אחד הלך לעסקים ואחד לחקירות - ונתניהו נשאר לבד

בלדה לדובר כפול

את ההחלטה על גיוס אלי פלדשטיין ללשכת ראש הממשלה קיבל יונתן אוריך. לנתניהו היו בשבוע השני של אוקטובר 2023 עיסוקים מעט דחופים יותר מגיוס עוזר לדובר. אבל הכיוון הכללי היה מישהו שידבר עם הכתבים הצבאיים, בצינור חצי רשמי, מתוך ההנחה שאם יש מאה אחוז אחריות למחדל, אז ככל שנתח גדול יותר ייפול על כתפי הרמטכ"ל, פחות ממנה יכביד על כתפי ראש הממשלה.

פלדשטיין היה, לכאורה, המועמד המושלם: מקושר בצה"ל, בעל בקיאות מדהימה בפוליטיקה הפנימית של הקצונה הבכירה, יודע איפה מוחבאים הסליקים של מידע שעוד יטריד את הרמטכ"ל זמן רב. לא לחינם בכירי המטכ"ל נחרדו כששמעו על מינויו.

מילא שעיתונאים לא ידעו עד התפוצצות הפרשה שהם מואכלים במסרים קטאריים. מה שלא פחות מסקרן הוא שעמוק לתוך המלחמה, רבים מאיתנו לא ידעו שפלדשטיין עובד בשירות לשכת ראש הממשלה. ההעסקה היתה עקומה במהות ופגומה בטופסולוגיה.

אוריך שילם במלואו את המחיר על ההעסקה. כעבור כמה ימים של הסברים מתחלפים, פלדשטיין סיפק גרסה מטלטלת: הכסף שקיבלתי בשרשור מקטאר היה תחליף לתשלום מלשכת ראש הממשלה, בידיעת אוריך. זה הרגע שבו הפרשה איימה לטלטל את כיסאו של נתניהו. הרי אם יחסיו עם הקטארים כה הדוקים עד שהם משמשים קופה קטנה שלו, המשמעות היא שהאמירות הפנאטית משפיעה על הביטחון הלאומי בלשכה.

הגרסה הזו קרסה מזמן וגוועה השבוע עם פרסום תכתובות פלדשטיין על ידי אבישי גרינצייג. זו לא היתה העסקה פיקטיבית בידי נתניהו אלא עסקה בין היועץ ובין קטאר: כסף תמורת יח"צ. השאלה היא הידיעה של אוריך. כל הטיעון שהוא היה בלופ בתוך הלשכה (לא במונדיאל 2022) נשען על צמד המילים המעודן "מחרבנים קוביות" שהנ"ל הגיב בהן למסרון מפלדשטיין עם תדרוך שסייע לקטאר. יידרש יותר מזה כדי לקשור אותו לעסקה האפלה. יידרשו ממנו הסברים, במקביל, אם עבד עבור קטאר בחו"ל בזמן המלחמה כפי שנטען, ומקורביו מכחישים. 

הדמות המרתקת בפרשה היא אוריך, לא פלדשטיין. הוא היועץ מאחורי המהלך שהפך את נתניהו בעיני בוחריו למנהיג של תנועה, וחתום על רקורד של שש מערכות בחירות עם 30 מנדטים ומעלה. אוריך מסיים אותן עם שלושה כתבי אישום במה שנראה כטיפול ממוקד מצד מערכת אכיפת החוק: הטרדת פילבר, ההדלפה ל"בילד", קטארגייט. ההליכים יסתיימו באמצע שנות השלושים, כשבינתיים הוא מנוטרל מיצירת קשר עם נתניהו, ויכול לכל היותר לעבוד בליכוד. האם מישהו יודע על דרך להריץ מועמד לראשות הממשלה בטלפתיה?

עזיבתו הזמנית משתלבת עם נטישתו הקבועה של רון דרמר. כשמדברים על סביבת נתניהו, שני אלה היו איכות הסביבה: אחד סגר לראש הממשלה את הפינה המדינית, השני את התקשורתית. נתניהו מגיע לשנת הכרעות מדינית ולשנת בחירות פוליטית בלי שניהם. אחד בעסקים, לא עונה לטלפון, אחד בחקירות, לא יכול להתקשר.

ברית אינטרסים

המוצר שבמחלוקת סביב חקירת מחדל 7 באוקטובר איננו ועדת החקירה, המוצר הוא הזמן. אנחנו מתקרבים במהירות לרגע, אם זה לא הגיע כבר, שמסקנות כל ועדה תהפוכנה בלתי רלוונטיות. שחומר החקירה יזדהם לחלוטין.

היבט אחד, הדרמטי מכולם, כבר עוקר: מסקנות אישיות. מכל בכירי המערכת בבוקר הטבח נותר רק אחד בתפקידו, בנימין נתניהו. רצה הגורל והוא גם היחיד שאין אפשרות לקבוע נגדו מסקנות אישיות. אפשר לקבוע שאדם לא יוכל להיות שר ביטחון, כי הסמכות למנות ולפטר היא ראש הממשלה.

אפשר לקבוע שאדם לא יוכל לכהן כרמטכ״ל, כי הסמכות היא של שר הביטחון. אבל אי אפשר לצוות על הכנסת לפטר ראש ממשלה. מי שלא מאמין, שישאל את אריאל שרון, שוועדת חקירה ממלכתית פסלה מלכהן כשר ביטחון והתמנה בהמשך לראש ממשלה. הוועדה שתוקם תוכל להטיל מסקנות אישיות בערך כמו ועדת החקירה המפורסמת שהקים בגין לפרשת רצח ארלוזורוב, כמעט 50 שנה קודם לכן.

אפשר להסכים עם הביקורת של הליכוד על הפוליטיזציה המוחלטת של העליון בכלל ונשיאו הנוכחי בפרט. לפי סקר המכון למדיניות העם היהודי שפורסם השבוע, רק 21% תומכים בכך שעמית לבדו ימנה את החברים. אבל קשה מאוד להסכים עם הפתרון שהם מציעים, ועדה פוליטית עוד יותר. אם האופוזיציה תיאות למנות מחצית מהחברים תהפוך ועדת החקירה לוועדה בכנסת, עם קריאות ביניים ואפס ענייניות. אם יסרבו, ימנה יושב ראש הכנסת את כל החברים. האם פוליטיקאי פחות פוליטי מנשיא העליון?

קלנר שוקל פתרונות ביניים, כמו למשל שמבקר המדינה או נשיא העליון ימנו מחצית מחברי הוועדה, במקרה שהאופוזיציה תסרב. ספק אם משם תבוא הישועה.

הפתרון הנכון היה ועודנו שנשיא העליון ימחל על כבודו ויעניק את הרכבת הוועדה למשנה סולברג, שנהנה מאמון גבוה בהרבה. זה התרחיש שנתניהו הכי נרתע ממנו, שהרי חזקה על השופט שימנה ועדה עצמאית, וחזקה עליה שתקבע מי אחראי. למזלו, יש לו פרטנר בהתנגדות העזה לכך והוא נשיא העליון עצמו. חלילה לו מלהכיר בבעיה שיש לו מול אגפים נרחבים בציבור ולנסות לפעול לתיקונה. אם יכיר בכך, הוא מעתה נשיא על תנאי.

כסף רע, כסף טוב

אם חיזבאללה היה ברמה 100 ב־6 באוקטובר 23', הוא הגיע אל הפסקת האש ב־27 בנובמבר 2024 בערך ברמה 20. ומצבו בסוף 2025? שיפור קל, משהו בסביבות 25.

בחודשיים הראשונים שאחרי תום המלחמה, חיזבאללה לא הצליח לאייש תפקידי מ״מים ומ״פים. הפגיעה שלו ביכולות האש היתה לא רק פיזית אלא מערכתית: קרס הרעיון של ביזור מערך הרקטות והטילים והסתרתו. כך גם לגבי כוח רדואן, שלא יוכל להסתער אל יישובי הצפון בגלל אזור החיץ החדש והחרבת בסיסיו בכפרים השיעיים סמוך לגבול.

הזמן מאז נוצל, לפיכך, למחשבה מחדש. אחת המסקנות היא לא להגיב לתקיפות של ישראל. אצלנו זה מפורש כחולשה של ארגון שבמשך שנים הרתיע את ישראל הגדולה והתנהל בלבנון כבתוך שלו. זו כמובן האמת, אבל לא בטוח שכל האמת. חיזבאללה לא מגיב גם בגלל שהוא מבין שבסוף כל שבוע הוא בכל זאת חזק יותר משהיה בשבוע שקדם לו. אז למה לתת לישראל עילה למתקפה נרחבת יותר?

החלשת חיזבאללה היא רק צד אחד של המשוואה. הצד השני הוא חיזוק מדינת לבנון. ישראל מצטיינת בביצוע חלקה, אבל היא לעולם לא תוכל לחסל את הארגון לבד. הסיבה לחולשה הלבנונית היא הטראומה הלבנונית. ה"לעולם לא עוד" של הישראלים הוא השואה. של הלבנונים, להבדיל, זו מלחמת האזרחים שהרסה את המדינה. איום חיזבאללה במלחמה מרתיע דיו. כי מה שמאיים על הלבנונים זה קלצ׳ניקובים, לא רקטות, ואותם לא יוכל צה"ל להשמיד.

אז מה עושים? הסיפור הוא גם המרוץ בין הכסף הרע והכסף הטוב. בשנה שמאז הפסקת האש, למרות ניסיונות הבלימה, נכנסו בכל זאת ללבנון מיליארד דולר שהבריחה איראן, כל כולם קודש לשיקום חיזבאללה. ומה עם הכסף הטוב? רבע מיליארד דולר מערביים הגיעו למדינה, אבל הם כלואים בקרן מיוחדת, שתשוחרר רק כשיתגשמו תנאים של מלחמה בשחיתות. כרגע, למשל, צבא לבנון יכול להפעיל רק חצי מכוחותיו בעת ובעונה אחת. כאשר מרוויחים משכורות רעב של כמאה דולר, רוב החיילים עובדים שבוע־שבוע, בצבא ובחלטורה, כדי לפרנס את עצמם. תעלה את השכר, והסד״כ יוכפל בן לילה. אם ארה״ב וידידותיה באזור רוצות לסגור את הסיפור, הן צריכות לפתוח את הכיס.

23' פינת 73'

יש אמרה עתיקה שקובעת שההיסטוריה כותבת ישר בשורות עקומות. דוגמה? מלחמת יום הכיפורים הובילה למהפך ולכיבוש השלטון בידי הימין. והנה, דווקא הוא הביא לנסיגה מוחלטת מסיני, עד הסנטימטר האחרון, הרחק שמאלה מהמצע של ממשלת השמאל שקדמה לו. הציבור רצה בהסכם עם מצרים, אבל בתת־מודע העדיף שזו תיעשה בידי ניצי הליכוד, לא יוני המערך.

מאמר מרתק של פרופסור אמיר גולדשטיין שמתפרסם בספר מרתק, ״מימין לציונות״ בעריכת אבי שילון, קובע שהנסיגה לא היתה צריכה להפתיע איש. בשנים שאחרי המלחמה בגין שבר שמאלה בלחץ דעת הקהל. זו רצתה בסילוק המערך, אבל חששה מהתנגדותו של בגין להסכמים עם מדינות ערב.

בתגובה, עוד בטרם בחירות 1973 כבר האשים מנהיג הליכוד את המערך שבימי שלטונו התקיימו מלחמות חוזרות ושפיכות דמים. הוא שלח את מספר 2 שלו, ח"כ בדר, לפרסם מאמר שכותרתו "מי אמר אף שעל", שבו נקבע שהתנועה אינה מתנגדת עקרונית לנסיגה בסיני ובגולן.

בגין עצמו נאלץ להציע בשנת 1974 "תוכנית לשלום ולביטחון" שכוללת שלוש שנות שביתת נשק עם מדינות ערב. את עצמו הוא כינה באירוניה "מחרחר שלום". אחד מפעילי המפלגה שקרא לנסיגה בסיני, שוסע בקריאות "מה עם ז׳בוטינסקי". הוא השיב על כך בקור: ״אדוני, במשך מאה יום בסיני אינני שומע על ז׳בוטינסקי, אני שומע על החיים בארץ הזאת".

במצע הליכוד לקראת בחירות 1977 כבר כלל בגין את ההבטחה המפורשת: "בתוך סיני ייקבע הגבול בין מצרים ובין ישראל, ועל רמת הגולן ייקבע הגבול בין סוריה ובין ישראל". בכל זאת, בלי לתקוף את השמאל אי אפשר, אז בגין זעם על המפלגה הקומוניסטית ש"מוכנה לנטוש את כל סיני", דבר שהוא עצמו יעשה כעבור שנתיים. "דווקא בחילופי השלטון טמון הסיכוי לשלום", אמר אז. הקונספציה של התקשורת היתה שהיא שמעה את הדיבור הכפול של בגין, לבייס ולמתנדנדים, אבל האמינה דווקא לקול הניצי שלו.

ומהמשל ההיסטורי לנמשל האקטואלי: אם אחרי כיפור 73׳ הציבור הלך שמאלה בעודו מואס בשלטון השמאל, אחרי שמחת תורה 23׳ הציבור הולך ימינה בעודו זועם על שלטון הימין. מפלגות האופוזיציה מגלות, כבגין בשעתו, שכדי להמיר את הכעס למהפך - לא די במחדל עצמו, הן תצטרכנה לזנוח אידיאולוגיה רבת שנים. וכך, לפיד מביך את ממשלת נתניהו באישור חוק להחלת ריבונות, גנץ מצביע נגד הקמת מדינה פלשתינית, איזנקוט משתלח בנתניהו על הסכמתו לשתי מדינות, וגולן נוזף בממשלה על היסוס יתר במלחמה מול חיזבאללה.

האם, כמו בשנות ה-70, הפרשנויות מפספסות את התפנית החדה ימינה ומתייחסות אליה כאל תעלולי קמפיין? והאם הפוליטיקאים עצמם מגוש רק־לא־ביבי עשויים למצוא את עצמם בממשלה שנוקטת צעדים עוד יותר רדיקליים מאלה של נתניהו? גבו היה רחב מספיק לסיים את המלחמה כשחמאס עדיין על הרגליים ולא להחיל ריבונות. ומה עם גבם שלהם?