הקצינים הבכירים שסגרו מעגל: "ראינו את הארון של גולדין, וידענו שעשינו את זה"

ביום ראשון השבוע, מפקד חטיבת גבעתי הקפיץ את סא"ל א', מג"ד בא"ח גבעתי. "מחזירים את הדר", הוא אמר בהתרגשות. א' אומר שהוא לא ידע את נפשו. "נסעתי לנקודת האיסוף של הדר מהצלב האדום, ואני אומר לעצמי כל הנסיעה 'אין סיכוי, בני העוולה האלו לא יחזירו אותו'. ברגע שהצלב האדום הגיעו עם הארון, הרגשתי התרגשות עצומה ותחושת כאב. ידעתי שהדר, שהיה חייל שלי בסיירת גבעתי, נפל, אבל זו היתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי את זה בצורה מוחשית. הרגשתי את האובדן העצום. חייל שלי, שהפך למפקד ולקצין מאוד מוערך ומוביל בחטיבה, נפל לפני 11 שנים - ופתאום כל הכאב הבליח בעוצמה אדירה.

"היה לי מאוד חשוב להיות במעמד הזה. התרגשתי עמוקות. כשנשאתי את הארון של הדר אחרי שקיבלנו אותו מהצלב האדום, הבנתי גם למה. 11 שנים זה ישב עלינו. עלי באופן אישי. בשנתיים האחרונות בעיקר, עשינו המון מבצעים ופעולות כדי להחזיר אותו. והנה, הדר חזר הביתה. סוף־סוף אפשר להגיד שזה מאחורינו. צוק איתן הסתיים".

ימים מרגשים, משמעותיים וגם מציפים עברו עלינו עם הבאתו וחזרתו לקבורה של סגן הדר גולדין ז"ל, אחרי יותר מ־11 שנים בשבי חמאס.

נראה שמדינה שלמה עצרה השבוע את כל עיסוקיה לשעה אחת מדויקת, והגיעה להלוויה - אם פיזית ואם מרחוק. גולדין נטמן בבית העלמין הצבאי בכפר סבא, אחרי שאבא שלו, שמחה, אמר שאין יותר קברים ריקים בחלקה הזאת. הוא היה מפקד נערץ, כזה שהפך לסמל, ונקבר בשנית 4,118 ימים אחרי שנפל ונחטף במבצע צוק איתן.

גם א' היה שם. הוא אומר שהגרון שלו נחנק, שהיה בו כאב עצום, אך גם נחמה שסוף־סוף הדר נטמן באדמה של הארץ הזאת, שהוא כה נלחם עבורה. הוא גם נזכר בחיוך שלו, בחיתוך הדיבור, באיש שבלט לדבריו מעל כולם, ומסביר איזה עתיד מזהיר ניבאו לו בחטיבת גבעתי.

"נפגשנו יום לפני האירוע שבו הדר נפל ונחטף בצוק איתן, לפני שהיינו אמורים להיכנס למבצע האחרון. פגשתי כבר קצין בוגר, אחראי, רציני. ועדיין, גם אחרי שלושה שבועות של לחימה הוא היה עם אותו חיוך, עם אותה פשטות, עם אותו שיעור קומה. לא יכולתי לשער שיום למחרת אני אכנס בכל הכוח לחפש אחריו מתחת לאדמה, במנהרה. לא יכולתי לדעת שייקח יותר מ־11 שנים עד שהוא יחזור אלינו לקבורה".

היום הזה, הרגעים הדרמטיים האלו, שבהם הוא נכנס יחד עם כוחות אחרים כדי להתחקות אחר עקבותיו של הדר במנהרה ברפיח ולנסות בכל הכוח להציל אותו, לא עוזבים אותו. "הייתי 100 מטר מהאירוע, בחפ"ק מג"ד", מספר א'. "פתאום שמענו ירי, וזה היה אחרי הפסקת האש. קפצנו מייד לאכזריות ופתחנו את רשת הקשר של הסיירת. כשהגענו לנקודה, כבר ראינו את אחד ממפקדי הצוות ואת רס"ן א' ממש על הפיר. הם אמרו לנו שלא מוצאים את הדר.

"ההחלטה היתה מאוד ברורה: להיכנס פנימה ולהציל את הדר. רביעייה ראשונה בפיקודו של רס"ן א' נכנסה ראשונה, ואני נכנסתי מתחת לאדמה אחרי לחימה באש נגד המחבלים, במטרה להביא את החוליה שנותק עימה הקשר ולחלץ את הדר. קיבלתי על זה גם צל"ש.

"שלושה ימים המשכנו לחפש, וכל הזמן הזה היה לנו שביב של תקווה. ואני זוכר שאמרנו - אנחנו נצליח, זה קרוב, נביא את הדר. לדאבוני זה לא צלח, וזו היתה תחושה של אובדן. של ריק ענק. כמפקד, עד היום אני לא יודע להסביר אותה. לצערי העמוק איבדנו שם גם את מפקד הפלס"ר, רס"ן בניה שראל, ואת סמ"ר ליאל גדעוני. שניהם היו ממש יקרים לי".

לחזור כדי לזכור

כיום א' הוא מפקד בכיר בצבא. הוא עבר לא מעט תפקידים והתקדם במסלול הפיקוד שלו ב־11 השנים האחרונות. הוא אומר שלרגע אחד הוא לא שכח את הדר, את המחויבות שלו ושל חבריו להחזיר אותו. "הכל כאילו המשיך כרגיל - אבל עבורנו זה לא נגמר. עברתי הרבה תפקידים בחטיבה, ובכל רגע השתדלתי להזכיר לעצמי שעדיין לא השלמנו את המשימה".

במלחמת חרבות ברזל, א' מצא את עצמו בלב הקרבות כמפקד גדוד צבר בגבעתי. "התחלנו את הלחימה בכפר עזה ב־7 באוקטובר", הוא מספר. "אחר כך עברנו את כל הרצועה, עד רפיח".

רפיח היא נקודת מפתח. זה החזיר אותך ליום המר ההוא?

"כן. היינו בקרב בדיוק במרחב שבו הדר נפל. זה היה ליד מוצב ה'שאהידים' באזור רפיח. אני ממש זוכר את התחושה. ראשית, אמרתי לעצמי שכבר הייתי פה בעבר. שנית, המחבלים הארורים השתדלו להמחיש לנו את זה ביתר שאת, כשכתבו שם על אחד השערים כתובות נגד חטיבת גבעתי. הרגנו שם מחבלים רבים, והרגשתי איזו חצי סגירת מעגל כזאת. ידעתי היטב: את הדר עוד לא החזרנו. את הדר חייבים להחזיר הפעם. לקראת סוף התפקיד שלי בגדוד צבר, קיבלנו משימה שהיתה קשורה להשבה של הדר. אני זוכר איזו תחושת נחישות, איזה ברק בעיניים היה לנו, לכולנו, לבצע את המשימה".

זה באמת עזר להשיב אותו?

"אני לא יודע להגיד את זה, וגם לא בטוח שזה מותר לפרסום עכשיו".

אתה מרגיש שלאורך השנים הצבא עשה מספיק כדי להשיב את הדר?

"אלו שאלות שלא צריך להפנות אלי. אני חלק מהדרג הטקטי בצבא, ואני אומר לך שבכל נקודת זמן שהיו אומרים לי הייתי נכנס להביא את הדר, גם אם זה היה הדבר הכי מסוכן שיש - וכולם היו באים אחריי. אני רוצה להתמקד בשנתיים האחרונות. אני יודע שבשנתיים האלו - בצבא בכלל ובחטיבת גבעתי בפרט - השקענו מאמצים אדירים כדי להביא את הדר הביתה".

בדרג המדיני עשו מספיק?

"אני לא יודע, ומתוקף תפקידי גם לא אשיב על זה. אני שוב מדגיש: בשנתיים האחרונות עשינו כל מה שצריך, כל מה שביקשו מאיתנו, כדי למצוא חטופים, ואת הדר, כמובן. כל פיר עורר אצלנו שביב של תקווה. כל סמטה, כל בית שהיינו בו בעזה. זה היה אצלנו בראש".

פתוח סגור

גם סא"ל א', מג"ד רותם בגבעתי, הכיר היטב את סגן גולדין כשעברו קורס קצינים יחד. "אני זוכר שפגשתי את הדר לראשונה בהכנה לקורס קצינים", משחזר המג"ד, "הדר בלט מייד. היתה בינינו מין תחרות חצי סמויה. רציתי להיות יותר טוב מהדר, כי הבנתי שאז אהיה מצוין, אבל זה היה מאוד קשה על גבול הבלתי אפשרי. לא סתם הוא סיים את קורס הקצינים בהצטיינות. הוא היה פייטר אמיתי, לוחם, מפקד מהטובים שהיו לנו. הוא בן גילי, ואנחנו תמיד אומרים שהוא היה מגיע רחוק מאוד בצבא או בכל דבר שהיה עושה. בטוח שהוא היה מג"ד עכשיו".

במבצע צוק איתן הם נלחמו זה ליד זה. "תמיד הסתכלנו עליו ולמדנו ממנו. הוא היה באמת אישיות יוצאת דופן. בלילה שלפני האירוע היינו אמורים לצאת להתקפה חטיבתית. ביום שישי ב־5:00 בבוקר אמרו לנו לעצור, שזה לא יקרה. כמה שעות אחר כך נכנסה לתוקף הפסקת האש. היינו ממש על הגבול. פתאום הקפיצו אותנו ואמרו לנו שיש אירוע לסיירת. שעטנו פנימה לתוך רפיח. כשאמרו לנו שגולדין נחטף, הייתי בשוק ממש. כשיצאנו מהקרב והבנתי שבניה נהרג והדר נחטף, היה לי קשה מאוד. הכרתי את שניהם היטב. חשבתי 'בוא'נה, איך דבר כזה קורה?'. הם באמת היו מהכי טובים שלנו. בדמות שלהם, במקצועיות, ברוח הלחימה".

הוא מדבר מדם ליבו. מג"ד רותם אומר שכל השנים מאז הדר נחטף ולא חזר הביתה, הוא סחב עול כבד. "היתה לי תחושה מאוד־מאוד חמוצה. ככל שהתפתחתי והפכתי למפקד בכיר בחטיבה, כך היה לי קשה עם הידיעה שיש לנו מפקד, קצין שלנו, שנשאר מאחור. תחושת בטן מאוד לא נוחה.

"היו תקופות שבהן משפחת גולדין היתה קצת לבד. כאב לי לשמוע את המצוקה שלהם. ביקרתי אותם והגעתי לאזכרות של הדר ביום השנה. כל הזמן הייתי בתחושה של 'יאללה, תנו לנו את ההזדמנות להחזיר אותו, ונחזיר אותו'".

גם הוא נלחם בחרבות ברזל, ולצערו ספג הרוגים ופצועים רבים מקרב חייליו בכמה תקריות קשות. בחצי השנה האחרונה, מאז הוא מונה למג"ד רותם, הוא לא עזב את עזה ופיקד על לוחמיו בגאווה גדולה, לדבריו. "כל הזמן עמד לנגד עינינו עניין החטופים שצריך להשיב את הביתה, וכמובן גם הדר. הצבא והחטיבה שלנו באמת עשו מאמצים אדירים כדי להחזיר את הדר ואת שאר החטופים הביתה".

איפה תפסה אותך הידיעה שהדר חוזר?

"אנחנו נמצאים כעת בהכנות לקראת תפיסת אחריות בפיקוד צפון. כששמעתי שזה הולך לקרות, לא האמנתי. אני עדיין לא מעכל את זה. מה שהיה אמור לקרות מזמן קרה עכשיו, ואני מאושר ושמח שהמעגל הזה נסגר. אבל הוא לא שלם עד שאחרון החטופים שלנו ישוב הביתה".

דמות מופת

שני המפקדים הבכירים מדגישים שמאוד חשוב להם שיידעו מי היה הדר גולדין. גם בצבא וגם מחוצה לו. "הדר התגייס לסיירת גבעתי והפך מפקד וקצין בחטיבה", מספר מג"ד הבא"ח. "אין שיחת פתיחה עם חיילים חדשים שמתחילים את מסלול הלוחם שבה אנחנו לא מזכירים את הדר, את מי שהוא היה ואת המשפט שהוא כתב לחיילים שלו: יש לך שתי ברירות - או להתעסק בעצמך, או לעשות דברים גדולים.

"היתה בו ענווה. היתה לו יכולת אישית יוצאת דופן. פיקדתי על 36 חיילים, ובהם הדר. השתדלתי להכיר את כולם, אבל אני יכול להגיד שאת הדר מייד זיהיתי. הוא קיבל תפקיד של מפקד חוליה, שזה שלב פיקוד ראשוני, ועשה אותו בצורה מאוד אחראית ובוגרת".

"פספסנו אישיות מדהימה", מוסיף מג"ד רותם. "בן אדם מאוד ערכי וצנוע, מנהיג אמיתי. אחד שלא היה צריך לצעוק כדי להבליט את כישוריו. איבדנו לוחם באמת מהולל, ואני חושב שצריך להנציח אותו בכל מקום".

שלשום בבוקר, יום לאחר ההלוויה, מג"ד הבא"ח קיבל הודעה אישית משמחה גולדין. "תותח, תבוא לבקר", כתב לו האב. הוא אומר שברור שהוא יגיע לשבעה בבית המשפחה. "נהרגו לי במלחמה הזאת 15 חיילים, וכמעט 100 נפצעו. כשהדר חזר, אמרתי לעצמי שבשביל זה נלחמנו. אני יודע איזה מאמץ השקענו, כמה גיבורים נפלו או נפצעו בדרך, וכל הזמן חשתי שזו התוחלת.

"באיזו מדינה, באיזה עולם, אבא ואמא, אחים ואחות צריכים לקבור את האהוב שלהם פעמיים? אני אבא בעצמי, ואני לא רוצה בכלל לדמיין את זה. כשעמדתי שם, ליד הקבר שלו, הרגשתי כאב עצום - אבל גם הרגשתי שעשינו את זה. שלפחות את הקטע המעיב והקשה הזה סיימנו. אבל רק כשאחרון החטופים ישוב לאדמתו - נוכל באמת להתפנות ולהתקדם הלאה".