1
יום אחרי מינויו של היטלר לקנצלר, החלו פרעות נגד יהודי גרמניה בחסות ה־SA, פלוגות הסער הנאציות, בהוראת הקנצלר. הפרעות עוררו גל מחאות בעולם, והיהודים בגרמניה נרעשו לכבוד מולדתם ושמה הטוב. יעקב טרכטנברג, בעל הוצאת ספרים בשרלוטנבורג, פנה לקהילות היהודיות ברחבי הרייך להדוף את "תעמולת הזוועה". למשרדו החלו לזרום גילויי דעת מהארגונים החשובים של יהודי גרמניה, שהתייצבו לצד היטלר נגד מכפישי הקנצלר והמולדת הגרמנית.
"אנו, יהודי גרמניה, היינו זה דורות בשר מבשרם של המולדת הגרמנית, העם הגרמני והכבוד הגרמני, וכך נמשיך בעתיד. נשרת בכל כוחנו, בנאמנות ובאהבה את גרמניה... אנו דוחים... את התעמולה הבזויה... נגד מולדתנו" (איגוד חיילי הרייך היהודים).
נשיא איחוד הרבנים בגרמניה, ד"ר ליאו בק, כתב: "המהפכה הגרמנית הלאומית נאבקת בשתי חזיתות: מאבק נגד הבולשביזם ושיקומה של המולדת הגרמנית... שיקומה של גרמניה הוא אידיאל נעלה, המקובל על כלל יהודי המולדת הגרמנית. אין עוד ארץ באירופה שבה הקשר בין היהודים למולדתם הוא כה חזק ואינטימי".
בקיץ 1935 נחקקו חוקי נירנברג והאמנציפציה בוטלה ביחד עם אזרחותם של היהודים. באוקטובר 1938 נוספה בתעודת הזהות של יהודי גרמניה האות J שמשמעותה Jude ולשמו המקורי של בעל התעודה נוסף Israel לגבר, ו־Sara לאישה. כך השיבו הנאצים ל"גרמנים בני דת משה" את זהותם המקורית.
2
ומה בארה"ב? בראשית שנות החמישים כתב אלמר ברגר, רב רפורמי ששלל את הלאומיות היהודית, שמדינת ישראל היא עדות לניצחונו של היטלר, משום שהציונים "ניצלו את חוסר האונים של היהודים תחת המשטר הנאצי, לקדם את הרעיון של היטלר בדבר ההפרדה הזאת (בין היהודים לאומות העולם), בכך שהפכו אותה לערך חיובי ולהון פוליטי כדי להקים את מדינת היהודים". בביקורו במזרח התיכון, הגיע למצרים, סוריה ועיראק. הוא כתב ש"אין בארצות האלה כל סימן וזכר לאנטישמיות". את ההאשמה על רדיפת שרידי הקהילה היהודית בידי נאצר ביטל כ"מזימה ציונית", וקבע ש"מעולם לא היתה אפליה מצד המוסלמים כלפי היהודים".
3
ומה בקנדה? בסוף 2002 כתב פרופסור יהודי בשם מיכאל נוימן מאוני' אונטריו: "הדאגה היחידה שלי היא אכן לעזור לפלשתינים... אני לא מעוניין באמת, או בצדק, או בהבנה, או בכל דבר אחר, אלא במידה שזה משרת את המטרה הזו... (לשם כך) אשתמש בכל דבר, כולל שקרים, אי־צדק וערפול (או: עמימות), כדי לעשות זאת. אם אסטרטגיה יעילה משמעותה שאמיתות אחדות על היהודים לא יראו אור, לא אכפת לי. אם אסטרטגיה יעילה משמעותה עידוד אנטישמיות סבירה, או עוינות סבירה כלפי יהודים, גם לא אכפת לי. אם זה אומר עידוד אנטישמיות גזענית אכזרית, או השמדת מדינת ישראל, עדיין לא אכפת לי".
באפריל 2009 שיגרו האחים נוימן מכתב לנשיא המדינה וליד ושם, שבו דרשו למחוק את שם סבתם מרשימת קורבנות השואה: "הסירו את שם סבתנו מכותל ההנצחה ביד ושם... אנא, קבל זאת כביטוי לרגש תיעוב ובוז כלפי מדינתכם וכל מה שהיא מייצגת". ואחיו אושה הוסיף: "ישראל יצרה מיזוג בין דמותם של מענים ופושעי מלחמה יהודים לבין קורבנות מחנות ריכוז כחושים... מיזוג זה מתועב בעיניי. אינני רוצה ליטול בו חלק". והדוגמאות רבות.
4
הקיום היהודי במדינה עצמאית יוצר (לפעמים) דיסוננס אינטלקטואלי ורגשי אצל יהודי התפוצות, שכן הם צריכים להסביר - לכל הפחות לעצמם - מדוע אינם עולים ארצה. התירוצים רבים, ואצל חלק לא מבוטל קיימת חפיפה בין תפיסות חרדיות אנטי־ציוניות לתפיסות ליברליות אנטי־ישראליות המגיעות לאנטישמיות.
במחצית שנות ה־90 במאה ה־19 עלה הפוליטיקאי האנטישמי קארל לואגר לראשות העיר וינה. בתעמולתו קרא: "היהודים הללו, הם שודדים מאיתנו את כל הקדוש לנו! מולדת! לאומיות! ולבסוף גם את רכושנו". התעוררות האנטישמיות גרמה ליהודים רבים להתנצר ואף להתנכר לעמם, אבל היא גם דחפה אחד, בנימין זאב, להבין שאין עתיד ליהודים באירופה אלא בשיבתם הביתה לציון. הרצל לא זכה לראות את תוצאות קריאתו, אך מי שקיבל אותה ושב הביתה, ניצל מ"הפתרון הסופי" שהועידו לנו צאצאיו הרוחניים של לואגר.
5
ב־1492, לאחר שהות בת כאלף שנים בספרד, גורש ממנה העם היהודי. בין הגולים היה ילד בן 4 בשם יוסף קארו, לימים אחד מגדולי ישראל שבכל הדורות, מחבר השולחן ערוך. ב־1536 עלה ארצה והתיישב בצפת. באחד מלילות חג השבועות שמעה החבורה הקדושה בראשות הרב קארו, "קול מדבר מפי החסיד, קול גדול..." שחזר ונשמע גם למחרת, ופורש על ידם כבת־קול שמימית: "...עלו לארץ ישראל, כי לא כל העיתים שוות... ואם תאבו ושמעתם - טוב הארץ ההיא תאכלו, ולכן מהרו ועלו...". האם יהודי ניו יורק שומעים את הקריאה?
הרב יהודה אלקלעי כתב במאה ה־19 שיש להבדיל בין תשובה פרטית לכללית. תשובה פרטית היא עניין דתי, החרטה על החטא, הווידוי על מעשי האדם ותיקונו. לעומת זאת התשובה הכללית היא "שישובו כל ישראל על ה' אלוהינו לארץ נחלת אבותינו". על התשובה הכללית "ציוו כל הנביאים... ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה... רוצה לומר... שישובו ישראל לארץ הקדושה".
מכאן אפשר להבין את עומק דברי התנא רבי יהושע בתלמוד: "אם אין עושים תשובה - אין נגאלים, אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזירותיו קשות כהמן, וישראל עושים תשובה, ומחזירן למוטב". המן ביקש "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים". אם ישראל לא עושים תשובה - כלומר, אינם שבים הביתה לציון - הם לא נגאלים, ושמא הם רוצים להיגאל אלא להישאר בגלותם. או אז, אומר התלמוד, תתעורר אנטישמיות נוראה שתעלה שליטים המחויבים לאידיאולוגיה הצוררת את העם היהודי ומדינתו. אמנם מדובר בתהליך ארוך, אך מדוע לחכות להבשלתו המלאה?
6
בשבוע שבין הקריאה "לֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" לבין הפקידה (הזכירה) של האל את שרה היולדת את יצחק, הצבר הראשון שמעולם לא עזב את הארץ, התבשרנו על עלייתו של אנטישמי מוסלמי לראשות העיר בעלת מספר היהודים הגדול בעולם. לאחר עקידת יצחק, אנחנו מתבשרים: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ... וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו".
בואו הביתה, יהודים. אינכם רואים זאת עכשיו, כפי שיהודים בתקופות אחרות לא זיהו את הסכנה בראשיתה. אבל אולי בדור אחר יגידו צאצאינו, שהתהליך ההיסטורי של שיבת יהודי ארה"ב ארצה, למולדתם העתיקה, החל השבוע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו