המערכה שאחרי המלחמה. זו הנקודה שבה ישראל נמצאת והיא מסובכת, מאתגרת, עולה בחיי אדם ומורכבת מכמה חזיתות הלופתות זו את זו. ראשית, צריך להבין שמלחמה צבאית ישראלית בקנה מידה מלא מול חמאס לא תתחדש. עצירת המלחמה היא אחד ההישגים הגדולים ביותר של טראמפ - בינלאומית ופנים־אמריקנית. אין שום סיכוי שיוותר עליו.
אלא שחמאס מפר בשיטתיות את הפסקת האש. רוצחיו פוגעים בחיילינו, לא מחזירים את החללים, מהדקים את השליטה במערב עזה ומשקמים תשתיות טרור. כל אחת מהפעולות הללו היא הפרה בוטה של תוכנית 20 הנקודות, אלא שידיה של ישראל כבולות, כאמור - כי טראמפ, כפי שכולנו ראינו, לא מסכים לחידוש המלחמה. זו חזית אחת.
אך האמת ניתנת להיאמר, וזה החלק הנוסף של האתגר, שזה לא רק טראמפ. כי כל אדם הגון צריך לשאול את עצמו, מה צה"ל עוד יכול לעשות למיטוט חמאס שלא נעשה בשנתיים האחרונות? הרי הארגון עדיין חי וקיים, ולא רק בגלל 25 האחוזים מרצועת עזה שצה"ל לא נכנס אליהם.
למעשה, לא נעים לומר שזו אפילו רפיח, שנהרסה כליל על ידי ישראל, ובכל זאת בסביבתה נהרגו שלושה חיילים בשבועיים האחרונים. כלומר, השמדה צבאית לבדה לא מספיקה. אידיאולוגיית המוות של הארגון נטועה בלבבות העזתים, ושם הבעיה.
אם כך, מה עושים?
כל עוד ישראל לא מוכנה להשליט ממשל צבאי - והיא לא, הרמטכ"ל זמיר והרמטכ"ל הלוי נעמדו על רגליהם האחוריות כדי לבלום זאת - הרעיון של חמאס מתורגם לפעולות מעשיות נגד צה"ל. אם כך, חוזרת השאלה מה עושים.
כאן, לפי תוכנית טראמפ, אמור היה להיכנס לפעולה "כוח הייצוב הבינלאומי" (ISF). הוא זה שאמור לנהל את עזה שממערב לקו הצהוב, לפרק את חמאס מנשקו, לפרז את הרצועה, להרוס את המנהרות ולחנך את ערביי הרצועה לאהבה ולשלום. החזון הנפלא הזה פרוס על שלטים גדולים ב"מפקדת עזה הבינלאומית". שם, במגדל בבל שבקריית גת, יש למאות החיילים מארה"ב, מבריטניה, מקנדה, מאוסטרליה, מגרמניה, מיוון, מקפריסין ומאיחוד האמירויות תזכורת קבועה מהי משימתם.
אלא שליישם את סעיף 13 לתוכנית, שבו נאמר "כל התשתיות הצבאיות, הטרור וההתקפיות, כולל מנהרות ומתקני ייצור הנשק, יושמדו ולא ייבנו מחדש. יהיה תהליך של פירוז עזה בפיקוחם של פקחים עצמאיים, שיכלול הוצאת נשק ללא שימוש לצמיתות" - הרבה יותר קשה מאשר לתלות על שלט.
והקושי כרגע אפילו לא מתחיל בפריקת הקלצ'ניקוב מהחמאסניק הראשון שחיילי ה־ISF יפגשו, אלא בעצם הקמת הכוח. כי כינונו, וזה המרכיב השלישי, הפך לאתגר בינלאומי מסועף כמו המנהרות בעזה.
האמריקנים מפקדים על האירוע אך לא מוכנים "להניח מגפיים על הקרקע", כך שהמארינס בחוץ. הטורקים דווקא היו מוכנים לשלוח חיילים, אבל בישראל לא הסכימו שהחתול ארדואן ישמור על שמנת חמאס, שהוא ממילא מטפח בטורקיה. גם חיילים קטארים, ככל שיש כאלה, נפסלו על ידי ישראל מאותה הסיבה.
טראמפ, מצידו, דווקא מחבב את ארדואן. הוא גם טס השבוע לאסיה במסלול ארוך במיוחד דרך קטאר. האהבה שלו ושל אנשיו לנשיא הטורקי ולנסיכות שמטפחת את האחים המוסלמים, מעוורת אותם מלראות את הסכנה שנשקפת משתי המדינות. מי שדווקא כן רואים זאת ומסתייגים הם הסעודים והאמירותים. לכן, כפי שפרסם עמיתי דני זקן, שתי המדינות הללו הודיעו שגם הן מחוץ ל־ISF.
עם מי נותרנו? הבריטים אומרים שישלחו חיילים ממש לתוך עזה. נחיה ונראה. מי שלכל הדעות נמצאת ברצינות בתמונה היא אינדונזיה. אלא שעל פי החוקה בג'קרטה, רק החלטה מטעם מועצת הביטחון של האו"ם מאפשרת לנשיא המדינה פרבואו סוביאנטו לשלוח 20 אלף חיילים למשימה. הרי הוא הכריז על נכונותו לעשות זאת באו"ם בחודש שעבר.
זהירות, או"ם לפניך
האו"ם הוא כבר יקום בפני עצמו, וזה החלק הרביעי של המערכה. בירושלים יש חשק קטן מאוד להחלטת מועצת הביטחון בנוגע לעזה, והסיבות ידועות, אולם בלי החלטה כזו כנראה ה־ISF לא יקום. נוסף על כך, טראמפ, בתדמיתו החדשה כמשכין שלום עולמי, דווקא אוהד את הרעיון של החלטת מועבי"ט. זה לפחות הרושם שהתקבל בצד הישראלי. כך שבסוף כנראה תהיה כזו.
הצרה היא שהחלטות כאלה הן מסמר בלי ראש שתקוע בראש. כלומר, מרגע שהתקבלה במועצת הביטחון החלטה, כמעט בלתי אפשרי לבטל אותה. זו הדינמיקה בין המעצמות. שנית, לנוסח ההחלטות ולאופן היישום שלהן באו"ם יש נטייה להתהפך נגד ישראל.
כלומר, ממשל טראמפ אולי יניח נוסח שישראל יכולה לחיות איתו. אולם עד מהרה כל הנשמות הטובות מצרפת, מבריטניה וממדינות ערב ידאגו להוסיף מרכיבים כגון "הכרה בשאיפות הפלשתיניות", או "בדיקת האפשרות לפשעי מלחמה שנעשו בעזה", או כל מוקש אחר.
אפילו אם יימצאו לבסוף המילים הנכונות, התהליך צפוי לארוך זמן. כשיושלם, יתחילו ההתארגנות והפריסה המעשיות של כוח ISF בעזה. כלומר, לפנינו עוד שבועות ארוכים שבהם חמאס יכול להמשיך לחגוג בעזה, להשתקם, לא להחזיר את החללים וגם לפגע בחיילינו.
בשלב זה, הממשל חושש שפעולות "כיסוח דשא" נגד הטרור בעזה על ידי צה"ל יקריסו את הפסקת האש. אמנם ככל שהתקדם השבוע גברו הקולות גם בארה"ב שקראו לטראמפ לאפשר לישראל לפעול, ונפילתו של רס"ר אפי פלדבאום ז"ל פקחה שם כמה עיניים. למשל, סנאטור לינדזי גרהאם שאמר כי "אני מאמין שחמאס לא מתכוון להתפרק מנשקו, אלא נמצא בתהליך של ביסוס כוחו בעזה על ידי תקיפת אלו שיתנגדו לו. כל יום שעובר מאפשר לחמאס להתחזק ולהתחזק". עוד אמר גרהאם כי "העולם צריך להבין שישראל לא יכולה לסבול את התוצאה הזו. אם ישראל מרגישה שהיא צריכה להתערב מחדש בעזה כדי לחסל את חמאס, יש לה את תמיכתי המלאה". כשגרהאם אומר "העולם" הוא כמובן לא מתכוון לפוטין או לשי ג'ינפינג, אלא לדונלד טראמפ. אלא שגם גרהאם החכם מבין גם הוא ממה חושש הנשיא הג'ינג'י.
מי שצריך כמובן להבהיר לטראמפ שהמצב הנוכחי בלתי נסבל, הוא ראש הממשלה. אלא שנתניהו נזהר. כי אף שטראמפ באמת תומך בו ובנו באופן חסר תקדים, היו בשבועות האחרונים כמה אפיזודות שעוררו מתחים בין אנשי הצוות הבכירים של שני האישים. בראשם התקיפה בקטאר, שלדעת הכל אמנם הביאה לסיום המלחמה, אבל התפרשה בצד האמריקני כהפרת אמון. והיו עוד.
הכעס, אגב, היה הדדי. כי בצד ההצלחה להביא הסכם הפסקת אש טוב לישראל, בלשכת נתניהו היה תסכול דווקא מקושנר ומוויטקוף. לעומתם, טראמפ, רוביו, ואפילו ואנס, קיבלו ציונים טובים באקווריום.
לכל הפקעת הזו הוסיפו את עזיבתו הצפויה של רון דרמר בעוד כשבועיים. השליח מספר אחת של ישראל לחדרי־החדרים בבית הלבן, ומי שמכיר אישית את טראמפ כבר עשור, צפוי להניח מכתב התפטרות. את החלל שלו צפוי למלא בעיקר השגריר בוושינגטון, יחיאל לייטר, אולם לנעליים כה גדולות לא נכנסים ביום אחד.
במערכה שאחרי המלחמה, דבר תלוי בדבר תלוי בדבר. וזו רק חזית מיידית אחת. קשורה אליה בקשר ישיר התמונה הרחבה לטווח הארוך. היא מאתגרת אף יותר.
מתקפה על המערב
"המלחמה שאחרי המלחמה" גם היה הנושא המרכזי בוועידת "שורת הדין" שנערכה השבוע בניו יורק (גילוי נאות: הוזמנתי לאירוע על ידי הארגון כדי לראיין את ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן). בין הרבה דברים חשובים שנאמרו בכנס, תפס את ליבי במיוחד הנושא שהעלה יהונתן קונריקוס, לשעבר מפקד פלוגה בגבעתי, דובר צה"ל לתקשורת הזרה וכיום עמית בכיר במכון להגנת הדמוקרטיה בוושינגטון (FDD).
קונריקוס עשה סדר ונתן דגשים בנושא שבעצם כולם מכירים. אבל לפעמים רק לשטוח את הדברים כמו שצריך, הוא מעשה פוקח עיניים. הנושא הוא ההשתלטות השיטתית והמתוכננת של האסלאם על המערב. הנה עיקר דבריו:
"מאז 8 באוקטובר אסלאמיסטים כבשו בעזות מצח את רחובותיהן של ערים רבות באירופה, באוסטרליה ובצפון אמריקה. לאור יום. מראות מלונדון של הימים האחרונים מוכיחים את הנקודה שבדומה לכמה עיוורים שממששים בנפרד פיל, הם מתקשים להגדיר נכונה במה ידיהם נוגעות. אז בואו נתאר את הפיל הירוק שבחדר.
"ראשית, פשוט הקשיבו. הקשיבו למה שהם אומרים בעצרות ובמסגדים שלהם, ולפעמים גם באנגלית בתקשורת. הם רוצים לשלוט ולהשתלט על מדינות המערב, והם לא נרתעים מלומר זאת. אופן הפעולה הוא השתלטות על מוסדות, על ארגונים, ובסופו של דבר על מדינות מלמטה למעלה, וזאת ללא שימוש בוטה באלימות או בג'יהאד מזוין.
"גישתם איטית וסבלנית. הם שואפים להשפיע על שינוי דורי באמצעות הקלפיות, לא באמצעות כדורים (ballots, not bullets). מטרתם היא ליישם את חוקי השריעה בכל מדינה שאליה הורשו להיכנס, פעמים רבות כמבקשי מקלט ופליטים. היעד הוא: שליטה אסלאמית על כל האחרים, במדינות האסלאם וגם במערב.
"הם במגמת עלייה, מאורגנים פוליטית, ממושמעים וממומנים. יש להם דוברים חזקים. המוטיבציה גבוהה. הם חשים שהם מיישמים תוכנית אלוהית ומוכנים להתמודד עם קשיים, ולהתעמת עם התנגדות. אלא שנכון להיום, הם לא פוגשים שום אופוזיציה משמעותית. זוהי המלחמה שאחרי המלחמה שאני מדבר עליה".
קונריקוס המשיך ופירט: "אסלאמיסטים משתלטים על איגודי עובדים ואיגודי סטודנטים, סגל אקדמי, ארגונים ללא מטרות רווח וארגוני חברה אזרחית, שפעמים רבות מחופשים לארגוני צדקה ולמוסדות חינוך או סעד מוסלמיים.
"הם שוחקים את מצוינותם של מוסדות עילית אקדמיים אמריקניים ואירופיים, והם עושים זאת בעזרת גורמים רדיקליים בתוך החברה המערבית. הם מחוללים אנטישמיות באינטרנט וברחובות, ומאלצים יהודים להסתיר את זהותם ואת אמונותיהם מחשש לבריונות ולאלימות. הם הבינו שניתן להיבחר למשרות מקומיות, מדינתיות ופדרליות על ידי פעולות פוליטיות מתמשכות. הם כבר שולטים בכמה ערים ומועצות מקומיות אמריקניות, והם במגמת עלייה.
"באירופה המצב גרוע בהרבה. מהפכת השתלטות אסלאמית מתפתחת לנגד עינינו בבריטניה. עשרות מועצות מקומיות מנוהלות על ידי אסלאמיסטים, אשר נשבעים בגלוי לאומה האסלאמית, ולא לבריטניה, לאנגליה או לאירלנד. שיעורי ההשתתפות של המוסלמים בבחירות גבוהים בהרבה בכל מדינות המערב מהממוצע הארצי. זה משתלם להם. שיעורי ההצבעה הם המפתח. כאמור, קלפיות ולא כדורים.
"המטרה היא להשתמש בהליך הדמוקרטי כדי להשתלט על מספיק ארגונים ומרכזי כובד, כדי להטות את הכף לחלוטין. ראינו זאת בעבר על ידי משטרים טוטליטריים אחרים, ואסור לנו להתבלבל עם האסלאמיסטים של ימינו. אל תטעו, האמצעים של האחים המוסלמים שונים מאלה של חמאס, דאעש ואל־קאעידה, אך המטרה זהה. זו הסיבה שהמלחמה הזו כל כך מסוכנת".
קונריקוס אמנם נולד בירושלים אך גדל כילד במאלמו שבשבדיה, מהערים הראשונות במערב שנכבשו בידי האסלאם. הוא יודע על בשרו עד כמה הסכנה שהצביע עליה אמיתית. כנציג צה"ל לתקשורת הבינלאומית הוגשו נגדו כאלפיים תלונות בשבדיה על פשעי מלחמה. האסלאמיסטים ותומכיהם איתרו את בית סבתו הקשישה, וריססו עליו כתובות נאצה וצלבי קרס. קונריקוס, אגב, לא נרתע, ולא מזמן הספיק לבקר את סבתו בשבדיה בטרם נפטרה.
מכון FDD, שבמשך עשורים הוביל בוושינגטון את המאבק המערבי באיראן, ושיש לו קשרים הדוקים בממשל טראמפ, מתכוון כעת למקד יותר את פעולתו בסכנת הנפילה של המערב בידי האסלאם.
בהקשר זה קונריקוס אמר כי "ארה"ב צריכה לאלץ את קטאר לקבל החלטה ברורה: או שאת חלק מכוחות המתינות והקדמה, או שתתמודדי עם ההשלכות של תמיכה בתעמולה של האחים המוסלמים". הוא, אגב, שאל בהקשר הזה, "מדוע אל־ג'זירה אסורה במצרים, בערב הסעודית, באיחוד האמירויות ובמרוקו, אך לא במערב? אם מדינות ערביות מוסלמיות יכולות, מדוע נוצרים ויהודים לא יכולים לעשות אותו הדבר?
"אירופה במצב גרוע ונמצאת בסכנה החמורה ביותר. עדיין ניתן להציל אותה מהשתלטות אסלאמית, אך נדרשת פעולה עכשיו. המלחמה האמיתית אחרי המלחמה הקטנה נמשכת, וצריך להילחם בה עד שננצח".
אכן כך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו