זה קורה בסוף הראיון, אבל זו התמונה שנצרבה בי. הרגע שבו סא"ל ע', מפקד סיירת אגוז, מפשיל קלות את שרוול המדים, ולצד רצועת השעון העבה המכוסה במגן מבצבץ סרט לבן, צמיד של פגיית בית חולים.
"קטנצ'יק נולד לפני שבעה שבועות, ביום שבו יצאנו מעזה", אומר ע' (37) ודוק של רכות בעיניו. הוא גדל ברמת ישי והתחנך בקיבוץ יפעת, נשוי ואב לשניים. "כשיצאנו הדלקתי את הנייד וראיתי הודעה מאשתי: 'לא יודעת איפה אתה, אבל תכיר, אני בדרך לבית חולים'. הספקתי להגיע. זו היתה לידת חירום מוקדמת בניתוח קיסרי. לפני שבוע קטנצ'יק השתחרר מבית החולים, אבל כבר שלושה שבועות לא הייתי בבית. אמרתי לאשתי שאוריד את הצמיד של הפגייה רק אחרי שאראה את קטנצ'יק בבית. עוד אין לו שם, כי לא יכולנו לעשות לו ברית. הוא נולד לפני הזמן".
את הראיון עם ע' אנחנו עושים באמצע פעילות מבצעית של אגוז בכפר מיסיליה שבפאתי ג'נין. אל הפעילות אנחנו יוצאים בבוקר יום רביעי ממחסום ג'למה. מעלינו מתנוסס הר הגלבוע, שלו ומאיר. נכנסים עם הלוחמים לטיגריסים - רכבים משוריינים שהשהייה בתוכם אינה תענוג גדול. אמנם יש מזגן, אבל החלונות עבי־זכוכית, קטנטנים ומכוסים ברשת ברזל, כך שהתחושה היא שאנחנו שועטים בתוך כלוב. מהמורות הדרך מפגישות לא פעם את הראשים עם התקרה. טוב שיש קסדות.
45 דקות נסיעה לכיוון דרום־מזרח, בתוך שטח עוין. לפני חצי שנה, הסיכוי לעלות פה על מטען גחון ולספוג ירי היה גדול. עכשיו פחות. מערבית אלינו, אזור אורבני צפוף. שלום לך, ג'נין. מפאתי העיר אנחנו ממשיכים למרחב הכפרי. עוצרים במטע זיתים שאדמתו צבועה בירוק הזוהר באור חורפי.
הכוח הרכוב חובר לכוח המוסק שנחת במקום. נכנסים לסמטאות הכפר המנומנם ועוצרים ליד המסגד ודוכני הירקות. הכוחות מתפזרים בהתאם לתכנון ב"איתורים" - בתים שיש עליהם מידע מודיעיני על חשד לאמצעי לחימה וכספי טרור. אנחנו נכנסים אל אחת הווילות במרכז הכפר, בת שלוש קומות, שהופכת ברגע מבית פרטי לחמ"ל הקדמי שממנו מתנהל המבצע. מטפסים במדרגות מתחת לעץ לימונים יפהפה. לימון אחד נופל מן העץ, אך נותר מיותם ושלם בין רגלי הלוחמים העולים ויורדים. דיירי הבית פונו לבית השכן, ובעל הבית נעצר. במטבח יש סיר גדול עם מים, שבתוכם צפים בצל קצוץ וחתיכות עוף שבישולם נקטע. השעועית הלבנה ממתינה שרויה בקערת המים, לצד קערת קלמנטינות.
אפשר להתרגל לזה? אני שואלת את אחד הלוחמים. "זה, והבימבות של הילדים, זה הכי קשה", הוא עונה מבעד למסכה, שמכסה את פניו ומותירה ממנו רק עיניים כחולות וגדולות של ילד. העיניים הללו ראו הכל. הלוחמים הללו נלחמים כבר יותר משנתיים - בלבנון, בעזה, בסוריה וביהודה ושומרון. הם איבדו חברים ומפקדים, ואי אפשר לא להתרשם מהמקצועיות ומהשקט שלהם. בתוך דקות מוקמת עמדת הרחפנים שממנה מנטרים כל תנועה במרחב, ואמצעי שליטה נוספים מוקרנים על מסך גדול בסלון. חדר מוקצה לעצורים, שמגיעים אזוקים ופלנלית על עיניהם מאיתורים שונים בכפר. הם עוברים תשאול ראשוני ובדיקה רפואית ומקבלים מים. משם חלקם ימשיכו לחקירת שב"כ. אחד מהעצורים מתלונן על כאב שיניים. מתברר שהוא עבר עקירה רפואית יום קודם, וכעת הרופא של הסיירת מעניק לו טיפול רפואי.
זהו רק חלק קטן מהפעילות, הצצה של שבע שעות אל מבצע רחב־היקף שמובילה חטיבת הקומנדו בשבועיים האחרונים בשומרון, שזכה לשם מבצע "חמש אבנים".
רק לא "הכלה"
"לפני חצי שנה כבשנו את מחנה ג'נין. עברנו בית־בית, והיום יושב שם גדוד באופן קבוע", אומר ע', שעומד כעת על גג הבית וצופה אל הכפר. "המחבלים שלא חוסלו בג'נין לפני חצי שנה ברחו ל'מחומש', כלומר לחמשת הכפרים טמון, טובס, פארה, טייסיר ועקבה, ולכן המבצע נקרא 'חמש אבנים'. זה כמו בריכה שאתה זורק לתוכה אבן והשפריצים יוצאים החוצה. עכשיו אנחנו אוספים את השפריצים.
"המרחב הכפרי מאפשר למחבלים יותר חופש פעולה, וכשאנחנו פועלים בתוכו חלקם נתפסים וחלקם בורחים למערות. ההיתקלות האחרונה היתה במערה. כוחות של אגוז פעלו בימים האחרונים בטמון ובפארה, וכוחות דובדבן ומגלן פועלים במקביל אלינו בכפרים האחרים. הבוקר הזה התחיל בריכוך של חיל האוויר. עכשיו אנחנו במיסיליה, כפר מרוחק יותר בעומק השטח. יש לנו פה רשימה של כ־30 חשודים שאנחנו רוצים לתחקר או לעצור, ואיתורים שונים שבהם נחפש אמל"ח וכספי טרור.
"יש שמש נעימה, והכל נראה פסטורלי, אבל לפני חצי שנה לא יכולנו לעמוד כאן ככה. כיבוש מחנה ג'נין שינה את המצב בצורה משמעותית. לפניו לא יכולנו לנסוע בצירים כמעט בחופשית. היו פה מטעני גחון, רכבים ממוגנים היו עולים באוויר. זה היה קן טרור. מג'נין היו מוציאים פיגועים, ולשם היו בורחים מבצעי הפיגועים ביהודה, במרכז או בבנימין. זו היתה עיר המקלט שלהם. אבל עכשיו אין למחבלים לאן לברוח. אנחנו כל הזמן מכסחים את הדשא ולא נותנים לו להפוך לסבך. צריך לסיים את המלאכה בלבנון. כרגע, במקביל לפעילות ביו"ש, יש לנו שתי פלגות של אגוז בצפון שממשיכות לעצב מחדש את מרחב הגבול בלבנון. וצריך גם להחזיר את כל החטופים החללים ולסיים את הפלת חמאס בעזה. אסור לעצור".
הפעילות הצ"הלית, לצד זו המשטרית של הימ"ס והימ"מ, שכללה חיסול של כ־1,000 מחבלים בשנתיים האחרונות, הביאה לירידה דרסטית בפיגועי הטרור במרכז הארץ וביו"ש. גם הירי היומיומי שספגו יישובי הגלבוע חדל באחת עם כיבוש ג'נין. השינוי בשטח הוא תוצר של שינוי מחשבתי עמוק שעובר על צה"ל בעקבות 7 באוקטובר. מדבריו של ע' ניתן להבין כי המושג העקום "הכלה" הולך ונמחק מהלקסיקון הצה"לי.
ד"ש מטורונטו
יוצאים לשני איתורים שונים. בתים גדולים ומרשימים. כסף לא חסר כאן, כך אומרים כלי הבית, הרהיטים המעוצבים, עמודי השיש במרפסת, החצר רחבת־הידיים ומצלמות האבטחה המקיפות את הווילות. דווקא על בתי העשירים בכפר יש מידע מודיעני על סחר באמל"ח וכספי טרור. החיילים מבצעים חיפוש יסודי, עוברים מגירה־מגירה, ארון־ארון, הופכים ספות, פותחים מזרנים. והופ - בינגו. בתוך מזרן הספה, כמות גדולה של שטרות וערימת צ'קים נכבדה. 160 אלף שקלים. הכסף נספר, מוכנס לשקית ומוחרם. בסך הכל נתפסו בכפר יותר מ־240 אלף שקלים בכספי טרור.
"זה מאוד מחזק את הלוחמים כשהם רואים שהמידע המודיעיני מדויק. אם אין למחבלים כסף ואין להם אמל"ח, אין להם איך להילחם. הפסקנו לדבר על כוונות. אנחנו פועלים כדי למנוע אמצעים. התחושה היא שהמרחב די כנוע, שהאוכלוסייה שחיה פה לא רוצה שהכפר שלה ייראה כמו מחנה ג'נין".
הפעילות המבצעית מתנהלת במתינות אך ביעילות. אולי הודות לכך שסגנונו של מי שמוביל את החבורה, רחוק מלהוריד פקודות מצ'ואיסטיות, ויש בו איזה נינוחות של מי שהתנסה כבר ביותר מידי באקשן. בין המעצרים ואיתורי הכספים, לחלק מהלוחמים יש גם זמן לשתות קפה שחור, לנמנם ואפילו לשחק. זה דור שכבר לא משחק ב"חמש אבנים", אבל בהחלט משחק בטלפון "1234" תוך כדי מריחת שוקולד השחר על טורטיות או נגיסות בבשר מיובש שנשלח לחיילי צה"ל באהבה מהקהילה היהודית בטורונטו עם הקדשה:
!Dear soldier, we love you
גם ע' אוהב את החיילים. כמו אבא הוא אוהב. לכן, הרגעים הכי קשים שעברו עליו במלחמה היה כשאיבד אותם. "כשנהרגים לך לוחמים ומפקדים, אלה רגעים קשים מאוד. זה אגרוף בבטן, אבל המלחמה נמשכת. זה חלק מטבע המלחמה, ואף אחד לא רוצה בזה. כל אחד שנכנס ליחידה מבין שזה יכול לקרות לו, ובכל זאת ממשיך. היה לנו קרב גבורה מטורף באל־עדייסה, בדרום בלבנון. לוחמים ומפקדים תפקדו שם בצורה בלתי רגילה. המחיר היה מאוד כבד, שישה הרוגים ו־42 פצועים".
זה היה באוקטובר 2024, ערב ראש השנה תשפ"ה. בפיצוץ מבנה במהלך קרב עם מחבלים נפלו סרן איתן יצחק אוסטר וסרן הראל אטינגר, מפקדי צוותים באגוז; סרן איתי אריאל גיאת, קצין ביחידת יהל"ם; ורס"ל נועם ברזילי, רס"ל אור מנצור ורס"ל נזר איטקין, לוחמים באגוז.
"מפקד רוצה לעמוד במשימה, ורוצה להחזיר את האנשים שלו הביתה בשלום. כשזה לא קורה, ואתה מאבד אנשים שהם כל כך קרובים אליך, שדיברתם איתם לפני שנייה, זה מלווה אותך", אומר ע'.
לוחם קרוב נוסף שאיבד היה איתן אבנר בן יצחק, שנפל כצוער ברפיח בספטמבר האחרון. הוא היה קמב"ץ של פלגה ב'. "הוא היה עושה את אישורי התוכניות מולי. עבדנו קרוב. בהלוויה שלו הזלתי דמעה, אבל לא התפרקתי. אתה צריך להראות חוסן מול החיילים והמשפחות. מצפים ממך לזה. לכן הכאב הוא יותר פנימי".
יש משפחות שכולות שכועסות?
"יש, וזה טבעי בעיניי. אני פשוט משתדל לחבק. אם הכעס זה מה שעוזר להם, אני יכול להבין. אני מקבל את זה באהבה. מותר להם. יש משפחה שכולה, ואני מפקד שכול. הם כמו הבנים שלי. נכון, זה לא בן ביולוגי, אבל הוא נפל תחת פיקודי".
לך, כמפקד שכול, מותר לכעוס?
"על מי?"
על הצבא, על הממשלה, על העולם.
"כן, מותר לי, אבל אני מאוד מאמין בממלכתיות. אני גם לא בן אדם עצבני או כועס. אני לא חושב שזה מביא תועלת. אני כן מאמין בביקורת. אחרי כל מבצע צריך לחשוב איפה לא היינו בסדר ומה אפשר לעשות יותר טוב. זה החינוך הצבאי שאני קיבלתי. את התחקירים אחרי כל מבצע אני פותח בטעויות שאני עשיתי, ואחרי זה כל אחד יכול לשים את הטעויות שלו על השולחן.
"תחקיר צבאי טוב מטרתו להפיק לקחים וללמוד, ולא להוריד ראשים. כשמחפשים להוריד ראשים, זה גורם לסגירות ולהתכווצות, ולפעמים אפילו לפער באמון. ואמון זה תנאי הכרחי לקיום המערכת שלנו. זכינו ביחידת אגוז בלוחמים הכי טובים שיש, במקצועיות, ברעות, בחתירה למגע. אני אומר לחיילים שהם המכבים של ימינו. הלכידות הזו היא משהו בלתי רגיל. אלה לוחמים שיעשו הכל זה בשביל זה. הם נכנסים שוב ושוב למבצעים מסכני חיים, הם מגלים חוסן נפשי לאורך זמן, והם יודעים גם לצאת מאירועים קשים".
גם אתה יצאת מאירועים קשים. נפצעת.
"נכון. נפצעתי פעמיים. הפעם הראשונה בצוק איתן, מרימון בתוך נמר שריסק לי את כף הרגל. השיקום נמשך כחצי שנה, והמשכתי לתפקיד מ"פ. הפעם השנייה - ברגל השנייה, לשם האיזון, חטפתי כדור של מא"ג חודש אחרי 7 באוקטובר" .
למי יש זמן לחלום?
ב־7 באוקטובר הוא היה מפקד בחטיבת גולני, אחרי שיצא מחממת אגוז אל הצבא הגדול. הגדוד שלו היה אז בבנימין. הוא שמר על הבית שלי. "הייתי בטוח שבעוד רגע כל רמאללה עולה על פסגות וכל סילוואן על עפרה. הבנתי מייד שזו מלחמה. ב־6:30 כבר הקפצתי את כל הלוחמים שהיו בבית. הורדנו חלק מהכוחות דרומה, ועם השאר המתנו עד שהגיעו כוחות מילואים להחליף אותנו".
בדרך חזרה מהכנות לתמרון הצבאי שהתבצע בקילומטר הראשון שבתוך הרצועה, נפלט כדור מא"ג ופגע לו בשוק. "במזל זה פגע ברקמות ולא בעצם. חור כניסה, חור יציאה. נאצלתי לעזוב את הלוחמים שלי. כמעט חודשיים הייתי בשיקום. התחלפתי עם מפקד בביסל"ח. הוא נכנס עם הלוחמים שלי. פציעה זה כואב, אבל זה הרבה יותר כואב כשהלוחמים שלך נכנסים לתמרון בלעדיך. זה כאב שאי אפשר לתאר. כשהמג"ד שהחליף אותי נפצע גם הוא, הודעתי שאני חוזר. הפצע עוד היה פתוח, אבל לא היה מישהו אחר שיחליף את המחליף".
הצבא מתמודד כעת עם גל של מפקדים שרוצים לעזוב.
"אני לא חושב שמדינת ישראל היתה ערוכה לשנתיים של מלחמה כזו עצימה. לא בעורף ולא גם לא בכוח לוחם. התאמנו מאוד קשה לפני המלחמה. לתרגולים קראו 'חודש מלחמה'. לא העלנו בדעתנו שזה יימשך יותר משנתיים ויתקיים בשבע זירות. היינו בכמה סבבים בלבנון, בעזה, בסוריה וביו"ש. בסוף זה מצטבר לאורך זמן. המעמסה היא לא פשוטה. זה כמו מעיין שאת שואבת ממנו ולא ממלאת אותו. טוב שהוא מתמלא מהרבה דברים אחרים".
אחד מהדברים שממלאים אותו זה העורף, הבית. "אשתי היא לביאה, לביאה מטורפת. אני מעריץ שלה". גם היא אשת צבא, קצינת שלישות, ויחד - ובעיקר הודות לתמיכתם של סבא וסבתא - הם מגדלים את יובל בן ה־4 ואת קטנצ'יק. "יובל חגג יום הולדת אתמול בגן, בלי אבא. אשתי סיפרה לי שכששאלו אותו מה המשאלה שלו, הוא אמר: 'שאבא יהיה בבית ושיהיה לי מזל טוב'. משאלה של ילד בן 4".
ומה המשאלה שלך? מה החלום שלך?
"וואו. החלום שלי?", הוא חוזר על השאלה, קצת המום ממנה. "האמת? לא היה לי פנאי אפילו לחשוב מה החלום שלי".
אז החלום שלך הוא שיהיה לך פנאי לחלום?
"ממש. אני אומר לך ברצינות, באמת לא היה לי זמן לחשוב על החלום שלי. החיילים עוברים שבוע עיבוד בסוף תקופה של פעילות, אבל אני בתפקיד עם אחריות גם בעיבוד.
"בגדול, העובדה שאני מפקד יחידת אגוז היא הגשמת חלום בפני עצמה. גדלתי ביחידה, משלב המסלול דרך מפקד צוות, מפל"ג לוחמים ושלל תפקידים, עד שלפני שנה וחמישה חודשים קיבלתי את הפיקוד על היחידה. זו סגירת מעגל משמעותית. לא חשבתי שאהיה איש צבא, לא כשהתגייסתי ולא כשיצאתי לקצונה, אבל היום אני במקום שבו כל עוד רוצים שאני אתן - אני כאן.
"החלום שלי הוא להיות עם חופשי בארצנו. זה נשמע קלישאה, אבל זה מה שאני מרגיש. זה הכוח המניע שלי במלחמה. מצד אחד, אני יודע שלנצח נחיה על החרב. מהצד השני, אני כל כך רוצה לייצר פה מציאות אחרת עשרות שנים קדימה, כדי שהבנים שלי לא יצטרכו להילחם כמוני. לכן חשוב לי שנסיים את המלאכה בכל הזירות, ולא שרק נדבר על ניצחון בלי להשיג אותו באמת".
כבר צהריים. אנחנו נפרדים מהלוחמים שמשימתם נמשכת. יורדים במדרגות תחת עץ הלימון שפירותיו בוהקים צהוב. הפרי שנפל על הקרקע כבר לא שלם. הוא נמעך תחת רגליהם של העולים והיורדים - עצורים כפופים מכוסי עיניים, וחיילים משוריינים שרק עיניהם גלויות, והן רכות וכואבות ונחושות.
