"זה כבר לא שלכם": הבית בקיבוץ בארי שהפך לסערה פוליטית

הגשם טפטף דרך קורות הגג השרופות בבית שלעמית סוסנהבכפר עזה. כבר בנובמבר 2023, חודש אחריהטבח, היה ברור שלא הרבה ישרוד בבתים החרבים בלי תכנית שימור מקיפה.

יותר משנתיים חלפו, ובשטח לא נעשה כמעט דבר. כי עוד לפני השאלה איך לשמר, עלתה השאלה "האם". תושבי שלושת הקיבוצים שנפגעו באופן הקשה ביותר בטבח – בארי, כפר עזה וניר עוז– הגיעו אל המשא ומתן עם הממשלה בחשדנות ובחוסר אמון. זו הממשלה שבמשמרת שלההם נטבחו ונחטפו, ורבים בקיבוצים לא רצו שהממשלה הזו ונציגיה יקבעו איך ייזכר הטבח.

השבוע הצביעקיבוץ באריעל השאלהמה ואיך יישמר. 102 מתושבי הקיבוץ נרצחו בידי חמאס, כך שלמרבה הבלהה כל מנעד האפשרויות היה על הפרק, מאפס ועד הפיכת הקיבוץ כולו לאתר הנצחה. ברוב של 196 בעד מול 146 נגד, הוחלט לשמור בית אחד ואת השאר להרוס. אפשרות אחרת שנדונה היתה להעתיק את הבתים השרופים למתחם מיוחד באזור מסיבת הנובה ביער רעים, בטכניקה שבה הועתקו בתי שרונה העתיקים. לזכור ולשכוח.

לרוץ במדשאות שלידן סבא וסבתא נרצחו

קשה לאפיין את זהות מחנות הבעד והנגד בקיבוץ שבו אין כמעט בית שאין שם מת; אבל תושבים בקיבוץ התרשמו שההתנגדות העיקרית לשימור יותר בתים הגיעה משכונת הזיתים. שם גרים רבים מבני הדור השני בקיבוץ עם ילדיהם הקטנים. ההורים שלהם, שגרים בשכונת הכרם הסמוכה לגדר, נרצחו בהמוניהם. המחשבה היתה שנכדים לא יוכלו לרוץ במדשאות כשמאחוריהם השרידים העשנים של הבית שבו סבא וסבתא נרצחו. אחרים השמיעו טיעון דומה: "לא רוצים לחיות ביד ושם".

איך אפשר בכלל להתווכח עם מי שזו החוויה האיומה שלו? יש בקרב מתנגדי הממשלה וגם תושבי הקיבוץ מי שסבורים, בכל זאת, אחרת. מנהיג ציבור ידוע משמאל הגיע לאחרונה לביקור בבארי. "זה כבר לא שלכם", אמר להם בעדינות, "זה של עם ישראל". היה בדברים הדהוד לאמירה של מזכיר המלחמה האמריקני ליד מיטת מותו של הנשיא אברהם לינקולן: "הוא שייך עכשיו לדורות שיבואו".

האם אפשר גם וגם? אחת האפשרויות שהציע משרד המורשת נקראה "יוצא דופן". על פיה, בתי העדות שיישארו הם אלה הסמוכים לגדר, כך שייווצר חיץ מבארי, אולי אפילו גדר הקיבוץ תוזז. כך, המבקרים יוכלו להגיע לבתי העדות במיקומם המקורי בלי לעבור בשבילי הקיבוץ.

גם אחרי ההצבעה, זה לא נגמר. מתברר שעל פי החוק בישראל, ההחלטה הסופית אינה נתונה בהכרח בידי תושבי הקיבוץ. חוק העתיקות קובע ש"עתיקה היא נכס שנעשה בידי אדם החל בשנת 1700 לספירה, והוא בעל ערך היסטורי והשר הכריז שהוא עתיקה". השר, כך קובע החוק, רשאי להפקיע אתר עתיקות שהפקעתו דרושה לצורכי שימור או מחקר. קשה לחשוב על בתי קיבוץ משלהי המאה ה-20 כ"עתיקה", אבל מצד שני, אין ספק שגם בעוד מאות שנים יזכרו את מה שהתחולל שם בבוקר שמחת תורה.

זו סגירת מעגל טרגית: אנשי רשות העתיקות פעלו בבתים כדי לאתר באמצעות שיטות ארכיאולוגיות את שרידיהם של נרצחים שכמעט לא נותר מהם זכר; כעת ישובו לשם כפי שבאים לאתר היסטורי.

הנצחה או הפקעה

שר המורשתעמיחי אליהוהוא שמחזיק בסמכות מתוקף אחריותו על רשות העתיקות. קיימים כמה מכשולים בדרכו. הראשון, שמעולם לא נעשה שימוש בסעיף הזה. השני הוא שאליהו הוא רב מ"עוצמה יהודית", ופעולה כזו עשויה להתפרש כאקט כוחני של סיפוח והפקעה מצד חובש כיפה נגד קיבוצניקים חילונים.

אז אליהו שוקל את המהלך. אולי כדאי שגורמים נוספים, שאינם בעלי עניין או צבועים פוליטית, יאמרו את דברם. למשל, נשיא המדינה. הדילמה הזו אינה רק של תושבי בארי או של השר, היא של כולנו.

הטור המלא - מחר באתר