לפעמים אני אומר לעצמי, איזה מזל שהוא שם. האגואיזם הקולקטיבי שלנו חייב לו כל כך הרבה: הפצצת מתקני הגרעין האיראניים (באמצעים שאינם נמצאים בידינו); החזרת החטופים ויחסו המרשים למשפחות החטופים ולמשפחות השכולות; הבנתו כי בסופו של דבר, אין לישראל פרטנר טוב יותר מן הרשות הפלסטינית, על כל חסרונותיה; ועוד הרבה החלטות שעשה בשנה האחרונה, בלי לעשות חשבון לאף אחד.
לפעמים אני אומר לעצמי - זה לא יכול להיות! אין כמעט שום מסננת בין המחשבה והדיבור! הוא מתבונן בחברים במועצת השלום שלו, כל העולם ממתין למוצא פיו, והוא אומר – חלק מהם אני אוהב, חלק מהם אינני אוהב. ואז הוא מביט שוב ב-20 ראשי המדינות ונציגיהם, ומתקן את טעותו: "את כולם אני אוהב". אין לו בעיה להתנצח עם אורחיו לעיני המצלמות המצטופפות בחדר הסגלגל, ויש לו טעם משונה קצת בבחירת ידידיו. התזת הבושם על נשיא סוריה, א-שרע, למשל, כאשר האחרון איננו מבין מאין מותז עליו כל הטוב הזה, גם היא לא בדיוק רשומה במדריך להתנהגות מדינאים.
אבל ההתייחסות החוזרת שלו אל מי שהוא מכנה "ג'ו הישנוני", אינה יכולה לאפשר את ההתייחסות אליו כאל סתם אדם כישרוני עם חוש הומור, המאמין כי הכסף יענה את הכול, וצודק במקרים רבים. אחרי הכול, ביידן הוא מדינאי מנוסה, ליברל המאמין בשלום, שלא הקדיש את כהונתו להשמצת קודמו, למרות שאפילו לא זכה ממנו להכרה בכך שנבחר באופן חוקי לנשיא ארה"ב ה-46.
אז מילא כאשר אתה עושה זאת באסיפות של רפובליקנים השמחים לצחוק על מעידותיו של המדינאי הקשיש, אבל כשאתה נמצא בחו"ל, בפורומים שבהם העולם כולו מצלם אותך מכל זווית, אינך יכול לשלוט בעצמך ולהימנע מלהתייחס אל קודמך כאל "ביידן הישנוני" שהיה, לדבריך, הנשיא הגרוע ביותר באמריקה. את מי אתה רוצה לשכנע? הרי אין מדובר בקהל של בעלי זכות בחירה אמריקנים, וביידן כבר לא יתמודד על נשיאות המעצמה החשובה בעולם. אתה גם פיקח מספיק כדי להבין כי העולם לא יקבל את דבריך כאמת אובייקטיבית, אלא כחוות דעת של מי שממשיך את מערכת הבחירות של 2020 שבהן הביס אותך.
וזה מזכיר את המורה שלי לפיזיקה. שיעוריו היא מרתקים. איש לא פיהק בכיתה במהלכם, כמעט כולנו זכינו בציונים גבוהים יותר, והחבר'ה ממש ציפו, בכל פעם, לשיעור הבא שלו. אבל כמעט לא היה שיעור שבו לא עלב במורה הקודם שלנו, אלכסנדר (שם בדוי), שמבחינת גילו, יכול היה להיות אביו. "היו לכם שיעורים כאלה אצל אלכסנדר?", "גם אצל אלכסנדר הבנתם ככה את החומר?" וכדומה. בתום אחד השיעורים אזרתי עוז וניגשתי למורה. שיבחתי את שיעוריו, אך אמרתי לו כי לא נעים לשבת בכיתה, ולשמוע את דבריו על אלכסנדר. שאלתי אותו מדוע הוא עושה זאת. הוא הביט בי בחצי צחוק וחצי רצינות ואמר: "יוסי, זה סם חיי".
אין חיה כזו. ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, אימץ את המושג "דמוקרטיה לא ליברלית" שהמציא פאריד זאקריה, אבל הדמוקרטיות לא השתכנעו כי יש חיה כזו. עבור הימין הישראלי המושג הזה מהווה דוגמא לשמירת הקליפה הדמוקרטית תוך ריקון התוכן הדמוקרטי. מדובר בדמוקרטיה פרוצדורלית, עם בחירות והחלטות רוב, תוך הכפפה לממשלה, למעשה, של כל הגורמים במערכת, שתפקידם לעמוד מול שרירות הלב של הרשות המבצעת.
עיני העולם הדמוקרטי נשואות עכשיו ל-12 באפריל, מועד הבחירות לפרלמנט ההונגרי. הסקרים מנבאים הפסד לאורבן וניצחון למפלגת האופוזיציה, "טיסה" בראשות פטר מאגיאר, איש הימין-מרכז, אשר פרש ממפלגת "פידס" והתומך, בניגוד לאורבן, בהידוק קשרי ארצו עם האיחוד האירופי.
אין לאירופה דרך קלה לטפל במקרים שבהם מדינה שעמדה בתנאים הדמוקרטיים כשהצטרפה לאיחוד, שינתה פניה. רק הבוחר ההונגרי יוכל לשים קץ למשטר שהתהווה בה. פולין כבר עשתה זאת.
