ביום שלישי בלילה, המועמדים הדמוקרטים זכו בכל מירוץ אפשרי: מייקי שריל תהיה המושלת החדשה של ניו ג׳רזי, אביגיל ספנברגר המושלת של וירג׳יניה וג׳יי ג׳ונס התובע הכללי של המדינה, וכמובן זוהרן ממדאני, הסוציאליסט עוכר ישראל בן ה-34, יכנס בקרוב לגרייסי מנשן, המעון הרשמי של ראש עיריית ניו יורק.
מי שרוצה מוזמן להתקומם נגד המנצחים, ולהזכיר בפעם המי-יודע-כמה עד כמה ממדאני נורא ואיום. בימים שנותרו לפני המירוץ, המועמד הצעיר וחסר הניסיון עשה כל שביכולתו כדי לאותת ליריביו שאין לו שום כוונה להתפשר על עמדותיו הקיצוניות ביותר. נהפוך הוא: את הישורת האחרונה של המירוץ, ממדאני בילה בחברתו של אחד ג׳רמי קורבין, שהודח, כזכור, מתפקידו כראש מפלגת הלייבור הבריטית עקב אנטישמיות יתרה ונלהבת. למיליון הניו יורקרים שהצביעו עבור ממדאני כל זה לא שינה; הצהרות כגון "כשהמגף של משטרת ניו יורק מונח על צווארכם, תדעו שאת המגף הזה שרך צה״ל", שכל תכליתן להאשים את ישראל בכל הרעות החולות של ארצות הברית, אמיתיות ומדומות כאחד, רק הרימו את קרנו של ממדאני.
אבל המנצחים הם לא הסיפור של הבחירות האחרונות. הסיפור הוא המפסידים.
כוחה של צעקה
כיצד הרפובליקנים נחלו תבוסה ניצחת שכזו? סביר להניח שבשבועות הקרובים נשמע הסברים למכביר, מלווים, יש לקוות, בנתונים קונקרטיים על אחוזי ההצבעה במירוצים השונים. אבל מי שמחפש סיבה אחת מרכזית להפסד, לא צריך להתאמץ יותר מדי: הרפובליקנים הובסו בגלל שבחודשים האחרונים, הם נתונים במשהו שנראה יותר ויותר כמו מלחמת אזרחים פנים-מפלגתית.
העומד בראשם, הנשיא דונלד טראמפ, פופולארי מתמיד, למרות שהמשבר המתמשך בוושינגטון מכרסם באהדה הציבורית. הממשלה הפדרלית, למשל, סגורה מזה שבועות עקב חוסר יכולת של הדמוקרטים והרפובליקנים להסכים על התקציב לשנה הבאה. אבל טראמפ, לטוב או לרע, הוא מועמד לא-שגרתי: הוא נבחר על אף ולמרות המפלגה, לא בזכותה, והביא עימו קואליציה רחבה ומגוונת של בוחרים שרואים בו, ולא במותג הרפובליקני, את התשובה. היות שהקדנציה של טראמפ מסתיימת בעוד שלוש שנים בדיוק, ומשום שהוא אינו יכול על פי חוק לרוץ לכהונה שלישית, המירוץ הפנימי להחליפו כבר החל.
והמירוץ, הפעם, מתמקד ביותר ממי יהיה המועמד הרפובליקני בעידן שאחרי טראמפ. המירוץ הפעם מתמקד בשאלה איך תיראה המפלגה עצמה.
מחד, יש מועמדים, ובראשם שר החוץ מרקו רוביו, שמבטיחים חזרה לערכים שמרנים קלאסיים: מדיניות חוץ שרירית, כלכלת שוק חופשי אגרסיבית, ומלחמה מתמשכת בטרלול הפרוגרסיבי שפשט בארה״ב תחת אובמה וביידן. מאידך, מועמדים אחרים, ובראשם סגן הנשיא ג׳יי די ואנס, מושכים את המפלגה לכיוון אחר לגמרי.
הוכחה חותכת ומטרידה לגבי הכיוון הנ״ל והשלכותיו, סופקה רק בשבוע שעבר. סגן הנשיא הופיע באירוע של turning point USA, התנועה השמרנית של חברו המנוח צ׳ארלי קירק שנרצח מוקדם יותר השנה על ידי מתנקש שמאלני. אחד הסטודנטים שנכח באירוע שאל את ואנס שאלה: אני נוצרי, הוא אמר, ולא מבין למה אנחנו תומכים בישראל, מדינה יהודית שלא נראה לי שתומכת בערכים שלנו.
סגן הנשיא יכול היה בקלות לענות ולהסביר את חשיבות הברית האסטרטגית בין ישראל לארה״ב. הוא יכול היה גם לחדד את הנקודה המובנת מאליה שבמלחמה בין דמוקרטיה יהודית לארגון טרור אסלאמיסטי קיצוני, לא צריך להיות שום ספק במי אמריקה צריכה לתמוך. במקום זה, ואנס גמגם משהו על טראמפ ואיך שישראל לא מכתיבה לו מה לעשות, ואז המשיך לתת תשובה שגלשה מהסוגיה הפוליטית לעניין תיאולוגי. "זו המציאות שהיהודים לא מאמינים שישו הנוצרי הוא המשיח", ואנס, שהוטבל בכנסייה הקתולית ב-2019, אמר. ״הגישה שלי תמיד היתה שאם יש לנו חילוקי דעות, אנחנו צריכים לדון בהם בפומבי״.
דמיינו לרגע מועמד רציני לנשיאות ארה״ב מכריז שצריך לדון בפומבי, נניח, בשאלה האם יש לסמוך על פוליטיקאים קתוליים בניסיונם לייצג את הערכים של ציבור הבוחרים ולא את ההנחיות של האפיפיור ברומא. או האם יש לתת להינדים, שאינם מאמינים באל אחד, לרוץ בבחירות. שאלות כאלו נראות, תודה לאל, מופרכות בעליל, היות שההפרדה בין הדת למדינה בארה״ב היא עיקרון חוקתי ומובן מאליו. מה גרם לסגן הנשיא, ואחד האנשים הכי בכירים במפלגה הרפובליקנית, להרגיש שהתשובה הנכונה לשאלה פוליטית בעיקרה, היא להעביר את הדיון לפסים דתיים?
השאלה סבוכה, כמובן, אבל למי שמחפש פשטות, התשובה היא כזו: טאקר קרלסון.
בשנת 2023, מנחה הטלוויזיה הפופולארי הועזב ממקום עבודתו בערוץ השמרני "פוקס ניוז", תחת נסיבות סבוכות מדי בשביל לפרטן בשורות אלו. הוא השיק פודקאסט משלו, ולא בזבז זמן בלהרשים את צופיו ומאזיניו בכיוון אידיאולוגי חדש. הוא נסע למוסקבה בפברואר 2024, למשל, לטובת ראיון לבבי עם ולדימיר פוטין, שטען, בין השאר, שהפולנים אשמים בכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה ושזלנסקי הוא הנבל העיקרי במלחמתו עם אוקראינה. ואם זה לא הספיק, קרלסון גם סייר ברכבת התחתית ובחנויות שונות בעיר, ונשבע בפני צופיו שסדר וניקיון כזה אי אפשר לראות באף עיר אמריקנית.
אחדים הרימו גבה - תמיכה נלהבת ברוסיה ותעמולה שמהללת את היריב ומשפילה את ארה״ב, לא נחשבת כמשהו שנתפס כשמרני במיוחד. אבל קרלסון רק התחיל: חודשים ספורים לפני הבחירות לנשיאות, הוא אירח בתוכניתו אושיית רשת בשם דריל קופר. לקופר מאות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות, שם הוא משתף את תובנותיו לגבי ההיסטוריה. בתוכניתו של קרלסון, קופר שיתף את הצופים בתאוריה האחרונה מבית מדרשו: היטלר היה הקורבן האמיתי במלחמת העולם השנייה, בעוד שצ׳רצ׳יל הנבל סירב לכל פשרה עם הקנצלר הגרמני שוחר השלום רק בגלל שקבוצה קטנה של אנשים - לא נפרט מי הם, אבל רק נגיד שהם שולטים בבנקים ובתקשורת – הפעילה עליו מכבש לחצים.
בחודש שעבר, אותו קרלסון אירח אושייה נאלחת עוד יותר: ניק פואנטס, משפיען רשת שהביע לא פעם ולא פעמיים את הערצתו להיטלר וסטלין.
מה הביא את איש התקשורת השמרני כביכול לנהוג כפי שנהג? הסיבות, סביר להניח, הן רבות ומגוונות, אבל הכיוון הכללי הולך ומתבהר: קרלסון ו-ואנס אחריו (לעת עתה לפחות), מבינים שמי שרוצה להצית את הדמיון של מצביעים צעירים ואפאטיים, צריך להביע דעות קיצוניות ומלהיבות.
להחליף טרלול בטרלול
יש הקוראים לגישה הזו the woke right: כמו ה-woke בשמאל, אותה תנועה פרוגרסיבית שדגלה ברעיונות ההזויים ביותר, כמו להכחיש את המציאות הביולוגית ולטעון שגברים יכולים להפוך לנשים ולהפך, גם בימין מפלרטטים כעת עם הזיות: השמאל משווה כל רפובליקני שמרני להיטלר? בואו נביע הערצה לפיהרר עצמו. השמאל מגנה כל ביטוי של עמדה דתית? בואו נביע עמדות דתיות בעליל.
האם האסטרטגיה הזו ברת קיימה? בינתיים, למרבה הצער, התשובה היא כן: ממדאני, נציג מובהק של הווקיזם משמאל, זכה ב-81 אחוז מקולות הנשים הצעירות בגילאים 18-29 בניו יורק. קרלסון, נציג מובהק של הווקיזם מימין, עקף גם אושיות כמו השדרן ג׳ו רוגן והצעיד את הפודקאסט שלו לראש טבלת הרייטינג בארה״ב. הבוחרים, בעיקר הצעירים, נוהרים בבירור לקולות הקיצוניים ביותר משני הצדדים, עובדה שאף פוליטיקאי רציני לגבי סיכוייו לא יכול להכחיש.
ובמקום לעסוק בממשל או אפילו בלהביס את יריביהם במפלגה הדמוקרטית, הרפובליקנים משקיעים יותר ויותר זמן ואנרגיה בלהגיב לפרובוקציות של קרלסון ושות׳.
בחודש שעבר, למשל, קווין רוברטס, שעומד בראש מכון המחקר השמרני המוביל "Heritage", יצא להגנתו של קרלסון בסרטון וידאו לוחמני, וטען שהימין לא יכול להתמסר לתרבות הביטול הנאלחת של השמאל ושהוא עומד מאחורי חברו הטוב ללא כחל ושרק. כמעט מייד, פוליטיקאים, בעלי טורים ותורמים בכירים למטרות שמרניות התנגחו עם רוברטס, וטענו, במידה לא מבוטלת של צדק, שהשמרנים צריכים להיות ברורים מאוד לגבי מה בדיוק הם מבקשים לשמר. ואין שום דבר שמרני, הם הסבירו, בלעמוד לצידו של דמגוג שמעלה את קרנו שלו על ידי קידום רעיונות - תמיכה ברוסיה ובאיראן, למשל, או שיחה נלהבת עם נאצי מטופש כמו פואנטס - שביניהם לבין האידיאולוגיה של המיינסטרים הרפובליקני אין ולו דבר.
רוברטס, לזכותו יאמר, הקשיב, התנצל, ופיטר את הבכיר הצעיר שהיה אחראי לוידאו ולקו הפרו-קרלסוני. אבל הנזק נעשה: בשבועות שלפני בחירות חשובות, הרפובליקנים התמקדו לא בערכים או אפילו במועמדים, אלא בשורה של מאבקים פנימיים שאותתו לציבור הבוחרים הרחב שהמפלגה מצויה בתהליך של חישוב מסלול מחדש.
וההליך הזה מטריד מאין כמוהו.
בוחרים שהצביעו באופן מסורתי לדמוקרטים ומרגישים שאט נפש כלפי מועמדים רדיקליים כמו ממדאני הביטו לרפובליקנים - באופן טבעי במערכת פוליטית שבה רק שתי מפלגות - ותהו האם שם יוכלו למצוא את ביתם הפוליטי החדש. מפלגה רפובליקנית שמשקיעה את מלוא מרצה בלאותת למצביעים כאלה ואחרים שיש סיכוי יותר מסביר שמנהיגה הבא יתבשם ברעיונות מסוכנים, מופרכים ואנטי-אמריקניים, היא מפלגה שזנחה את האמצע הרחב. אותו דבר נכון בצד השני של המפה: כל רפובליקני שרוצה לברוח מהטרלול הנוכחי, לא ימצא בצד השני דבר זולת טרלול בטעם אחר.
שאלת המחיר
את התוצאות של הסחרור הזה ראינו השבוע בקלפי. בניו יורק, איפה שיש מספיק בוחרים אמידים עם תארים מתקדמים - הפרופיל הקלאסי של תומכי הווקיזם בשמאל - המועמד ההזוי סחף למעלה ממיליון בוחרים. בשאר המדינה, הבוחרים התרחקו כמו מאש מהרפובליקנים והדרמה הפוליטית המבאישה שהם יצרו בחודשים האחרונים, ונתנו את אמונם במועמדות דמוקרטיות לא מסעירות ולא קיצוניות.
היות שמלחמת האזרחים הזו לא מראה כל סימני עייפות, לא קשה לשער שתבוסה דומה מחכה לשמרנים גם בבחירות המכריעות בהרבה בשנה הבאה. נותר רק לקוות שמישהו במפלגה יקרא נכוחה את המפה ויטרח להגדיר לבוחרים במה בדיוק מאמינים הרפובליקנים. אם זה לא יקרה, המפלגה תיוותר עם הקולות הצורמים ביותר בלבד, ועם ציבור בוחרים הולך ומידלדל. אבל ישנה גם אפשרות אחרת: הקולות שכבר כעת מזהירים מפני ההקצנה, כמו הסנטור מטקסס טד קרוז, עשויים להוביל תהליך נדיר בפוליטיקה העולמית. תהליך שבו מועמדים נדרשים לא רק לפזר הבטחות וסיסמאות, אלא להתמודד בכנות וברצינות עם שאלות כבדות משקל ולהסביר במה, בדיוק, הם מאמינים.
