רעידת האדמה שבדרך: הבשורה המסתתרת מאחורי מינוי ראש המוסד

פקטור האמון

להגיד שלא דיברו על תפקיד בכיר לאלוף רומן גופמן, זה לא יהיה נכון. ובכל זאת, בעיתוי הנוכחי זה מפתיע. ביהמ"ש העליון, שתובע את הנתח שלו בעוגת השלטון - ולא כרשות שופטת - ודאי יקבל מסירה מגורמים שונים. רק משום שחלק מהפרשנים יראו במינויו של גופמן הפרת חוזה. הרי לא נתנו את הסכמתנו.

גופמן הוא קודם כל איש ביטחון בכיר עם עיניים על הכדור, במקרה הזה ביטחון ישראל. הוא משלים מערכת של אמון בין רה"מ נתניהו לשני ראשי השירותים החשאיים, המוסד ושב"כ, שבראשם עכשיו שני אלופים שנשלפו היישר מהשירות הצבאי. ושני הראשים לא הגיעו דרך המסלול הרגיל של סיירת מטכ"ל. כבר היו מי שציינו לפני יותר מ־30 שנה שסיירת מטכ"ל היא מנגנון ליצירת אליטות. פה ישנם שני אלופים שהגיעו מהעשייה הצבאית הקרבית השוטפת, ויש להם היכרות עם הביטחון כשהוא מעורב בדם, גריז, עפר ואבק.

גופמן, כמו הרמטכ"ל זמיר, היה בעברו מפקד חטיבה 7. זה שינוי עצום. הרצי הלוי ורונן בר באו מהסיירת.

רומן גופמן מציג דמות של איש צבא ניצי מצד אחד, ואינטלקטואל מובהק מהצד השני. בלשכתו כמח"ט 7 בזמנו היו הרבה מדפים - אך לא היו אלה ספרי שירה על מדפים, אלא היסטוריה, צבא, אולי גם נושאים אחרים. כל עניין ביטחוני הכי קטן מהעבר הרחוק סקרן אותו. בתקופת הרמטכ"ל איזנקוט, גופמן היה אופוזיציונר. הוא הטיף לשילוב יחידות היבשה בפעולות הלחימה, כי בלעדיהן לא תהיה הכרעה. ב־7 באוקטובר הוא ירד מייד לאזור שדרות, נלחם ונפצע קשה בירך. עוד לפני שיקומו מהפציעה הוא רצה לחזור לבסיס צאלים, אך נאסר עליו מסיבות רפואיות.

אפשר להניח שהתקופה שעשה לצד ראש הממשלה כמזכירו הצבאי העניקה לו יכולת ללמוד את הממשק בין גופי הביטחון לממשלה. ההפתעה תחולל זעזועים במוסד, אך עדיף ככה. הוא יקבל את המוסד מידי אחד מראשי המוסד הטובים והמוצלחים אי־פעם. זה אתגר לא פשוט.

חולי ביביפוביה

על שער ה"אקונומיסט" הבריטי מלפני כשלושה שבועות מוצג העולם לראייתם לקראת השנה הקרובה. התמונה המצוירת כאוטית עד אפוקליפטית. שלוש דמויות בולטות ומזוהות בצד שמאל של האיור, בנפרד מדמותו החד־פעמית של טראמפ. אלו החברים פוטין, שי ג'ינפינג ובנימין נתניהו. יש פה יותר מרמז שביבי הוא בצד של הרעים.

עד כמה מתקפת הביביפוביה, שמקורה בחברה הישראלית, הפכה לחלק חשוב במסע הדה־לגיטימציה של ישראל? זו אחת הטכניקות של הכוחות המופעלים בידי סורוס, האיחוד האירופי והקרן לישראל חדשה לייצא לעולם שנאת ישראל מוסווית כביקורת על ראש הממשלה נתניהו. הכוחות האלה פעלו על מרבצי שנאה קיימים בחברה הישראלית ועל תקשורת מוכת אמוק וחד־כיוונית. זה קרה בעיקר בעקבות רצח רבין. עד אז בנימין נתניהו התנדנד בין חרושת השנאה הסטנדרטית ביישוב נגד מנהיג של הימין, כמו מנחם בגין בזמנו - לבין מצב חדש שמציג מנהיג כריזמטי של הימין, שהוא יליד הארץ, מתוחכם ומעמיק יותר מבני המחזור שלו, ומסוגל למשוך אליו גם אנשי שמאל ציוני, בוודאי אנשי מרכז שאיבדו אמון בפרס וברבין. זה היה חדש ומסוכן.

בסוף 1997, כשדני קושמרו עוד לא הבדיל בין גלגל קדמי לאחורי ויולנדה יבור מי יודע היכן היתה ורונן בר פתח בר, סיכם ארי שביט במוסף "הארץ" את "שנת השנאה": "בוקר אחד לפני כמה חודשים הלכתי למשוך כסף מהכספומט, ועל הכספומט היה כתוב ביבי הרוצח השפל. אז עליתי במעלה הרחוב... וליד המעדנייה היה כתוב ביבי הרוצח השפל הביתה. אז פתחתי את עיתון הצהריים ובעיתון הצהריים... היה כתוב שלביבי אין אלוהים... בעמודים הפנימיים במודעות הגדולות של מחנה בני האור אמרו, שראש הממשלה הוא בוגדני. שראש הממשלה הוא לא בן אדם".

לאורך כל הדרך ליוו את נתניהו "חקירות". החקירות היו מוזיקת הרקע לתעמולת הביבים שעסקה בדמוניזציה של האיש בעיקר בתקופות שבהן היה ראש ממשלה, אבל גם ביניהן. בסוף הגיעו פרקליט המדינה שי ניצן והיועץ מנדלבליט אל היעד: הגשת כתבי אישום. המפכ"ל אלשיך הודה כי היינו בטוחים שזה יגרום לנתניהו להתפטר ולעזוב את החיים הפוליטיים, אף אחד לא התכוון לערוך משפט. החקירות והעדויות במשפט היו תעמולה נטו. עריכת משפט היא במה להפצת תעמולה, אבל גם במקרה של נתניהו להצגתו כנאשם, כאשר קריינים מתוחכמים מקפידים בכל הזדמנות לכנות את רה"מ "נאשם מספר 1".

הגיעה המלחמה. ההלם מהטבח הסדיסטי מסדר להרף עין את השכל למערכת המשפט, והמשפט נפסק. הוא כמובן מתחדש. כבר בשנה שלפני המלחמה מבינים הנשיא ביידן ואנשי ממשלו שאפשר להשתמש בנשק של מחוללי המהומות בישראל נגד "ממשלת הימין" הכי קיצונית בלה־ בלה־בלה. מעין חרם. הגברות האפורות של התקשורת הבינלאומית מצהירות שחייב לבוא מפנה מדיני בעקבות פער הערכים בין ארה"ב לישראל. זה קרע שהופך לפרצה מבחינת חמאס. עכשיו זה לא רק "הכיבוש", "המתנחלים", "הימין", "הנכבה", ויש אומרים "אפרטהייד". עכשיו ישראל כבר אולי לא דמוקרטיה.

חוליות קומנדו טסות ומפיצות תעמולה המתמקדת בדיוקנו של נתניהו באמריקה, כולל על קירות הכלא האימתני אלקטרז. חלק מהישראלים חשים אי נוחות, אבל חלק גדול מהאופוזיציה העיוורת משנאת נתניהו, חולה בביביפוביה, לא מבינה שזוהי השחרתה של ישראל. המשפט המתמשך תוך כדי המלחמה מוסיף להציג את ראש הממשלה כנאשם וכמושחת. כלפי העולם. האג וירושלים משלבות ידיים. ונוסף על הכל, אצל אישים כמו טראמפ ובעיני ראשי מדינות אחרות, המחזה של ראש ממשלה המובל לבית המשפט כדי לדון בבקבוקי שמפניה וסיגרים ארבע פעמים בשבוע, שעות ארוכות משך היום, מציג את ישראל כמדינה שאינה מסוגלת לזהות את האינטרס החיוני שלה. מדינה שאיבדה את ההיגיון בנושא כזה, תוך כדי מלחמה, גם לא תזכה באהדה כשתבקש סיוע מכל סוג שהוא.

המשפט ואפקט הדה־לגיטימציה שהוא מייצר לישראל הם חלק אינטגרלי מהמסע הפנימי להקרסת הדמוקרטיה והמשטר, הקרסת הכלכלה ופירוק הצבא. השופטים של בית המשפט המחוזי בירושלים היו יכולים למצוא את הדרך להפסיק את המשפט, הפרקליטות בוודאי יכלה לעשות זאת, וכך גם היועמ"שית בהרב־מיארה. הם לא עשו את זה כי הם מאוימים בידי קיצוני קפלן. אלה שהחלו לאיים השבוע על הנשיא הרצוג. הכדור בסופו של דבר התגלגל לפתחו של הנשיא בצורת בקשת חנינה בגלל ניתוק מהמציאות של השופטים, בגלל עיוורון ובגלל אינרציה פחדנית. כן, תנועת המורדים, הקומונה התל־אביבית החולמת על הקומונה הפריזאית, חלמה גם להפיל את נתניהו וממשלתו תוך כדי המלחמה. הרי זו היתה הדרך היחידה, לפי מנהיגם אהוד ברק, לשחרר את החטופים, וביבי רוצח את החטופים. התקדימים לא מחמיאים לנתניהו. אריק שרון קיבל את האיתרוג המשפטי כשנה וחצי לפני ביצוע ההתנתקות שכבר היתה באוויר. תקדימי החנינות הרלוונטיים הם של אנשי ש.ב ובתוכם ראש השירות, אך גם מי שהורשע ברצח, עמוס ברנס. הארץ גם לא תשקוט משום שסוכני ג'ורג' סורוס, שהוגדר כאויב מספר אחת של מדינת ישראל על ידי אלן דרשוביץ, כבר הצליחו להקים מעין מדינה בתוך מדינה.

מיהו יהודי

אם נחשוב בעתיד על היהודי של המאה ה־21, זה לא יהיה דויד גרוסמן או עמוס עוז אלא טום סטופרד, אולי גדול המחזאים באנגלית בשני הדורות האחרונים. לפי משקיפים אחדים, מחזהו הגדול ביותר היה האחרון שכתב, "ליאופולדשטאדט". זה מחזה ציוני, שאם היה מועלה לראשונה בימים אלה בברודוויי, כפי שכתב ג'ון פודהורץ, הוא בוודאי היה מעורר התפרעויות פרץ וצווחה. סטופרד היה בפשטות שמרן - אמנם לא עם שי"ן גדולה אלא עם שי"ן שורקת - אבל אנטי־קומוניסט, ובשלושים השנים האחרונות גם ציוני.

זה התחיל בכך שסטופרד גילה בשלב מאוחר של חייו ששורשיו הם יהודיים, שהוא יהודי, ושמרבית משפחתו בצ'כיה נספתה בשואה. על כך כתב במאמר גדול משנת 1999 תחת הכותרת, "פתאום להיות יהודי" (on turning out to be Jewish). כשחושבים עליו, טום סטופרד הוא התגלמות המערב כפי שהיה צריך להיראות. בלי היהודים ובלי ישראל, המערב היה נראה כמו הכלאה של טאקר קרלסון, ניקסון, היטלר ולהקת אבבא.

אבל ההלם היהודי שלו בא כשקרא רומן בשם "טריאסטה" שכתבה סופרת קרואטית בשם דסה דרנדיץ'. בספר שזורות דמויות אמיתיות "שהכותבת מתארת כצופים עיוורים מהצד", כך לפי הביוגרפית של סטופרד, הרמיונה לי. "בין הדמויות גם הרברט פון קאראיאן, מדלן אולברייט וטום סטופרד: אנשים שמגלים את ההיסטוריה של משפחתם, אבל מתעלמים ממנה. המשקיפים העיוורים האלה הם 'אנשים רגילים' שמשחקים על בטוח. הם חיים את חייהם ללא הפרעה".

מתברר שהאמירה הספרותית הזאת היכתה בסטופרד קשות. "הוא חשב, כן, למעשה היא צודקת. הוא הרגיש שלדרנדיץ' יש בסיס צודק בהאשמתה אותו על כך שהדיר מתוך החיים הנפלאים שלו את כל אלה ש'נעלמו'... הוא הרגיש חרטה ואשמה... הוא חזר להיסטוריה של משפחתו וליהדותו". התחושה שהוא צריך להכות על חטא ולא לשבח את עצמו על מזלו, הובילה למחזה "ליאופולדשטאדט".

סטופרד נפטר בגיל 88. הוא כתב את המחזה בגיל 82. אנשים בגילו, לפי עדות אחת, יהודים ליברלים, מוחקים את ישראל. מתעלמים לחלוטין מסדרת פיגועי הטרור נגד יהודים באמריקה בשנה האחרונה. הם מתעוררים לרגע, עד התצלום הבא בגודל של עמוד שלם של ילד בין הריסות עזה.

דיפלומט ודוקטור

ביום ראשון, בשעת צהריים גשומה, נטמן בבית הקברות במעלה החמישה איש מיוחד, אינטלקטואל, דיפלומט, שידע ליצור קשרי ידידות חוצי מגזרים וחוצי גילים. זה היה ד"ר משה יגר. היו בהלוויה כחמישים איש, שכמחציתם נדחקו בתור להגיד עליו משהו.

קשה לי לזכור מה בדיוק הפגיש בינינו. אבל ההתחלה היתה במכתב שכתב לי בעקבות משהו שכתבתי. משה נהג לכתוב מכתבים. בכתב ידו. אין הרבה דיפלומטים ברמת המקצוענות של משה יגר, שעברו בדרכם דרך אירועים היסטוריים, לפעמים סתם משברים. מי מכיר אנשים שנכחו בישיבות בית המשפט שדן בעניינו של סירחאן סירחאן, שרצח את בובי קנדי ביום השנה למלחמת ששת הימים. ד"ר יגר היה שם. הוא היה אז הקונסול בלוס אנג'לס. הוא השיג אז גם את התוכניות של מטוס הפאנטום כולל אמצעי מיוחד, שיציל טייסים במלחמות הבאות.

יגר חשב שצריך לעזור לתביעה במשפטו של סירחאן. הוא יזם הכנת תיק על הרקע של המתנקש הפלשתיני, יליד אחד הכפרים בסביבות רמאללה. אלא שהאמריקנים מדחיקים עד היום את מהותו של רצח בובי קנדי כהתקפת טרור פלשתינית. ההתנקשות נבלעת באוקיינוס "האלימות הפוליטית", ותיאוריות הקונספירציה של ההתנקשויות בשנות ה־60.

יגר גם היה שליח ישראל שיצא ב־1991 לטפל בחילוצם של כמה ישראלים שנחטפו בידי המחתרת שפעלה בקשמיר. לפי מה שסיפר לי, השליחות הזאת היתה בסיס להקמת קשרי הנורמליזציה המדינית בין ישראל להודו. הוא היה המומחה לאסלאם של דרום־מזרח אסיה, העדיף להיות שגריר בבורמה (ולא היה) ושהה במלזיה, ולמד היטב את מנהיגה האנטישמי מהאטיר מוחמד.

אבל האפיזודות המלודרמטיות הפוליטיות שלו היו בקצה מערב. הוא היה הקונסול בניו יורק בשנת הארבעים למדינה. בניו יורק היה יזם סלבריטאי בתחילת דרכו בשם דונלד טראמפ, והסכסוך והחרם ההדדי בינו לבין ראש העירייה אד קוץ' היה לאגדה. יגר לקח על עצמו משימה - להביא את השניים ללחוץ ידיים לרגל יום העצמאות, על מדרגות בית ראש העיר. טראמפ אמר שלכבוד יום העצמאות של ישראל הוא מוכן לשבור את החרם על קוץ', ולחיצת היד אכן היתה וצולמה. לדעת יגר, זאת הוכחה לאותנטיות של ידידות טראמפ לישראל.

אבל האירוע המשמעותי, אף שהוא אישי לחלוטין, הוא פרשת יחסו של ד"ר יגר לשבדיה, שם שירת כשגריר ישראל במשך כשנתיים לפני 35 שנה. שבדיה היתה מדינה חשובה מאוד ביחסי ישראל עם העולם. היסטוריית היחסים הזאת מלמדת הרבה על ההתפתחויות ביחס המערב לישראל. דווקא השגריר הטורקי בשטוקהולם הפנה את תשומת ליבו של השגריר הישראלי לספר מיוחד במינו, שחושף בביקורתיות את מהות ההגמוניה הסוציאל־דמוקרטית בשבדיה מאז 1932. שם הספר "הטוטליטרים החדשים". יגר לא שמע עליו ולא ניתן היה להשיג את הספר, בוודאי לא בשטוקהולם. כתב אותו מי שהיה כתב ה"אובזרבר" הבריטי בשבדיה משך שנים ארוכות. הטורקי השאיל לישראלי עותק של הספר ל־24 שעות, ובלילה העותק צולם בשגרירות כאילו מדובר במיקרופילם של דיוני פרס נובל לשלום או לספרות.

את העותק המצולם הוריד לטובתי משה יגר מהמדף בדירתו בירושלים וקראתי אותו. מי שקורא, לא יראה עוד את שבדיה כפי שקיבלנו בדימוי האידיאליסטי הרומנטי בישראל או בכלל במערב.

הכותב מתאר למעשה את שבדיה תחת ההגמוניה הסוציאל-דמוקרטית כגרסה רכה וגמישה יותר של המשטר הקומוניסטי הטוטליטרי ששרר בבריה"מ. המפלגה ששולחת ידיים ואצבעות ארוכות אל תוככי כל פינות החיים של אזרחי המדינה. מהעריסה דרך בימות התיאטרון ועד הקבר כמובן. ניתנה הוראה קבועה לנציגים הרשמיים של שבדיה לאסוף כל עותק של הספר שהם יכולים לשים עליו יד בחנויות או במאגרי ספרים אחרים.

יגר הספיק לפרסם שני מאמרים בשבועיים האחרונים לחייו. היתה לו סקרנות אינטלקטואלית בלתי נגמרת, והוא הותיר אחריו גם הצעת חוק שיסדיר את שירות החוץ הישראלי. הוא שירת גם כסמנכ"ל משרד החוץ וידע את כל סודות ההגמוניה של מפא"י ומפלגת העבודה בקרב עובדי משרד החוץ.