מהנאציזם עד הווקיזם: היהודי הנדרס עשה זאת שוב

אז לניו יורק יש ראש עיר סוציאליסט חדש ושונא ישראל. קראתי באחד העיתונים (אתם יכולים לנחש איזה) כתבה מתלקקת על אשתו האמנית, האקטיביסטית, הסורית, הפרו־פלשתינית. הופיעה תמונה מהחתונה שלהם, מהאינסטגרם. הם התחתנו בבית העירייה ואז חברה, צלמת מקצועית, צילמה אותם ברכבת התחתית. צילום מקצועי שחור־לבן. כי צבע זה וולגרי מדי לרגע כזה של אותנטיות מתוכננת.

אחר כך קראתי במקום אחר, כי בכתבה לא הזכירו את זה, ששלושה שבועות אחרי ניו יורק הם התחתנו באחוזת משפחתו באוגנדה. שלושה ימים במתחם פרטי של ארבעה דונם, שמשקיף אל אגם ויקטוריה. האבטחה כללה שומרים חמושים, יחידות של הצבא האוגנדי. הוא לא סתם סוציאליסט. הוא סוציאליסט יותר טוב מכולם. יש לו ארמון.

המיתוג האידיאולוגי בעולם הווק דורש מוצר. והמוצר, בשוק הפרוגרסיבי מרקסיסטי, הוא צורה ספציפית ומגובשת של שנאה. התבלין הסודי שמאחד את כל שאר התלונות הנחותות של השמאל הווקיסטי לנרטיב אחד של "התנגדות" הוא שנאת ישראל. וממדאני הוא אמן בתחום. הוא שורק במשרוקית כלבים את המנגינה שעוד שמעו בח'ייבר.

למה לא סין? למה לא סעודיה, סודאן או ניגריה? התשובה בטח ידועה לכם. ישראל היא המדינה היהודית, והיהודים הם היעד המותר היחיד במערב הפוסט־מודרני והמנוון שמותר לשנוא. שנאה שעטופה כמובן בשפה של זכויות אדם, של צדק, של אנטי־קולוניאליזם, של סוציאליזם, של שוויון. זו השנאה המוסרית, השנאה המתקדמת, השנאה שגורמת לשמאל המערבי להרגיש טוב.

שלושים אחוזים מהבוחרים היהודים הצביעו עבורו. חלקם ישראלים לשעבר. והם הצביעו לו בידיעה מלאה, בהחלטה מודעת, ששנאתו לישראל היא חלק מרכזי מהזהות הפוליטית וגם האישית שלו. זה הטיקט שלו.

התגובה הראשונה, הטבעית, היא לקרוא להם טיפשים. אבל זו תגובה עצלנית, וגרוע מזה, ככל הנראה שגויה. הם לא טיפשים. רובם משכילים, מקצועות חופשיים, אנשים מצליחים. עורכי דין, פרופסורים באוניברסיטאות, אנשי הייטק, אמנים. אנשים שיודעים לקרוא, שיודעים לחשוב, שבוודאי יודעים מי זה ממדאני ומה הוא מייצג. הם לא הוטעו. הם בחרו. וזו בדיוק הנקודה - הבחירה הזו לא באה מבערות, אלא מתוך הבנה עמוקה מאוד של מה שהם עושים.

הם חושבים שהם קונים לעצמם ביטוח. שהם קונים את הזכות להישאר בתוך המעמד הפרוגרסיבי, המעמד המקובל, המעמד שקובע מי בפנים ומי בחוץ.

זה לא תופעה חדשה. היא חוזרת על עצמה בכל דור, באריזות שונות, עם הצדקות שונות, אבל עם אותו מנגנון פסיכולוגי מדויק. הפחד מלהיות יהודי יותר מדי. הרצון להיטמע, להתקבל, להוכיח שאתה שונה מהיהודים האחרים, היהודים הלא נאורים, היהודים שלא מבינים את הרוח החדשה. וכמו תמיד, הדרך להוכיח את זה היא על ידי הקרבת יהודים אחרים. זה המס. זה מחיר הכניסה.

ההיסטוריה זוכרת. בן הכט, 1943, מכנס שלושים מהסופרים ומהאמנים היהודים המצליחים והנאורים ביותר בניו יורק בחדר אחד. הוא אומר להם, הם רוצחים את כולנו. הם יורים בנו לתוך בורות. ומה קורה? שקט. עשרה מהם פשוט קמים ויוצאים. ואז זוכת פרס פוליצר, עדנה פרבר, נעמדת ואומרת: "מי משלם לך להפיץ את התעמולה העלובה הזו? מר היטלר או מר גבלס?"

ישר לכסף. יהודי שמקבל כסף מנאצים. זה לא טירוף. זו לוגיקה מושלמת של הגנה עצמית. אם מה שהכט אומר הוא נכון, אז הם צריכים לפעול. אם הם צריכים לפעול, הם מסכנים את עצמם. אם הם לא רוצים להסתכן, הם צריכים שמה שהכט אומר יהיה לא נכון. אז הם הופכים את הכט עצמו לחשוד, לאויב.

גרטרוד שטיין. יהודייה. לסבית. אייקון מוחלט. היא המציאה את המושג "גיי". שטיין גרה בפריז. כל המי ומי שרצו אצלה. המינגוויי, פיצג'רלד ופיקסו שתו איתה אבסינת. ב־1934 היא התראיינה ל"טיימס" והציעה להעניק להיטלר את פרס נובל לשלום. למה? כי בכך שהוא "מסלק את היהודים", הוא "מסלק את כל גורמי הסכסוך".

יש ויכוח ארוך בין חוקרים אם היא התכוונה לזה ברצינות או בסרקזם. זה לא משנה. כי שש שנים אחר כך, כשהגרמנים כבשו את צרפת, היא חיה באחוזתה בחסות משאר וישי. בעוד 13,152 יהודים נעצרו במבצע "רוח האביב" ונשלחו למוות, שטיין תרגמה את נאומי המרשל פטן. נאומים אנטישמיים. אם זה היה סרקזם ב־1934, זה הפך למציאות ב־1940.

שטיין, פרבר, והיהודים שהצביעו לממדאני הם תופעה. הם דפוס. הם מנגנון. בחירה שחוזרת על עצמה כי התנאים שיצרו אותה לא השתנו. השתנתה רק השפה, השתנו הסמלים, השתנתה האריזה.

הבוחרים היהודים ששמעו את ממדאני תומך ב"אינתיפאדה גלובלית" ולא ראו בזה קריאה לרצוח אותם אלא ביקורת מורכבת על מאבק דה־קולוניאלי, הם היורשים הפתטיים של גרטרוד שטיין וגברת פרבר. לא מרמים אותם. הם משתתפים בהתאבדות של עצמם.

במאה ה־19 יהודים התנצרו כדי להתקבל לחברה הגבוהה או בקבלת משרות מסוימות. ד'יזראלי ומרקס כמשל. ברוסיה הצארית יהודים מהפכנים הסיתו את האיכרים נגד היהודים כדי לעורר מהפכה. נאום "היש עוד עם בעמים" של ברל כצנלסון התייחס אליהם. למרבה הצער, וההיסטוריה מלמדת שיהודים, בפרט יהודים משכילים ומצליחים, תמיד היו מוכנים להקריב יהודים אחרים כדי לנסות להבטיח את ההישרדות של עצמם. לא שזה עזר להם. כולנו יודעים איך זה נגמר. בגלות. לנו, ברוך השם, יש מדינה.

ממדאני הציע את המוצר הנכון. הצבעה עבורי היא הוכחה לנאמנות שלכם למחנה הווקיסטי. לפרוגרס. לאליטות התרבותיות. אין לו רקורד בכלום. סוציאליסט שמפניה. והם נתנו לו את העיר הכי יהודית בעולם. לא משום שלא ידעו מי הוא. אלא בדיוק משום שידעו. אבל יהיה לזה מחיר.