המסר הסמוי (והמסוכן) שמסתתר מאחורי מינוי הפצ"ר החדש

עזה.

השבתו של החלל ג'ושוע לואיטו מולל, הסטודנט לחקלאות מטנזניה שנחטף ב-7 באוקטובר מקיבוץ נחל עוז, מותירה בעזה שישה חללים חטופים: ליאור רודאיף שנרצח ונחטף מקיבוץ ניר יצחק; מני גודארד, דרור אור ועובד החקלאות התאילנדי סותטיסאק רינטלאק שנרצחו ונחטפו מקיבוץ בארי; השוטר רן גואילי שנלחם בשבת השחורה והרג מחבלים רבים ליד קיבוץ עלומים, ונחטף לאחר שנפל בקרב; והדר גולדין, ותיק החטופים, שמוחזק בעזה מאז נפל במבצע צוק איתן באוגוסט 2014.

צה"ל ושב"כ עשו במהלך המלחמה מאמצים רבים לאתר את גולדין, שעל-פי ההערכות נקבר ברפיח, בתקווה להביאו לקבורה בישראל בדומה לאורון שאול, שגם הוא הוחזק בעזה 11 שנים ואותר והושב לישראל בינואר האחרון. עשרות מבצעים ניסו לאתר את מקום קבורתו של גולדין: הם כללו פעילות מודיעינית מורכבת, ששורתה התחתונה היתה זהה – כישלון.

בימים האחרונים נפוצו שמועות כי גולדין מוחזק במנהרות ברפיח ביחד עם כ-200 אנשי חמאס שנלכדו בבטן האדמה מתחת לשטח שבשליטת ישראל, וחלקם היו אחראים לכמה פיגועים בשבועות האחרונים שבהם נהרגו ונפצעו לוחמים. עניינם עלה לכותרות לאחר שחמאס דרש שישוחררו, וישראל קשרה את השחרור האפשרי בהשבתו של גולדין. בהמשך נטען כי זאת הסיבה שצה"ל אינו מפציץ את המנהרות והורג את מי שנותרו בהם. דובר צה"ל נאלץ לפרסם הודעת הכחשה רשמית שבה מסר כי "מדובר בטענות כוזבות שפוגעות במשפחה".

לשכת ראש הממשלה אמנם דחתה, בלחץ סיעות הימין, את האפשרות לשחרר את אנשי חמאס שנלכדו ברפיח, אולם דומה שטרם נאמרה המילה האחרונה בפרשה. חמאס הפעיל את המתווכות – מצרים, קטאר וטורקיה – שהפעילו את האמריקנים, שפועלים בישראל, בניסיון לפתור את הסוגיה. הוצע שהם יניחו את נשקם, ואחר-כך שהמתווכות יערבו שלא ישובו לטרור. בינתיים ישראל עומדת בסירובה. גולדין עשוי להיות המפתח לפתרון.

עניינם של החטופים החללים שנותרו בעזה הוא אחת משתי סוגיות שלא מאפשרות את השלמת שלב א' של ההסכם בעזה. בישראל סבורים שחמאס משקר ויכול להשיב את רובם. מודיעין שמצביע על-כך הועבר כבר כמה פעמים לאמריקנים, שמבקשים מישראל להתאזר בסבלנות. הסוגיה השנייה היא ההפרות הכמעט יומיות של ההסכם על-ידי חמאס, שמנסה לאתגר את צה"ל ממזרח לקו הצהוב. זאת לא רק הסכנה לכוחות וחוסר היכולת להשיב את השקט למרחב העוטף, שממשיך להיות חשוף לרעשי המלחמה: זה החשש המתמיד שכל תקרית כזאת עשויה להוביל להסלמה – תגובה על תגובה על תגובה – שתוביל לחידוש המלחמה.

האמריקנים מעוניינים כבר להתקדם הלאה, לשלב הבא של ההסכם. הם עוסקים בכוח הרב-לאומי שיוצב בעזה, עוסקים באישים (רובם פלשתינים) שיאיישו את הממשלה החדשה שתוקם בה, עוסקים בכספים שיידרשו לשיקומה, ועוסקים גם בתוכניות גדולות בהרבה ובראשן הנורמליזציה המדוברת עם סעודיה. לו זה היה תלוי רק בהם, העסק כבר היה מתקדם.

ישראל, כאמור, דורשת את הסדרת סוגיית החטופים החללים ואת הפסקת פעילות חמאס בשטח שבשליטת צה"ל בטרם תיתן אור ירוק. גם אז זה ייקח זמן: חמאס יוותר אולי על השלטון בעזה, אבל יעשה הכל כדי להמשיך ולשלוט בה מעשית. ממילא לא ברור מי ואיך ינטרל את המערך הצבאי שבנה בעזה עילית, ובעיקר בעזה תחתית. קשה לגייס ממשלות זרות שיסכימו לשלוח כוחות לעזה. יהיה קשה עוד יותר לשכנע אותן להסתכן. ויהיה קשה שבעתיים לשכנע אותן להישאר לאחר שייהרגו חיילים ותתחיל ביקורת מבית. זה גם כאב ראש גדול לצה"ל, שיתקשה לשמור על חופש פעולה כשבדרך ליעד הוא יידרש לעבור – ואולי גם להילחם – בחיילים זרים.

וישנם מוקשים נוספים שיאיימו על השלב הבא. ישראל נכנסה לשנת בחירות שבה הכל יהיה פוליטי. מפלגות הימין יצטרכו לבדל את עצמן מהליכוד, ובעיקר להסביר את הפער בין הבטחתן לכיבוש מחדש של עזה, גירוש תושביה והקמה מחדש של ההתנחלויות, לבין המציאות בשטח. נתניהו ימצא את עצמו כבעבר בין הפטיש של טראמפ לסדן של סמוטריץ' ובן-גביר. בסיבוב האחרון טראמפ ניצח, וההסכם נחתם. מידת העניין שיגלה בעזה בעתיד תקבע במידה רבה את גורלה, ואת גורלנו.

הפצ"ר.

יפעת תומר-ירושלמי גרמה נזק עצום בכמה מעגלים. לעצמה, לפרקליטות הצבאית, לאמון הציבור בצה"ל, למערכת המשפט ולמערכת אכיפת החוק במדינת ישראל. היו במעשיה מעט מאוד מחשבה, והרבה מאוד טיפשות. היא נחקרת, צפויה לעמוד לדין, ואפשר שגם תישלח למאסר ואולי גם תאבד את דרגותיה. הפעם האחרונה שזה קרה לקצין בכיר היתה בפרשת רמי דותן. הפרקליטה בכירה ממנו, ונזקה כבד בהרבה.

הפרשה הזאת מנוצלת עד תום בידי הממשלה ושלוחיה במאמציהם לרסק את מערכת המשפט, כחלק ממאבקם בדמוקרטיה. החוקים שמקדם שר התקשורת שלמה קרעי במעטפת של אינטרס ציבורי, הם הכל חוץ מאינטרס ציבורי: הם נועדו לאפשר לממשלה שליטה באמצעי התקשורת, במתכונת סינית-רוסית או טורקית-הונגרית. יעדם העיקרי הוא הערוצים המסחריים, אבל הם מאפשרים לממשלה לסרס גם כל כלי תקשורת אחר, כולל אתרי אינטרנט, כולל עיתונים פרטיים.

פרשת תומר-ירושלמי חמורה מאוד, והיא מחייבת את מיצוי החקירה. אין אדם הגון שיאמר אחרת, בעיקר משום השקרים שגלומים בה. אבל נדרש לעשות בה קצת סדר, כדי לפזר את הערבוביה המכוונת שנעשית בה מצד בעלי עניין. ראשית, במחולל הפרשה. מדובר בחשדות חמורים להתעללות סדיסטית בעציר פלשתיני, שוטר במשטרת חמאס (ולא פעיל נוח'בה שפשט לישראל, כפי שנטען באופן שקרי). החשדות האלה מגובים בעדויות, כולל מצולמות, כך שתפירת תיק אין כאן. בית המשפט יקבע אם הנאשמים אשמים, ומה יהיה עונשם.

שנית, פרסום הסרטון. לפצ"רית, כראש מערכת, מותר להוציא חומרים. ההזדעקות של ראש הממשלה ושרים נגד ההדלפה מגוחכת: הם עושים זאת על בסיס יומיומי, ולעתים תוך פגיעה קשה פי כמה בביטחון המדינה. קשה יותר לקבל את ניסיונה של תומר-ירושלמי להטות את דעת הקהל באמצעות ההדלפה. כפרקליטה היא צריכה לנצח בקרב הראיות בבית המשפט, ולא בקרב התקשורתי. גם אם מקבלים את טענתה שהיא ניסתה להגן על עצמה ועל הפרקליטות מפני הביקורת שמדובר בתיק תפור, החלטתה לפעול בדרך כזאת ולהימנע מלעדכן את דובר צה"ל והרמטכ"ל מתמיהה לכל הפחות.

שלישית, הכיסוי. לתומר-ירושלמי לא היה קורה כלום לו הודתה, כשפרצה הפרשה, שהיא הורתה לפרסם את הסרטון. לכל היותר, הרמטכ"ל היה קורא לה ונוזף בה, וזהו. מי שהיה נגדה קודם היה נותר נגדה, ומי שהיה בעדה היה נותר בעדה. היא הסתבכה מרגע שנקלעה לסחרור של חקירות-בכאילו, שקרים ותצהירים כוזבים. יש שתי דרכים להסביר איך זה קרה לה: שהיא שקרנית כפייתית, או שהיא נקלעה לסחרור ואיבדה את שיקול הדעת. מקטרגיה טוענים לאפשרות הראשונה, ולכן דורשים לפסול (או לכל הפחות לחקור) את כל החלטותיה. תומכיה מצביעים על האפשרות השנייה, שגם מסבירה לדעתם את ניסיונה להתאבד.

רביעית, הנזק לישראל. נתניהו כינה אותו כחמור בתולדות המדינה, והפריז. אכן הפרסום גרם נזק, אם כי הנזק העיקרי נגרם מעצם הפרשה ולא מעצם פרסומה (מי שחושב שב-2025 ניתן למנוע פרסום, חי בסרט). נזק חמור פי כמה גרמו התבטאויות של שרים שהשתעשעו ברעיון להטיל על עזה פצצת אטום וקראו להרוג את תושביה. הם סיבכו את ראשי המדינה בהאג, והפכו כל חייל ליעד לנקמה או למעצר.

חמישית, ההקשר הרחב. הקואליציה, כאמור, רואה בפרשה מכרה זהב. הפרקליטה שסרחה היא רק החץ: המטרה רחבה בהרבה, מהיועצת המשפטית לממשלה ועד בג"צ. ח"כ משה סעדה חשף את המהלך שנרקם – להקים ועדה חיצונית לבדיקת הפרשה, לחקור במסגרתה באזהרה את היועמ"שית, ואז להרחיק אותה מתפקידה בטענה שהיא חשודה. את כל זה אומר מי שרק לפני שנה, כשהתפוצצה פרשת ההדלפה ל"בילד" בלשכת ראש הממשלה, אמר ש"מדינת ישראל היא מדינת כל מדליפיה. אין מה לחקור. יש מספיק דברים אחרים לעשות".

ועוד הערה בעניין צביעות. כאמור, כל אדם הגון צריך לתמוך במיצוי חקירת תומר-ירושלמי. כולל מציאת הסלולרי שלה ומה שהיה בתוכו. ועדיין, מדהים לראות את כל מי שעטים על הפרשה, ושוכחים סלולריים אחרים שהיו בכותרות. למשל את זה של יונתן אוריך, יועצו ומקורבו של נתניהו, שנמחק וסורבה בקשת המשטרה לאפשר גישה לנתונים שבו. פרשת הפצ"רית חמורה, אבל החשדות נגד אוריך ואחרים בפרשת קטארגייט חמורים לא פחות. הקשר האפשרי של הפצ"רית לגורמים אחרים מטריד, הקשר האפשרי של אוריך לנתניהו ואחרים מטריד לא פחות. במדרג החשיבות במדינה, ראש הממשלה בכיר בהרבה מהפצ"רית. נתניהו טוען כבר שנים לאכיפה בררנית: אכן יש כזו, והיא נוטה בבירור לטובתו.

פצ"ר 2.

הבחירה באיתי אופיר לפצ"ר הבא נדמית כטובה. הוא משפטן מנוסה במערכת האזרחית והביטחונית (אם כי חסר לו ניסיון כמשפטן צבאי, מה שעלול לסבך את מינויו), שכל מי שעבד איתו מדבר בשבחו. הרמטכ"ל זמיר מכיר אותו מהתקופה שבה כיהן כמנכ"ל משרד הביטחון, והשר כ"ץ מכיר אותו מהעבודה המשותפת במהלך השנה האחרונה. לרגעים היה נדמה שהמועמד המוביל הוא דווקא אל"מ במילואים עאסם חאמד, שעשוי היה להיות הדרוזי הראשון בתפקיד, אבל בסופו של דבר נבחר אופיר.

לצד התשבוחות על המינוי הראוי, הדרך שבה פעל כ"ץ פסולה ומזיקה. הרמטכ"ל למד על הבחירה באופיר מהתקשורת, בהודעה חד-צדדית שבה צה"ל לא היה שותף. זה היה, שוב, ניסיון לעשות הון פוליטי על ראשו, ועל ראשו של צה"ל. המסר הגלוי היה בחירה בפצ"ר חדש שיעשה סדר במערכת שסרחה, אבל המסר הסמוי שהסתתר מאחוריו היה שהמערכת כולה זקוקה לאילוף – וכ"ץ יאלף אותה.

שר הביטחון הוא אדם כוחני. הוא זיהה בפרשת הפצ"רית הזדמנות פז פוליטית, ונכנס לטנטרום של הודעות. הוא לא נהג כך בפרשות פליליות אחרות שבהן מעורבים כמה מעמיתיו (מאי גולן, מירי רגב, חנוך מילביצקי ושות'). הוא לא נהג כך בפרשות שסיכנו את ביטחון המדינה (קטארגייט בראשן). והוא לא נהג כך אפילו בפרשות שפגעו בצה"ל (כמו הפריצה לשדה תימן).

אבל אפילו כ"ץ המנוסה הופתע מההדף שספג בעקבות מינויו של אופיר, לאחר שהתברר שעבר השתלמות במסגרת קרן וקסנר. הודעה ארוכה בשמו פורסמה בקבוצות הליכוד. היא כללה פרטים לא ממש מדויקים, כמו הטענה שהדיח את הפצ"רית (היא התפטרה) ושהוא הביא למעצרה (היעלמותה והעלמת הסלולרי שלה הובילו לכך), אבל זה פחות חשוב. מטרידים מכך שני עניינים אחרים שכתב. האחד, טענתו שמדובר בעלילת דם – כאמור, הפרשה מגובה בראיות, ותלויה ועומדת בבית המשפט. מצופה משר הביטחון לשמור על הביטחון ועל החוק, לא על הבייס.

העניין השני נוגע לאופיר עצמו. בניסיון להכשירו כתב כ"ץ שאופיר הוא איש דתי-לאומי ותושב השומרון, שסייע בתפקידו כיועץ המשפטי של משרד הביטחון לחיזוק וביסוס ההתיישבות היהודית ביו"ש. בכך צבע כ"ץ את הפצ"ר החדש בצבעים פוליטיים, ימניים, אידיאולוגיים, ונטע את התחושה שאופיר לא נבחר משום מצוינותו המשפטית אלא כי הוא "מתאים" ו"מטעם". נדמה שלפצ"ר החדש, ולמערכת כולה, מגיעה נקודת התחלה טובה מזאת.