם לאנשים ולסחורות, ולאורך השנים הפך לאתר מחלוקת וגם שסתום פריקת לחץ בין כל הנוגעים בדבר - ישראל, מצרים, הרש"פ לכשהוקמה והעזתים. לאחר מלחמת ששת הימים שבה נכבשו הרצועה וסיני, למשך 15 שנה המעבר עבד באופן חלקי בלבד ושימש ליציאת עזתים מטעמים הומניטריים בלבד. לאחר חתימת הסכמי השלום עם מצרים, שב המעבר לתפקוד מלא כשישראל מפקחת ומפעילה את הצד העזתי שלו לרבות פיקוח על סחורות שהחלו להיכנס דרכו. גם לאחר הסכמי אוסלו, כשהרשות נכנסה לרצועת עזה, ישראל נותרה במעבר לצד פקידים פלסטינים, מהנימוק הביטחוני המובהק למניעת הברחות אמל"ח וטרוריסטים. הרשות ניסתה לבצע הברחות, לרבות מחבל בכיר שיאסר ערפאת בעצמו ניסה להבריח בתא המטען של מכוניתו כשהגיע לתוך הרצועה. פרוץ האינתיפאדה השנייה כבר הביא להשתלטות ישראלית מלאה עליו.
ואז הגיעה ההתנתקות, והאפיזודה שתוארה לעיל בנוגע להחלטה לוותר על השליטה בציר פילדלפי ובמעבר רפיח. בניסיון להסביר את המהלך, ממשלת שרון הסתמכה על הסכם המעברים שנחתם אז עם הרשות הפלסטינית בתיווך ארה"ב והאיחוד האירופי, ובהסכמה שקטה של מצרים. על ההסכם בישרו שר הביטחון שאול מופז ושרת החוץ האמריקנית קונדוליסה רייס, והוא כלל בין השאר הקמת מערך ישראלי לפיקוח וניטור מרחוק באמצעות מצלמות ואמצעי חישה אחרים, כשהמעבר עצמו נשלט על ידי הרשות הפלסטינית ומפוקח על ידי פקחים אירופיים. הפקחים הללו קיבלו סמכות לבדוק מטענים ואנשים, אך כמעט לא השתמשו בסמכות זו. נשמע מוכר? זה די דומה לדרך שבה יופעל כעת המעבר, עם שינויים חשובים שיפורטו בהמשך.
הסכם המעברים הביא לכך שבפעם הראשונה, ישראל לא שלטה באופן מלא על מעבר גבול פלסטיני. עוד הוא כלל מעבר שיירות מאובטחות של אנשים וסחורות בין רצועת עזה ליו"ש. המעבר נפתח במתכונת הזו בסוף 2005, אך נסגר מחדש ביוני 2006. באמצע החודש הזהיר אמ"ן מפני פיגוע: "בכוונת גורמי פח"ע (טרור) להוציא פיגוע איכות החל מטווח זמן מיידי... בדגש על מרחב סופה-כרם שלום. מתווה הפיגוע לא ברור, אך אפשר שמדובר בחדירה דרך הוברס (גדר המערכת), הסתערות לעבר יעד סמוך לגדר או מעבר בדרום הרצועה, מנהרת תופת או פיגוע חדירה".
האוגדה ביקשה ולא קיבלה אישור לבצע תקיפה מסכלת, בשל המצב המדיני. בפיגוע, לבד מחטיפת גלעד שליט מהטנק שלו, נהרגו מפקד הטנק סגן חנן ברק, ואיש הצוות פבל סלוצקר.
שער לגיהינום
כמה חודשים קודם לחטיפה, ניצח חמאס בבחירות לפרלמנט של הרשות הפלסטינית ואיסמעיל הנייה מונה לראש הממשלה. הבחירות הללו נכפו על ראש הממשלה שרון על ידי הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש הבן, והיוו סמל לחוסר ההבנה של האמריקנים והמערב את המזרח התיכון. הגישה הזו של הכנסה בכוח של תהליכי דמוקרטיזציה למדינות ערב, אומצה והואצה גם על ידי הנשיא הבא, ברק אובמה, והביאה למה שבתחילה כונה "האביב הערבי" ובהמשך לכאוס, הפיכות מלחמות אזרחים (סוריה) ועליית משטרים אסלאמיסטים לשלטון (מורסי במצרים).
הניצחון בבחירות אפשר לחמאס להתחיל לפעול לאור היום ברצועה, כאשר ארגוני הביטחון של הרשות מגלים אזלת יד. כך תוכנן ובוצע הפיגוע בכרם שלום ופיגועים רבים אחרים בעזה ויו"ש. מעבר רפיח נותר בידיים של פקידי הרשות ובפיקוח האירופי, אך לא לאורך זמן. ביוני 2007 ביצע חמאס הפיכה צבאית, רצח כ-200 מאנשי הרשות ורבים מהאחרים נמלטו בסיוע ישראל לרמאללה. חמאס מיהר להשתלט על סמל השלטון במעבר רפיח וסילק משם את הפקחים האירופים. מצרים הגיבה בסגירה של המעבר, וזה נפתח רק למעבר של עולי רגל מעזה לסעודיה. בינתיים, בעידוד חמאס החלה לפרוח תעשיית המנהרות, וכאלה נחפרו בעשרות תחת הגדר. לבד מסחורות מוברחות ומקור הכנסה לחמאס, שימשו המנהרות גם להעברת אמל"ח.
בינואר 2008, בעקבות הסגר, פוצץ חמאס את החומה והגדרות המפרידים בין הרצועה למצרים ואלפי עזתים עברו למצרים. הצבא המצרי הצליח להחזיר את רובם, ולאחר התקרית החלה מצרים לפתוח את המעבר מעת לעת, אך עדיין תחת הגבלות רבות. חילופי השלטון במצרים ועליית מוחמד מורסי והאחים המוסלמים, הביאו לפתיחת מעבר רפיח עבור עזה וחמאס לרווחה. ב-2013 השתלט א-סיסי על מצרים, הידק את הפיקוח, הגביל מעבר אנשים וסחורות ובאופן חלקי גם צמצם את הפעילות במנהרות. חמש שנים אחר כך, בפברואר 2018, חל שינוי שהיה ממחוללי התעצמות חמאס הדרמטיים: מצרים החליטה לפתוח שער מעבר סחורות לעזה. שער סלאח א-דין.
השער הזה, לצד יותר ממאה מנהרות שפעלו באופן כמעט חופשי מתחת לציר פילדלפי, הפכו לצירי העברת אמל"ח בהיקפי ענק. מרובים ואקדחים ועד חלקי טילים ורקטות מוברחים מלוב ומאיראן, כלי רכב צבאיים, מקלעים ומרגמות ותחמושת בכמויות עצומות. בתקופה הזו, מ-2018 ועד 2023, עלה מספר הרקטות שבידי חמאס וארגוני הטרור האחרים ובראשם הג'יהאד האסלאמי, ממאות בודדות לאלפים רבים. גם קודם לכן, בעיקר בתקופת מורסי אך גם לפניו ואחריו באמצעות המנהרות, הוברחו טילים ורקטות ששימשו את חמאס והג'יהאד בסבבים נגד ישראל ובטפטופי רקטות שמיררו את חיי תושבי העוטף ושדרות. ועם זאת, לפי הערכות של גורמי ביטחון ומודיעין בישראל, השנים הללו מאז 2018 ועד טבח ה-7 באוקטובר, היו פוריות במיוחד בהעברת אמל"ח רב לידי ארגוני הטרור, כששער סלאח א-דין במעבר רפיח היה הצינור העיקרי לצד המנהרות. השער הזה היה בפיקוח מצרי מאז נפתח, אלא שהפיקוח היה על הנייר בלבד. לפי גורמי ביטחון ומודיעין, נוצר מנגנון הברחות משומן היטב של אמצעי לחימה ובהם אלה ה"כבדים" - רקטות ארוכות טווח וכן ציוד ואמצעים לבניית טילים ורקטות ברצועה. לפי אותם גורמים, יש מספר בעלי תפקידים במצרים שהתעשרו מהתעשייה הזו, אבל חמור יותר מכך, השלטונות במצרים ידעו על כך והעלימו עין. חמורה לא פחות היא אזלת היד הישראלית במניעת ההברחות הללו בתקופה האמורה.
ההיסטוריה חוזרת
עם פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר, ישראל הביאה באופן מעשי לסגירת המעבר, אך ב-21 באוקטובר 2023 החלה לראשונה כניסת משאיות סיוע הומניטרי ממצרים. המשאיות עברו בידוק ישראלי, ובנובמבר החלה יציאה מוגבלת של פצועים ובעלי אזרחות זרה. ההשתלטות הפיזית על המעבר התעכבה בלחץ אמריקני, ורק במאי 2024 כוח של חטיבת השריון 401 הגיע למעבר, כיתר אותו והציב עליו את דגל ישראל. מצרים זעמה על המהלך וגינתה אותו, ובשל התנגדותה לשת"פ עם ישראל בנושא, הוא היה סגור למעט יציאות בודדות של פצועים או חולים לטיפול מחוץ לרצועה.
במסגרת תוכנית טראמפ כפו האמריקנים בין השאר את פתיחת המעבר כסעיף האחרון למימוש בשלב א' של ההסכם. ישראל הסכימה בתנאי שחמאס ישלים את השבת כל החטופים, ובכפוף לסידורי ביטחון שהיא תסכים עליהם. עם החזרתו ארצה של החלל החטוף האחרון, רס"מ רני גואילי, המעבר ייפתח שוב.
ומה ישראל עושה כדי למנוע את הישנות ההברחות שהיו סם החיים וההתעצמות של הטרור ברצועה? ראשית, ציר פילדלפי יישאר בשליטת ישראל בעתיד הנראה לעין, וכל העת נעשות פעולות לאיתור והריסת מנהרות ההברחה. בניגוד לטענות של מי שקרא לנסיגה מהציר בעת המלחמה במסגרת עסקת חטופים, מתחת לפילדלפי נמצאו יותר ממאה מנהרות, חלקן בגודל המאפשר נסיעת משאיות בינוניות. כל המנהרות שאותרו הושמדו.
המעבר עצמו ייפתח במנגנון אבטחה בעל כמה שכבות, בעיקר בצד הישראלי. ראשית, הוא ייפתח בשלב הזה רק לתנועת בני אדם, בעוד שער הסחורות סלאח א-דין יישאר סגור. רשימות העוברים יוגבלו בשלב הזה למקרים הומניטריים בלבד, טיפולים לפצועים וחולים מחוץ לרצועה, ומקרים חיוניים אחרים. רשימות העוברים בשני הכיוונים יועברו מראש לאישור ישראלי. מצרים גם כאן, למרות אחריותה לאספקה הישירה לארגוני הטרור לפני המלחמה, הערימה קשיים. היא דרשה כי לרצועה יוכלו לחזור כל מי שרוצה ללא בקרה, אך ישראל סירבה.
מי שיעבוד בתוך המעבר בצד העזתי הם פקידים פלסטינים תושבי עזה, שישראל נתנה אישור להעסקתם שם. בנוסף, מבחינת החוק הבינלאומי הרשות הפלסטינית היא בעלת הסמכות החוקית להחתים את הדרכונים, וזו אכן תהיה החותמת שבה ישתמשו אותם פקידים. לפי מקורות ערביים, חלקם לפחות יהיו פקידי הרשות. כן ישהו בתוך המעבר פקחים של האיחוד האירופי, להם יהיו סמכויות בידוק. כן, כן, כמו אז ב-2005. ישראל תנטר את הפעילות במעבר באמצעות מצלמות ואמצעי חישה, וכך זהותו של כל מי שיעבור תאושר במסוף הישראלי לפני המעבר הפיזי.
כאן נוסף אמצעי הביטחון שישראל דרשה ומצרים התנגדה לו. הגישה וציר המעבר מהצד של עזה נשלטים על ידי צה"ל, וכל האזרחים בכניסה וביציאה יעברו דרך מחסום זה. כך ינסו למנוע בריחה של מחבלים, או לחילופין כניסה שלהם לתוך הרצועה.
בשלב הבא, ישראל מוכנה לאפשר יציאה של כל עזתי שירצה בכך לבד ממחבלים, בהתאם להכרזות טראמפ מלפני שנה - אבל מצרים וחמאס ינסו למנוע זאת.
יד על השאלטר
גם לאחר שהמהלך ייצא לדרך, מדובר בסידור זמני שימתין להסדר הקבע לסיום המלחמה. המחסום העיקרי נותר שליטת חמאס במחצית מהרצועה, וברוב האוכלוסיה, וסירובו להתפרק מנשקו. הצפי הוא שחמאס ינסה לשלוט על רשימות היוצאים, ולמנוע יציאה מחולים ופצועים שאינם מתומכיו.
השליטה על מעבר רפיח היא סמל שלטון, ולכן הרש"פ מנסה לבסס אחיזה בו למרות ההתנגדות הישראלית. מה שחשוב יותר היא השליטה המעשית על שער הכניסה לעזה, וישראל תנסה לפחות בטווח של שנים להיות עם היד על השאלטר ועל המצלמות והפיקוח, כדי למנוע את הפיכתה מחדש של עזה לבסיס טרור ואיום אסטרטגי על ביטחונה.
