לשמוע את הקריאה הנצחית: אין לנו אפשרות אחרת לבד מניצחון

1

הסֻּלָּם הוא סֶמֶל, בעצם הסמל בה"א הידיעה המכיל את ייעודנו ההיסטורי. יעקב הבורח מאחיו האדום מוצא עצמו באמצע חייו חסר הגנה בסביבה זרה. הוא חושש להיכנס לערים הכנעניות, ולכן ישן בדרך. כמו צאצאיו, ששנים רבות לאחר מכן יגלו אף הם מארצם, סכנה מרחפת על קיומו. שאלות רבות מנקרות בו. הוא עורם סביבו אבנים שיגוננו עליו ומבקש להירדם. אבל הגלות אינה עונש בלבד אלא תיקון. אמו רבקה שולחת את בנה הקטן לאחיה לבן כדי שילמד בבית הספר של החיים כיצד להתמודד עם אלוהים ועם אנשים, ולהתגבר עליהם. היא מאמינה בו. אך האם הוא מאמין בעצמו?

2

לשם כך בא החלום, מתהומות האני ומעומק המציאות, לענות על פחדיו ולהדריכו: "וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ". יש לך ולצאצאיך תפקיד בעולם: לשמש סולם המחבר בין השמיים לארץ, בין רוח לחומר, בין מוסר לאינטרסים ובין נבואה למלכות.

מה מבטיח לו בעל הסולם? מולדת ("הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ") לאומה הגדולה שתצא מזרעו ("וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ"), ושתשמש מקור של אור וברכה לעמי העולם ("וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ"). עם, ארץ ותורה. ועוד הבטחה חשובה שיעקב וצאצאיו יישאו איתם לכל מקום שאליו יגלו: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת. כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ". גם אם תגלו ותתפזרו בארבע קצות הארץ, מבטיח בעל הסולם, לא אעזוב אתכם, ובתהליך היסטורי ארוך אשיב אתכם הביתה. וכבר דיברנו לא פעם, כיצד מלמדנו ספר היסוד של אומתנו לקרוא נכון את מסענו ההיסטורי. בעינינו ראינו.

3

20 שנה עשה יעקב בגלות בית לבן, שורה עם אלוהים ועם אנשים. למרות נאמנותו ומסירותו להגדיל את הון לבן, הוא מרומה על כל צעד ושעל. וכך, בנפתולי החיים, הצליח להקים משפחה גדולה ולהגדיל את הונו, ואז נאלץ להתמודד עם תופעה המוכרת לנו: אנטישמיות. בני לבן אינם מתרשמים מעבודתו המסורה, ומתמקדים במה שהרוויח: "לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ, וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד (הרכוש) הַזֶּה". דעת הקהל משפיעה על המנהיגים, והם משנים את יחסם לישראל: "וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם".

וכשהמצב בניכר גרוע, והיהודים אינם בטוחים לא לנפשם ולא לרכושם - במיוחד כשהשנאה מוטחת בהם גם מדמויות שעד לא מכבר נחשבו בצד שלנו - הגיע הזמן לשוב הביתה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יַעֲקֹב, שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ, וְאֶהְיֶה עִמָּךְ". המעבר של אחינו ואחיותינו מארצות העולם בחזרה לארץ ישראל כרוך בקשיים כלכליים, תעסוקתיים, תרבותיים, ואפילו בקשיי השפה החדשה. זה מרתיע רבים. לכן באה ההבטחה: "וְאֶהְיֶה עִמָּךְ". אל חשש, בואו הביתה, כפי שעשו יהודים במאות השנים האחרונות, ובזכותם נולדו צאצאיהם פה. "קוּם, צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ". כך נצטווה יעקב. שנים לאחר מכן נצטוו צאצאיו בגלות בבל מפי הנביא ישעיה: "צְאוּ מִבָּבֶל, בִּרְחוּ מִכַּשְׂדִּים... הַשְׁמִיעוּ זֹאת... עַד קְצֵה הָאָרֶץ", וגם מעבר לאוקיינוס האטלנטי. האם אנו שומעים את הקריאה הנצחית?

4

כמו בפעמים רבות בהיסטוריה, יעקב לא יוצא בצורה מסודרת, אלא נמלט בבהילות, רגע לפני האסון, וממנו סימן לצאצאיו כתמרור אזהרה לדורות: "בִּבְהִילוּ (בחיפזון) יָצָאנוּ מִמִּצְרַיִם". דור דור ומצרים שלו. כאשר לבן שומע "כִּי בָרַח יַעֲקֹב", הוא רותח: "וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים, וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ בְּהַר הַגִּלְעָד". הנה, בדרכנו ארצה, וגם כשנגיע הביתה, ימשיכו לרדוף את היהודים. מעין חוק טבע. לכן השאלה אינה מדוע רודפים אחרינו או שונאים את קיומנו, אלא כיצד אנו מתמודדים עם התופעה הנצחית שנחום סוקולוב הכתיר במילים "שנאת עולם לעַם עולם". דבר אחד ברור: אסור להישאר אדישים כלפי ההפקרה הנוכחית של שדה הקרב על דעת הקהל בעולם.

5

יעקב בורח ולבן רודף, וכשהם נפגשים, מסנן החותן כלפי חותנו: "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע". הוא מאשים את יעקב שגנב את אלוהיו ועורך חיפוש מדוקדק באוהלים. לשווא. ברגע זה מתפרץ כל הזעם שיעקב הנדהם אגר בליבו 20 שנה על יחסו הנכלולי של לבן, תככיו ורמאותו: "מַה פִּשְׁעִי, מַה חַטָּאתִי, כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי?! כִּי מִשַּׁשְׁתָּ אֶת כָּל כֵּלַי, מַה מָּצָאתָ?... - שִׂים כֹּה נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ, וְיוֹכִיחוּ בֵּין שְׁנֵינוּ! זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ... וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי... עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ, וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים. לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי... כִּי עַתָּה רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי...". אבל לבן לא מתרשם מתוכחתו הנרגשת: "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי, וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה - לִי הוּא. וְלִבְנֹתַי מָה אֶעֱשֶׂה.. אוֹ לִבְנֵיהֶן?"

הדיאלוג השבור בין יעקב ללבן מהדהד אמת היסטורית בת אלפי שנים. השיחה הזאת נשמעה גם בגלויות מצרים, בבל, פרס, ספרד, אירופה וארצות ערב. במקומות שישבו בהם יהודים והִפרו את סביבתם, תרמו לתרבות, למדע, לכלכלה ולביטחון, הקריבו נפשם בעד ממלכות שלא קראו בשמם, והגדילו את הונן, עושרן וביטחונן. ראו את רשימת חתני פרס נובל ששיעור היהודים בה עצום משיעורם באוכלוסיית העולם. "וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה'... עוד היו ישרים, היינו שהתנהגו עם אומות העולם... באהבה וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה" (הנצי"ב, המאה ה־י"ט).

6

בחשבון אחרון, כמעט תמיד נענינו במילותיו של לבן: "וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה - לִי הוּא", ותגידו תודה שיצאתם בחיים. גם כיום, לנוכח כיבושה של אירופה והאיום על המערב (כולל ארה"ב) בידי האסלאמיסטים מבית מדרשם של האחים המוסלמים, הגורמים האנטישמיים לא מתבלבלים: אמנם, היהודים לא חיים בתוכם כמו פעם, מיליונים מהם הושמדו ועכשיו הם חיים במדינה משלהם; לעומתם, המוסלמים משנים את הצביון של המערב - ובכל זאת, השנאה הוותיקה ליהודים חזקה מהאיום הממשי. וכך הם חוברים לשונאיהם ונלחמים במדינת היהודים, בזמן שזו נלחמת גם למענם נגד אויבי הציוויליזציה והאנושות.

יעקב השב הביתה למולדת הישנה הוא כבר אדם אחר, המכיל בתוכו תכונות של עשיו שסיגל בגלות, יחד עם פיתוח עולם הרוח והעמקת יחסיו עם בעל הסולם. הוא כבר לא רק איש תם יושב אוהלים. בפעם הזאת, כשייאלץ להילחם בעשיו, ייסגר החשבון לטובתו. אין לו אפשרות אחרת לבד מניצחון. סבלנות דרושה לנו. ואמונה.