לא מה שחשבתם: זה הדבר הכי חמור בפרשת הפצ"רית וההדלפה

זה אולי עשוי להישמע כמו הדבר האחרון שאמור להטריד נוכח ההתנהלות העבריינית הבוטה של הפצ"רית לשעבר, ובכל זאת - דווקא הוא שמטריד בעיניי יותר מכל. אני מסרב להתרגש מעצם ההדלפה הפלילית שיצאה תחת הנחייתה של תומר־ירושלמי, ואפילו השקרים הבוטים שנמסרו לבית המשפט כדי לכסות עליה לא מפליאים אותי במיוחד. על עבירה צריך לכסות, וזה מה שהיא עשתה. גם מה שנראה כעבירת שיבוש שבוצעה באמצעות העלמת הטלפון שברשותה לא מדיר שינה מעיניי. עבריינים ישנם, היו ויהיו. מה שמטריד בעיניי יותר מכל זה קבוצת הווטסאפ.

הקבוצה הזו, שבה דנו בכירי הפרקליטות הצבאית בשעת מעשה תוך כדי שהם מתעדים את עצמם בהודעות כתובות, בשאלה כיצד נכון לבצע את עבירת המקור של ההדלפה, היא עניין מטריד ביותר. העובדה שלא נמצא בקבוצה הזו אפילו אחד שידווח לאחר מעשה על שאירע, וזאת במשך חודשים רבים כשהעניין לא יורד מסדר היום הציבורי, היא בלתי מתקבלת על הדעת. העובדה שגם לאחר שהוגשו לביהמ"ש העליון תצהירי שקר מטעם הפרקליטות הצבאית, שכל החברים בקבוצת הווטסאפ ידעו בוודאות כי הם כאלה, ואיש מהם לא קם, ואיש מהם לא פצה את פיו - שומטת לסת.

אפשר רק לדמיין כמה ביטחון נדרש מכל הבכירים האלה בפרקליטות הצבאית, כולם אנשי חוק ומשפט, כדי לזרום עם האירוע העברייני הזה. כמה היו משוכנעים שדבר לא יאונה להם. שאיש לא ידבר. שהקבוצה שלהם תעמוד בוודאות בקשר השתיקה. ונראה שחשוב להזכיר - אלה אינם חברים בקוזה נוסטרה. מניין באה להם התעוזה הזו?

יצאה בחמש

לנוכח העבירות הקשות שביצעה הפצ"רית לשעבר, ושלפי הנטען מוכחות בראיות חד־משמעיות, היה משהו מכמיר לב, ולפרקים אפילו משעשע, בהתעקשות שלה, במסגרת מכתב ההתפטרות, לטעון שוב ושוב כי פעלה לאורך הפרשה למען "שמירה על שלטון החוק בצה"ל". ההתעקשות לטעון כך, כשהעבירות המיוחסות לה מוכחות לכאורה מכל צד וזווית, הזכירה לא מעט את דמות החיילת ששיחקה עדי חבשוש ב"צומת מילר", שבניגוד לכל עדות, צילום או הקלטה, התעקשה כי היא יצאה ב־17:00. ודווקא בגלל הפער הבולט הזה, בין מעשיה העברייניים של תומר־ירושלמי לטענה החוזרת שלה בדבר שמירה על שלטון החוק, אפשר להתחיל לפענח גם את תעוזת אנשי הפרקליטות הצבאית.

שלטון החוק נתפס כיום כקונספט שעשוי להצדיק דווקא סטייה מהחוק, פרשנות מעוותת שלו או התעלמות מקביעותיו הברורות, וזאת לטובת תכליות הנתפסות כנעלות יותר. יש לזה אפילו שם: "שלטון החוק המהותי". ודווקא בגלל זה, יש משהו בשחיתות של אנשי המשפט, מהסוג שנחשפנו אליו בשבועות האחרונים, ששונה מאוד מהשחיתות הקלאסית של העברת מעטפות כסף תמורת תפירת מכרז או אישור בנייה חריג.

בשחיתות הזו אין בושה. אז אמנם זה לא משהו שצריך להכריז עליו בראש חוצות, כי תמיד עלולים להיות כמה נמוכי קומה שלא יבינו את התכלית הנעלה. ובכל זאת, בתוך קבוצת אנשי המשפט, אפשר בהחלט לדבר בצורה גלויה על סטייה מהחוק בשם מה שהם תופסים כשלטון חוק. פרדוקסלי? לא בקבוצה הזו.

וזו גם הסכנה הגדולה שקיימת בשחיתות מהסוג הזה. דווקא כאן, חסרה לנו כחברה ההגנה הבסיסית שיש לנו מפני מעשי פשע. הבושה שמאפיינת את העבריין. ההבנה הברורה שיידרש להסתיר את מעשיו. שמעטים מאוד הם אלה שיוכל לשתף איתם פעולה. כל היסודות האלה, שמבודדים עבריינים ועוזרים לחברה להתמודד איתם, לא מתקיימים בשעה שמדובר בעבירות המנורמלות בשם שלטון החוק. עברייני שלטון החוק נינוחים, בטוחים בעצמם. הם אפילו עשויים לנהל על זה דיונים בקבוצת הווטסאפ.

מרגיש עם עצמו

בראיון שנתן השבוע בכיר במשרד המשפטים לחן מענית ב"הארץ", הוא הסביר מדוע אין סיבה שהיועצת המשפטית לממשלה תפסול את עצמה מעיסוק בפרשת הדלפת הסרטון משדה תימן, אף שלפחות במידה מסוימת היא היתה מעורבת בה, ואף שקיימת אפשרות ממשית שתידרש למסור עדות. "ניגוד עניינים", הוא הסביר, "זה דבר שאדם מרגיש עם עצמו. אם בהרב־מיארה לא מרגישה ככה, אז אפשר לסמוך עליה".

הרעיון הזה כה מופרך, שרק בכיר במשרד המשפטים מסוגל היה לנסח אותו. שם הרי מדובר במסורת של עיוורון עצמי וחוסר יכולת כרוני של יועצים משפטיים לזהות את הדבשת שעל גבם. זה קרה למנדלבליט, כשניהל את המשפט נגד נתניהו ובמקביל החליט לאסור עליו לקבל מימון ממקורבו (ספנסר פרטרידג') לטובת הגנתו. זה קרה עוד קודם לכן למזוז, כשהגן על הפרקליטות שהסתירה מסמכים רלוונטיים מעורכי דינו של חיים רמון במשפטו הפלילי. מנדלבליט ומזוז ניהלו משפטים פליליים בכובעם כראשי תביעה, ובמקביל, בכובעם כיועצים משפטיים, הכריעו נגד זכויות הנאשמים שאת הרשעתם ביקשו.

אלא שעד היום, העיוורון נגע לניגוד העניינים שבין תפקיד היועץ והתובע. הפעם מדובר במשהו חמור בהרבה - ניגוד ישיר בין היותה של בהרב־מיארה יועצת משפטית לממשלה לבין מעורבותה האישית בפרשה. המחשבה שהיא או אנשיה יזומנו לעדות ובמקביל ינהלו את החקירה שבמסגרתה נדרשת עדותם פשוט אינה מתקבלת על הדעת. אלא אם כן אתה בכיר במערכת המשפט.

וזה הרי בדיוק האקלים שאפשר גם את מופע השחיתות הקבוצתי בפרקליטות הצבאית. הוא לא נולד בחלל ריק. הוא לא התפתח בקרב עבריינים. הוא צמח בקרב אנשי חוק ומשפט, ומתוך אותה תפיסה שבכירי המערכת פטורים מן הצורך להימנע מאותם המצבים והמעשים שכל אדם אחר מחויב להימנע מהם. שהכללים הרגילים לא חלים עליהם כשם שהם חלים על אחרים, ושכשזה נוגע להם - מה שחשוב באמת הוא מה שהם מרגישים עם עצמם.

הפצ"רית לא הרגישה רע עם עצמה. להפך, היא התמוגגה מהרייטינג שסרטון ההדלפה שלה זכה לו. ולכן רק בטעות קוראים לה כעת "תפוח רקוב". היא פרי מעולה, שצמח על העץ שגם בהרב־מיארה חוסה כעת בצילו. ברגע שהרעיון שלפיו ההיצמדות לחוק נתונה לתחושה פנימית - השחיתות אינה תקלה במערכת, היא נעשית לחלק מובנה ממנה. להגיד כעת שהפצ"רית צריכה לשלם את המחיר האישי זה קל. השאלה האמיתית היא אם אנחנו מוכנים להחזיר את מושג "שלטון החוק" אל משמעותו הפשוטה: שלטון של חוקים, ולא של אנשים, גם אם הם לא מרגישים רע עם עצמם.