ברוכים הבאים ל"טיילת של הדאחייה". לא, אנחנו לא בלבנון, אלא בעיר הקודש ירושלים בכיכר המרכזית של בית חנינא. על שום מה מכונה כך המקום? "דאחייה" - על שם סמטת דאחיית אל־בריד, סמטה מוכרת במרחב, אך גם בגלל הצפיפות האורבנית המזכירה את רובע הדאחייה בביירות. "טיילת" - על שום ה"מטיילים" הרבים החוצים פה את גדר ההפרדה.
עם אור ראשון מונחים הסולמות על חומת הבטון בצידה המזרחי, גדר הברזל נחתכת, ואל הצד המערבי משתלשלים "תיירים" בגלישה על חבל. מיניבוסים שממתינים במגרש העפר הצמוד בולעים לתוכם בזריזות את השב"חים, שממשיכים איש־איש למקום עבודתו. אחד המטיילים, אחמד יוניס, תושב קבאטיה, לא הסתפק בעבודה בתוך מדינת ישראל אלא יצא למסע הרג. לדאבון הלב הוא הצליח לרצוח בשבוע שעבר את שמשון מרדכי ואביב מאור ז"ל בפיגוע המחריד בבית שאן ובעמק חרוד. המחבל חצה את גדר ההפרדה כאן בטיילת של הדאחייה. גם את הפיגוע בספטמבר האחרון בצומת רמות, שבו נרצחו שישה ישראלים, ביצעו מחבלים שחצו את גדר ההפרדה לא רחוק מכאן.
גדר הבטון המגודרת מבתרת את המרחב לשניים, מפרידה בין בתי בית חנינא (בתוך החומה) הנושקים לבתי א־ראם (מחוץ לחומה). סיור קטן למרגלות החומה הזו מגלה את הפרצות. גדר חתוכה ומעוקמת וחבלים שמשתלשלים מטה. הכל זועק סביב: ברוכים הבאים לחצר האחורית של החצר האחורית. גרוטאות של מכוניות מנופצות עומדות כפסלים סביבתיים במגרש העפר המוצף שלוליות. זבל מפוזר בכל מקום, וכמה סוריאליסטי נראה רכב הניקיון של עיריית ירושלים, ששוטף את שולי הרחובות אך מעיף את השקיות והפסולת ממקום למקום. עכשיו עומדים כאן שוטר ושוטרת של מג"ב, משגיחים שאף אחד לא יחצה את הגדר, ורכב לבן גדול עם כוחות מיוחדים נע לפעילות מבצעית. בעוד יום־יומיים, מקסימום שבועיים, הם כבר לא יעמדו כאן, והטיילת תחזור לשגרתה הסואנת. מאות שב"חים עוברים כל יום את הגדר באזור ירושלים, ובסך הכל, על פי הערכות שונות, לפחות 40 אלף עובדים פלשתינים בלתי חוקיים שוהים כעת בתחומי הקו הירוק.
"בכלי התקשורת וגם במערכת הביטחון מאוד אוהבים לצעוק 'געוואלד! שב"חים', אבל לא נותנים מענה מתוך העמקה בסוגיה, אלא מציעים פתרונות מיידיים כמו הגדלת הסד"כ על הגדר, בניית גדר חדשה והגבהת הגדר הקיימת", אומר יהודה נעם, מנהל מרחב ירושלים בתנועת רגבים שמלווה אותנו בסיור בשטח. נעם קורא תיגר על קריאות הגעוואלד. "הרי בסופו של דבר אי אפשר לשים חייל על כל שני מטרים בגדר, בטח לא על גדר שאורכה 720 ק"מ. חזקה על קו המגע שייפרץ, זה כידוע הבסיס של תורת הלחימה. למדנו בדרך הקשה ב־7 באוקטובר שאי אפשר להסתמך על גדר, גם לא כזו עם אמצעים טכנולוגיים. בתוך שעה נפרצו בגדר המשוכללת ברצועת עזה 72 פתחים.
"גדר ההפרדה לא הוקמה כגדר ביטחונית אלא כגדר מדינית, כדי לקבוע גבול בשטח. גדר ביטחונית לא נשארת פרוצה באזורים רבים. גדר ביטחונית צריכה להיות מוקמת כך שמשני הצדדים שלה יש שטח חשוף. אנחנו רואים שבניגוד לצו הצבאי, יש בנייה צפופה צמודה לגדר, ואין אכיפה נגדה. יש מקומות שבהם גדר הבטון עצמה הפכה להיות קירות של בית", מציג נעם תמונה כזו מכפר עקב, שנמצא בתוך השטח המוניציפלי של ירושלים, אך מחוץ לגדר ההפרדה. "גדר כזו לא יכולה להיות אפקטיבית מבחינה ביטחונית. בסוף שב"חניק יוצא מהבית הצמוד פה לגדר בא־ראם, מניח סולם, ובתוך שתי דקות נעלם בסמטאות של בית חנינא. גם אם המצלמות רואות אותו, ומקפיצים כוח, אין סיכוי לתפוס אותו".
הבעיה שמעבר לגדר
על פי דוח מבקר המדינה על "אפקטיביות מכשול קו התפר והמעברים בגזרת עוטף ירושלים" שפורסם בשבוע שעבר, תוואי קו התפר בעוטף ירושלים, המקיף את ירושלים בצפונה, במזרחה ובדרומה, הוא באורך של כמה מאות קילומטרים. רק ב־61% מהתוואי קיים מכשול, ובשאר התוואי אין מכשול. הדוח מציג שלל ליקויים - בהפעלת המעברים, בתפיסה הביטחונית ובאי־ביצוען של כמה החלטות ממשלה. כך, למשל, אי־מימוש החלטת הממשלה 4783 בנוגע להעתקת התוואי מזרחה כדי לסגור פתח של 11 ק"מ בגדר, לא מומשה. "משרד מבקר המדינה מעיר למשרד הביטחון כי אי־קיום החלטת הממשלה 4783 מנציח את תוואי המכשול סביב מרחב אחד ומותיר פתח המאפשר תנועה חופשית, ללא בידוק של פלשתינים לשכונות ירושלים וסביבותיה ולשטח מדינת ישראל.
"מציאות זו מגבירה את הסיכון הביטחוני לתושבי היישובים הישראליים בסביבה, ואף פוגעת במרקם החיים של האוכלוסייה האזרחית משני צדדיו של המכשול. הסיכון מתחדד ומתעצם לנוכח אירועי 7.10.23 ולנוכח מענה מבצעי נמוך של מג"ב", נכתב בדוח. "על רקע הסיכונים הביטחוניים הנובעים מאירועי פעילות חבלנית עוינת ממפגעים היוצאים משטחי איו"ש, בפרט לירושלים ולסביבתה, קיימת חשיבות ודחיפות בתיקון הליקויים שעלו בביקורת זו, תוך בחינת יישום ההמלצות".
"הדוח של המבקר מעמיק, ובהחלט טוב שיש מי שחוקר באופן יסודי את הנושא. אנחנו חולקים על מסקנות הדוח. בעיניי גדר היא לא פתרון, והשב"חים הם לא באמת הבעיה", טוען נעם. "אנחנו נמצאים פה בנקודה שבה את יכולה לראות שהמרחק בין בניין בבית חנינא, שבו גרים נושאי תעודת תושב ישראלי, לבניין בא־ראם, שבו גרים נושאי תעודה פלשתינית, הוא עשרה מטרים. אני מכיר אחים, שאחד גר פה והשני גר שם. אלה אותן המשפחות, אותן החמולות, וגם אותן תפיסות אידיאולוגיות. אז למה מבחינתנו ערבי שגר בבית חנינא הוא לא מסוכן ויכול לנוע חופשי בכל מקום, ואילו ערבי שגר עשרה מטרים מכאן, בא־ראם, הוא מסוכן מאוד? התשובה היא שערבי מא־ראם הוא באמת יותר מסוכן, כי הוא מגיע ממרחב שיש בו יותר נשק, וחוליות טרור מאורגנות והסתה. איך נוצר ההבדל הזה? כי אנחנו שולטים בבית חנינא, וכוחות משטרה נמצאים פה, ופקחי עירייה נותנים דוחות חניה. אבל אנחנו לא נמצאים בא־ראם.
"מאז הסכמי אוסלו עזבנו ב־1993 את מרכזי הערים, ומאז הקמת הגדר התנתקנו בפועל מהשטח. בשלב הראשון הגדר אולי מספקת ביטחון, אבל לטווח הארוך יותר היא מסוכנת, כי היא מאפשרת לטרור לצמוח מעבר לגדר. ואם בסופו של דבר אי אפשר לסגור את הגדר הרמטית, בטח לא במרחב סבוך כמו עוטף ירושלים, צריך לטפל בטרור שמעבר לגדר. איך עושים את זה? על ידי חיבור לשטח צבאית והתיישבותית. לכן השב"חים הם לא הבעיה. הבעיה היא האמצעים שיש להם במרחב שממנו הם מגיעים. אנחנו רואים שהתפיסה הביטחונית של צה"ל השתנתה לטובה. כיום מבינים שצריך לשבת בתוך קיני הטרור במרכזי הערים, ובמקביל צה"ל מעודד הקמה של חוות ביו"ש ובבקעה. חזרנו לתפיסה שהובילו יצחק רבין ויגאל אלון, שההתיישבות מביאה ביטחון. ולכן, גם כשמקימים גדר עם ירדן, פועלים כדי לחזק את ההתיישבות בגבול המזרחי".
שוק עובדים שחור
מבחינת נעם, השב"חים הם לא הבעיה הביטחונית אלא קיני הטרור שביהודה ושומרון. התפיסה הזו בהחלט הוכיחה את עצמה בצפון השומרון. מספר הפיגועים ירד פלאים הן בתוך יו"ש והן מחוצה לה, ובעיות קשות, כמו הירי על יישובי הגלבוע, שגדר ההפרדה לא מנעה, נפתרו ופסקו לחלוטין עם ישיבתם הקבועה של חיילי צה"ל במחנה הפליטים בג'נין. אבל האם אפשר לומר שהשב"חים הם לא בעיה? אולי הם לא מקור הבעיה הביטחונית, אך הם בהחלט יוצרים בעיה כלכלית ואנושית, כאשר בתוך מדינת ישראל מתנהל שוק שחור של עבודה שלא מדווחת לרשויות המס ושל עובדים שאין להם זכויות סוציאליות כלל.
לפני מלחמת חרבות ברזל עבדו בישראל כ־100 אלף פלשתינים, ועוד כ־40 אלף הועסקו בהתנחלויות ובאזורי תעשייה ישראליים ביו"ש, רובם המוחלט בענף הבנייה. העבודה בישראל משתלמת. השכר החודשי הממוצע ברשות הפלשתינית הוא 1,431 שקלים, בעוד שכר המינימום בישראל, שחל גם על פלשתינים בעלי היתר עבודה, הוא 6,247 שקלים. פועל בניין מיומן יכול להשתכר 8,000 שקלים ויותר בחודש. עובד כזה מפרנס לרוב לא רק את משפחתו הגרעינית, אלא את כל החמולה.
מייד לאחר טבח 7 באוקטובר בוטלו כל אישורי העבודה. לאחר זמן הוחלט על הקצאת 8,000 אישורי עבודה בתחומים חיוניים בלבד. ענף הבנייה לא הוגדר כחיוני. 90 אלף פלשתינים נותרו ללא פרנסה, הם ובני המשפחה המורחבת שאותם כלכלו. אין פלא שבמציאות כזו מספר השב"חים זינק פי שניים.
הפגיעה בתפוקה החודשית בענף הבנייה בישראל, עקב היעדרם של הפועלים הפלשתינים, גרמה להפסדים של מיליארדים. המענה של ממשלת ישראל היה יבוא של 50 אלף פועלים זרים, בעיקר מהודו ומסרי לנקה. 40 אלף העובדים שעדיין חסרים בענף הבנייה הם בערך המספר של השב"חים השוהים בישראל. האם לא מוטב להקצות אישורים לאותם פלשתינים, ולפחות לשלוט ביטחונית בבחירת זהות העובדים הנכנסים לישראל? או שמא כדאי להמשיך באותה מדיניות עד להגעה להיפרדות מוחלטת מההסתמכות הישראלית על כוח העבודה הפלשתיני?
כך או כך, כדי לעצור את תופעת השב"חים צריך לייצר אלטרנטיבה תעסוקתית לאותם פלשתינים. זה לא קורה מעצמו ברשות הפלשתינית הקמלה כלכלית. הפתרון יכול להיות בדמותם של עוד אזורי תעשייה משותפים ביהודה ושומרון. תוכניות כאלה כבר קיימות. כך, למשל, ישראל גנץ, יו"ר מועצת יש"ע וראש מועצת בנימין, הגה תוכנית להקמת אזורי תעשייה שיספקו 200 אלף מקומות עבודה. מרכז תעשייתי כזה כבר מוקם בימים אלה בבנימין בסמוך למכבים.
כמו מים מתחת לגשר
ממשיכים בסיור. מובלעת בית איכסא. את השקט חותכת הרכבת הדוהרת בגשר האדיר התלוי במרומים מעל ראשינו. מתחתינו סואן כביש ירושלים־תל אביב. מימין, הושט היד וגע בם - בתי מבשרת, משמאל שכונת רמות, רמות אשכול והגבעה הצרפתית, ממול מוצא, עין כרם, הר המנוחות וגבעת שאול. מאחורינו על הרכס בית איכסא ובית סוריק. האוויר נקי במיוחד אחרי הגשמים. אי אפשר שלא להתפעם מעצי הגפן הזורחים בשלכת חרדלית. אי אפשר שלא לרעוד מהרוח הירושלמית מקפיאת העצמות.
את הפסטורליה החורפית הזו מכנים בחדשות "עוטף ירושלים", ובפנים חמורות סבר מדווחים על תופעת "השב"חים". ממש כאן עובר שביל עפר שנפרץ באופן פיראטי. רכב פרטי רגיל יכול לעבור אותו בקלות. חמש דקות נסיעה - ואנחנו בשטח B, בתוך הכפר בית איכסא, מובלעת בצידה המערבי של גדר ההפרדה. מולנו בכיוון הנגדי שיירת מכוניות העושה את הכיוון ההפוך משטח B אל עורק החיים המרכזי של ישראל, כביש מספר 1, וקו הרכבת תל אביב־ירושלים. אין גדר, אין שוטר, אין מכשול.
בבית איכסא בתי מידות מפוארים ובנייה בקצב מסחרר. חלק מהבתים כבר חורגים משטח B ומשתלטים על אדמות מדינה. "תושב מזרח ירושלים יכול לבנות כאן, משום שזה בשטח B, או אדמות מדינה מופקרות, בעשירית המחיר ממה שעולה לו לבנות בירושלים. זה פשוט מרחב שאין בו שליטה", אומר רועי דרוקר, רכ"ז יו"ש ברגבים. "ירושלים לא אוכפת כאן כי זה לא שייך אליה, והמנהל האזרחי מתקשה להגיע לנקודה שנמצאת ממערב לגדר ההפרדה, ולתאם לצורך זה ליווי ביטחוני מחטיבת בנימין. כך נוצר מצב שאחד הצירים הכי מרכזיים במדינת ישראל נמצא במרחק שתי דקות נסיעה מפיגוע. צריך פה שינוי חשיבה, איך תופסים את המרחב הזה ביטחונית. לאחרונה צה"ל החמיר את הנהלים, ותושבים מהכפרים הסמוכים, כמו בידו ובית סוריק, שמחוץ לגדר, כבר לא יכולים להיכנס לבית איכסא באופן חופשי דרך מחסום בידו. אבל עדיין אין בעיה להכניס לכאן אמל"ח. הגדר בין בית איכסא לכפרים האחרים אינה מבטון. קל לפרוץ אותה, ואכן יש פה כל הזמן תנועה של שב"חים.
"אחת התופעות שלצערי לא מקבלת יחס הוגן היא פריצות צירים לא חוקיים. לא היינו אמורים לנסוע על השביל שנסענו בו. אם היו פה אכיפה ומשילות, הציר הזה לא היה נפרץ. אבל מגיע טרקטור, פורץ שביל לא חוקי ומחבר את הכפר לירושלים. זאת דוגמה אחת לתופעה רחבה מאוד של פריצת צירים לא חוקיים ביו"ש. הצירים האלה משמשים גם לטרור. מחבלים מבצעים פיגוע ירי ואז נעלמים בשטח הודות לצירים הלא חוקיים. זו תופעה שצריך לשים לב אליה".
מחסום בידו עלה לכותרות לאחרונה בעקבות מעצר שישה שוטרים המשתייכים ל"אבנט", מסלול השירות החרדי במג"ב, בחשד שתמורת עשרות אלפי שקלים העבירו מאות שב"חים במחסומים בידו ושועפט. נגד ארבעה מהם הוגשו כתבי אישום. פרשה זו מצטרפת לפרשות חמורות דומות שנחשפו לאחרונה, שבהן אנשי כוחות הביטחון והאבטחה הפכו להיות חלק ממנגנון הברחת השב"חים: כתב אישום כנגד שוטר ששימש סייר בתחנת מטה יהודה, שהואשם בזיוף היתרי כניסה לישראל ובמכירתם לפלשתינים, תמורת כ־5,000 שקלים; רופא במנהל האזרחי נחקר ונעצר בחשד לכך שזייף יותר מ־100 אישורי כניסה - החשוד הציג את השוהים הבלתי חוקיים כמטופלים הזקוקים לטיפול רפואי, וכך אפשר את כניסתם לישראל, ולאחר סיום תפקידו במנהל האזרחי המשיך, על פי החשד, בפעילות בסחר בתרופות מסוכנות; בנובמבר האחרון נתפס קצין, ששוחרר ממילואים שלושה חודשים קודם לכן, מסיע ברכבו בכביש 433 שני שב"חים בעודו לובש מדים; בחקירה נוספת נחשף כי מאבטחים אזרחיים בגבעת זאב סייעו לפלשתינים, בתמורה לבצע כסף, להיכנס לישראל. השב"חים הוסעו בכביש 443, עלו לכלי רכב ישראליים ונכנסו דרך שער אגן איילות בגבעת זאב, המיועד לתושבי ישראלים ואשר אין בו בידוק.
בין אזורי חפיפה
"המערכות הישראליות רגילות לראות את יהודה ושומרון כנקודה אחת ואת ירושלים כנקודה שנייה. צריך לשנות את כל תפיסת הממשק בין יהודה ושומרון לבין ירושלים, כי מהצד הערבי־פלשתיני זה בעצם קומפלקס משותף אחד", אומר ד"ר דוד קורן, מנכ"ל מכון ירושלים למחקרי מדיניות, מרצה באוניברסיטת בר־אילן ובמרכז האקדמי שלם, לשעבר יועץ ראש עיריית ירושלים לענייני ערבים ומזרח העיר וראש מחלקת המזרח התיכון במל"ל. "כל מערכת החיים, קשרי המשפחה והתעסוקה, נעים בזרימה משותפת בין יהודה ושומרון לבין ירושלים. זה בולט במיוחד בכל האזור של השכונות שנמצאות בעצם בפער שיש בין גדר הביטחון לבין הגבול המוניציפלי של העיר ירושלים. גדר הביטחון באזור ירושלים יצרה חוסר הלימה בין הקו של הגדר לקו המוניציפלי. יש שכונות ירושלמיות שנמצאות מחוץ לגדר הביטחון, בעיקר בצפון העיר - שועפט, כפר עקב, קלנדיה ואל־מטר. ויש אזורים מחוץ לגבול העירוני הירושלמי שקלועים בתוך גדר הביטחון, למשל בית איכסא, חלקים מבית חנינא ובדרום העיר צור באהר. הפער בין הגבול המוניציפלי לבין גדר הביטחון מייצר בעיות מטורפות, ובעיית השב"חים היא רק אחת מהן".
במזרח ירושלים חיים כ־400 אלף איש, שליש מתוכם, כ־150 אלף, הם תושבי ירושלים שגרים מחוץ לגדר הביטחון. מאז נבנתה גדר ההפרדה חל גידול אדיר באוכלוסייה הגרה במובלעות הללו. מצד אחד תושבים מרחבי הרש"פ שנהרו לשם, מצד אחר מזרח־ירושלמים שיכולים להמשיך לקבל ביטוח לאומי כתושבי העיר, אך ליהנות מבנייה זולה ומהיעדר אכיפה של חוקי בנייה.
בכפר עקב, אחד האזורים הצפופים בעולם, נבנו בניינים רבי קומות, ויש שם "ערבוב מובנה בין אנשים שהם שוהים בתוך הגבול המוניציפלי של ירושלים כחוק לבין תושבי שטחים שגרים שם שלא כחוק", מסביר קורן. "מכיוון שאין שום חיץ בין שטחי הרש"פ שמחוץ לגדר לבין שטחי ירושלים שמחוץ לגדר, המחשבה שהגדר לבדה היא מה שיכולה למנוע את הפיגוע הבא היא לא אפקטיבית. אני מכיר את הדוח של המבקר, אני חושב שהוא טוב, ואני לא חולק עליו מבחינה ביטחונית, בעיקר כי אין לי רקע ביטחוני. העיסוק שלי הוא אזרחי, ובעיניי הסיפור הגדול הוא לא השב"חים אלא ניהול אחר של עוטף ירושלים. הדרך לעשות זאת - ושנים רבות ניסיתי ולא הצלחתי - זה קודם כל לנהל דיון מסודר ברמה הלאומית, ברמת הקבינט, כדי להבין את האתגר ואת חבית חומר הנפץ הזו.
"צריך לדעתי להקים מנהלת ייעודית בתוך עיריית ירושלים, עם תקציבים ממשלתיים, שתטפל ביטחונית ואזרחית במובלעות הללו שהפכו לאזורים חסרי שליטה. האתגר הזה הוא מעבר ליכולות הכספיות, התפעוליות והאסטרטגיות של עיריית ירושלים. זה לא אירוע ברמה עירונית, זה אירוע ברמה ממשלתית. מבחינה תכנונית כבר אי אפשר לעשות שם כלום, כי רמת עבירות הבנייה שם היא פסיכית. אי אפשר להרוס ואי אפשר לתת רישוי. אבל הדבר המרכזי שעליו אנחנו יכולים להשפיע שם הוא פיתוח ההון האנושי, לייצר מנהיגות אפקטיבית, חינוך טוב ותעסוקה איכותית, בדומה למה שנעשה בשכונות הרגילות במזרח ירושלים. במזרח ירושלים יש אכיפה משטרית חזקה מאוד בשנתיים האחרונות, שגודעת הפרות סדר ופיגועים. זה, לצד עבודה נכונה של עיריית ירושלים, מאפשר פריחה וצמיחה, השכלה ותעסוקה ומרקם חיים משותף עם מערב העיר".
