במשך השנתיים האחרונות הם חטפו בלי סוף, וההורות שלהם עלתה שוב ושוב על שולחן הניתוחים. דקירות הסכין הכאיבו לה. כעת היא עוד מנסה לעכל ולשהות בנס העצום. איתן מור, הבן הבכור שלה, שב הביתה לאחר שנתיים בשבי חמאס. "אני לא מעכלת, לא מפנימה עדיין שהוא באמת פה", אומרת אפרת מור בשיחה עם "ישראל השבוע". "הוא יושב לידי, אני קוראת לו בשם שלו והוא עונה. אני יכולה לגעת בו. בלתי נתפס. רק ברגע שראיתי אותו יורד מהרכב של הצלב האדום, הרגשתי תחושת שחרור והרשיתי לעצמי להאמין שזה אכן קורה".
לצד השמחה העצומה על חזרת בנה, היא לא שוכחת את החיצים שנשלחו לעברה.
"לא היה לי קל לקרוא מילים קשות מאוד שהופנו כלפינו, ובעיקר כלפי צביקה, שספג את מרבית האש. אני עשיתי עבודה פנימית עם עצמי להבין שזה שייך להם. שזה שלהם. לרחם עליהם. העדפתי לבזבז את האנרגיות על דברים חשובים באמת, כמו החזרה של איתן הביתה. אבל אני לא יכולה לומר שזה לא נגע בי ולא פגע בי. אני גם בן אדם. אני לא רואה צורך להתנצל ולהצדיק את האימהות שלי, הם צריכים להתנצל. אם הם היו באים אלינו הביתה, הם היו רואים משפחה חמה ואוהבת. צביקה בשום אופן לא הקריב את איתן, בשום שלב. איתן אמר לו, 'אני יודע שאתה אוהב אותי, ושאתה אוהב את המדינה, וזה לא סותר'".
אחד הסיפורים שפורסמו עם שובו של איתן מור ושעוררו סערה היה על שיחה בין בכיר חמאס לאיתן שאמר לו שהוא ישוחרר ראשון כי אביו לא הפגין בעד שחרורו, ועל כן ממילא הוא אינו נכס עבורם. כשאני מעלה בפני אפרת את התהיות המתבקשות על כך שבסופו של דבר איתן יצא בפעימה האחרונה יחד עם מתן צנגאוקר, היא משתפת שהסיפור היה מעט שונה אך עבר בצורה לא מדויקת החוצה.
"הבכיר בחמאס דיבר עם שובה של איתן. זאת לא היתה שיחה של איתן עם הבכיר. השובה אמר לבכיר, 'אבא שלו לא אוהב אותו ולא מפגין עבורו'. והבכיר ענה, 'אבא של איתן אוהב אותו והוא נלחם בדרך שבה הוא מאמין. איתן ייצא ראשון כי אבא שלו לא מאלה שמפגינים'. הם הבינו מה שפה בארץ לא מבינים".
אבל איתן לא יצא ראשון.
"מי שלא מפגינים בשבילו הוא לא נכס, זו האמירה המשמעותית. עצם זה שהוא אמר את המשפט - זה מה שחשוב. יכול להיות שהוא לא מספיק בכיר כדי לקבוע מי יוצא מתי, או שזה נאמר בשלב מאוחר אחרי שתי העסקאות הראשונות. בכל מקרה, אותי טלטל המשפט שאותו בכיר אמר, 'אבא שלו אוהב אותו'".
איתן נחשף לפעילות שלכם? לפורום תקווה?
"איתן ראה מדי פעם 'אל־ג'זירה'. פעם אחת הוא נתקל בכתבה שמראים את צביקה במדים עם נתניהו. בפעם אחרת הוא ראה את צביקה מעביר שיחה במדים לקבוצה בכיכר החטופים. בחדר ברעים צביקה ניסה לברר איתו מה הוא יודע ולמה הוא נחשף. הוא לא ידע על פורום תקווה. הוא רק ידע שצביקה לא מהמפגינים. הוא לא הבין את המציאות של מטה חטופים מול פורום תקווה. איתן אמר בחוכמה לשובים שלו, 'אתם מראים לי 'אל־ג'זירה' ולא 'אל־ערבייה', אתם לא מראים לי את התמונה המלאה'".
חטופים ששבו מהשבי סיפרו שהאמירות של השר בן גביר והפעולות שלו מול האסירים הפלשתינים גרמו לכך שהשובים התעללו בהם. האם איתן חטף בגלל האמירות על לחץ צבאי?
"כמו לכל החטופים, גם לאיתן היו תקופות שבי יותר קשות, שהוא עבר בהן דברים קשים, אבל לא בגלל אמירות כאלה או אחרות. לא שזה עלה לפחות. באופן כללי, איתן אמר שגם כשהיה רעב זה לא כי הרעיבו אותו בכוונה. איתן היה בחלק הצפוני של העיר עזה, ושם בגדול היה יחסית סביר יותר מאזורים אחרים. הוא עבר 40 מקומות ורוב הזמן היה מעל לקרקע. מתברר שהוא היה יותר משנה בשבי לבד, ובחלק מהזמן הוא היה עם שבויים אחרים. היה שלב שהוא השלים עם זה שהוא יחיה וימות בעזה. הוא סיפר כמה קשה לשרוד את היום־יום, כמה הוא פחד מההפצצות. היתה סיטואציה שהשובה שלו חטף טיל והוא המשיך ללכת. זה עד כדי כך היה קרוב. כל כך הרבה פעמים הוא היה על סף מוות".
ללמד מחבל להכין שקשוקה
בימים שעוברים מאז חזר, אפרת וצביקה שומעים מאיתן תיאורים על נפילתו בשבי ב־7 באוקטובר ואת מה שעבר עליו. "העזתים שגרים שם יותר נוראים מהחמאסניקים במידה מסוימת, כי לחמאס היה אינטרס לשמור עליהם. מי שחטפו את איתן לא היו נוח'בות. חטפו אותו עזתים עם נשק קר, אחרי שהחביא את הגופה של שירה שנרצחה בנובה, כדי שלא יחטפו או יחללו את גופתה.
"הוא ורום ברסלבסקי חזרו לחפש את אליקים ליבמן", היא מספרת, "ושלושה מחבלים ירו עליו עשרות כדורים מטווח של מטרים בודדים והוא הצליח לברוח. בהמשך התנפל עליו חמאסניק, והוא נאבק בו והצליח לברוח עד שתפסו אותו שמונה מחבלים עם מסורים וסכינים. הוא ניסה להתנגד, והם אמרו לו 'או שאתה בא איתנו או שאתה מת', אז הוא בא איתם. כשהם הגיעו לעזה, הלעיטו אותו באקמול כי הוא סבל ממש מכאבי תופת מכל מה שהוא חטף בדרך, ולא נפרט".
לא קיבלתם ממנו תמונות או אות חיים. הוא צולם?
"כן. צילמו את איתן הרבה סרטונים בשבי, אך משום מה הם לא פורסמו. גם המודיעין היו מאוד מודאגים ולא ידעו איזה ילד נקבל, כיוון שהרבה חודשים לא היה ממנו אות חיים, וגם כשהיו אותות חיים מועטים, אף פעם הם לא ידעו באיזה מצב הוא נמצא ודאגנו מאוד".
מה החזיק אותו שנתיים בשבי? איך הוא הצליח להעביר את הימים? מה נתן לו תקווה?
"איתן היה מקפיד כל ערב לפני קריאת שמע לומר תודה. הוא מספר שאמר לעצמו, 'איתן, יש שבויים במצב הרבה יותר קשה ממך אז תגיד תודה'. זה מדהים איך במחוזות החושך הוא הצליח לראות את הטוב. כשהוא היה לבד בשבי, הוא לימד את עצמו ערבית. בהתחלה הוא דיבר עם השובים שלו באנגלית. לאחר מכן הוא ביקש מהם לכתוב לו את אותיות האל"ף־בי"ת בערבית. הוא הגיע לרמה כל כך טובה, שהם נתנו לו לקרוא ספר של קואצ'ר בערבית. הוא קורא, כותב ומדבר בערבית", היא מספרת.
"העובדה שהוא מדבר ערבית שוטפת עזרה להם לתקשר. הוא אפילו מבין ניואנסים חברתיים שקשורים לתושבי עזה. הוא סיפר שהעיר עזה נחשבת הטופ, וכל השאר - בררה. למשל, שהג'באלים שגרים בג'באליה מתחתנים רק עם הג'באליות. אתמול כשהוא נכנס למקלחת שמעתי שהוא שם שירים בערבית. אתמול הגיע פאר טסי לשמח אותם בהפתעה, והוא כל כך שמח. איתן לימד את השובים שלו לבשל. הוא סיפר לי שהוא ראה אותם מכינים שקשוקה רק עם עגבניות, והוא אמר להם תוסיפו שום ופלפל חריף".
לאפרת חשוב להדגיש שאף שהיו זמנים סבירים יותר, השבי אינו קייטנה. "היו עינויים שהוא עבר. יכול להיות שיש דברים שלא אשמע. הוא רוצה להגן עלינו כהורים. כיבוד ההורים שלו זה משהו מיוחד. הדבר הראשון שהוא עשה בדרך לבית החולים, במסוק, זה לקחת את השקית מהיד שלי להגיד, 'אמא, את לא צריכה לסחוב'. זה כל כך ריגש אותי. הילד הזה היה עד לפני שעה בשבי. התחושה הראשונה כשראיתי אותו היתה - הילד שלי חזר מהמתים. ממש כמו תחיית המתים. הוא היה חיוור ודיבר בלחש. לאט־לאט הוא משתפר. הצבע חוזר לו לפנים. יש לו דיאטנית צמודה, והוא מקפיד על מה שהוא מכניס לפה. השבוע הוא הסתכל לי בצלחת ואמר, 'אמא, את לא אוכלת מספיק חלבונים'. הוא הוריד הרבה מהמשקל בתחילת השבי, ואז זה השתפר מעט. הוא רזה יותר ממה שהיה כשנחטף, אבל לא בצורה קיצונית.
"גם מבחינה גופנית, הוא נפצע בהתחלה ובהמשך החלים. בגוף, ברוך השם, קיבלנו ילד במתנה. גם בנפש, על פניו עושה רושם שיהיה טוב, למרות שאי אפשר לדעת ומוקדם לקבוע. אבל החיוך, השמחה, האופטימיות, האכפתיות והדאגה חזרו יחד איתו".
קיבלת אותו ילד, או שהיו דברים שהפתיעו אותך?
"ביקשנו זום הכנה לקראת החזרה מהשבי ועשו לנו אותו בחול המועד סוכות. זה היה חיוני. הצלה ממש. דיברה איתנו עובדת סוציאלית שעובדת עם השבים כבר שנה וחצי. הכינו אותנו לתגובות אפשריות. המלווה שלנו מהמטה אמרה שיש קטע שהשבים מדברים על השובים בהערכה. יש משפחות שממש קשה להן עם זה, אבל צריך להבין שהילד שלך היה כל כך תלוי בשובה שלו שכל דבר קטן הוא מעריך, ומזל שהכינו אותי לכך. ברור שאני רוצה שכל מי שהחזיק בבן שלי יחוסל, אבל אני מנסה להיכנס לנעליים של איתן. דיברתי עם אמא של אחד השבים. היא אמרה לי 'קחי בחשבון שצבע הפנים יהיה אחר - אפרפר, לבן מבריק - בגלל חוסר בוויטמינים ובמינרלים'. הכינו אותנו, למשל, לקושי בשליפת מילים בעברית, שזה כן קרה ומזל שהכינו אותנו. את רואה את זה בשטף של הדיבור. הוא עוצר, מנסה להיזכר במילה הנכונה וממשיך", היא מתארת סיטואציה יומיומית.
"היה משהו שלא הכינו אותנו אליו וחבל, כי זה יכול היה לחסוך צער. במשך שנתיים אנחנו מדמיינים איך נזי, הכלבה של איתן, מתנפלת עליו בנשיקות ובחיבוקים, וכשהיא הגיעה לבית החולים היא התעלמה ממנו. זה היה קורע לב. היא לא התייחסה אליו, היא הלכה לבן השני שלי, שראתה אותו מעט פעמים. במשך שנתיים היתה לאיתן תזונה אחרת. ריח הגוף שלו השתנה, ולכן הכלבה הגיבה כך. הצטערתי שלא הכינו אותו מראש. זה היה יכול להקל עליו".
מה הלאה
בשנתיים הללו נחשפה משפחת מור לכל עם ישראל, וכאמור זכתה לחיבוק חם מרבים, לצד ביקורת קשה וארסית מאחרים. כעת, עם שובו של איתן, אני תוהה אם בכוונתם להמשיך בפעילות הציבורית.
"צביקה לדעתי חייב להמשיך. לא יודעת בתור מה. ברור שזו השליחות שלו כרגע. אני הייתי 25 שנה גננת בחינוך המיוחד, ואני רוצה לחשב מסלול מחדש. אולי לשנות את אופי המשרה ואולי לשלב עם עוד פעילות. יכול להיות שבאיזשהו היבט אמשיך להיות בשליחות ציבורית. אני מרגישה שלא סתם קיבלתי במה בשנתיים האלה. אני מרגישה שהקב"ה רוצה ממני את השליחות הזו. אני מרגישה יותר בנוח בקהלים נשיים. הבמה לא טבעית לי".
פתחנו את השיחה בביקורת האכזרית שזכית לה. אין ספק שדיבור משתלח ופוגעני לא לגיטימי, אבל אם נתמקד במי שהעבירו את המסר בצורה מכובדת - את יכולה להבין אותם?
"בטח שאני יכולה להבין אותם. אני אמא, ואני מבינה מה זה רגש, ואני תמיד מרגישה את המאבק בין הרגש לשכל. אחד הילדים אמר, 'מצידי שימסרו את ירושלים, העיקר שיחזירו את איתן'. אבל אני למזלי לא צריכה לקבל את ההחלטות".
אבל השפעתם על מקבלי ההחלטות.
"נכון. פעלנו כפי שאנחנו מאמינים, מתוך אהבה גדולה לבן שלנו ומתוך אחריות ודאגה, וזה לא סותר. בסוף, כפי שטענו, הלחץ הצבאי הוביל לעסקה שהביאה את כולם יחד".
הלחץ הצבאי גם הרג חלק מהחטופים.
"כשהודיעו על הירצחם של ששת החטופים אני לא תפקדתי כמה ימים. לא יכולתי לעשות כלום. המציאות הזו היא חדשה ומורכבת. מלחמה היא דבר שיש בו סיכונים ונהרגים אנשים, גם חיילים. מי שמתכחש לכך עושה זאת כי נוח לו. העסקאות שנעשו לא יצאו לפועל בגלל טוב ליבו של החמאס, אלא בגלל הלחץ הצבאי שהופעל נגדו. העובדה שבעסקה השלישית חזרו כולם יחד ולא בפעימות, גם היא הודות ללחץ הצבאי".
אני חושבת שלאנשים אין בעיה עם דעות שונות לגבי איך צריך להחזיר את החטופים, אבל הם ציפו מאמא להיות רק בתפקיד של אמא שרוצה את הבן שלה כאן ועכשיו, ללא שיקולים נוספים.
"במה אני שונה מאמא שהבן שלה יצא להילחם בעזה והיא יודעת שהוא יכול למות על הגנת המולדת? הלוחמים כתבו צוואות, מכתבי פרידה. אז תגידי שהחטופים לא בחרו בזה, זה נכון, אבל עכשיו זאת מציאות וצריך לנהוג באחריות. וכמו שאמרתי, אני חושבת שבסופו של דבר זה מה שהביא אותם כולם ביחד. היינו צריכים לנצל את המומנטום בהתחלה, לתת להם את כולם, לקחת את כולם, ואז להיכנס בהם. היתה גרירת רגליים".
גיוס המונים? "לא בשבילי"
במהלך השנתיים היו לא מעט מתחים בין מטה החטופים לבין פורום תקווה. אפרת לא מנסה להסתיר אותם, אך מדברת בחום על המתנדבים ועל שיתוף הפעולה עם המטה. "משפחות חטופים אחרות בטוב מאוד איתנו. אני עושה הפרדה בין המתנדבים לבין הראשים והאג'נדה. המתנדבים של המטה מדהימים. כשהפקנו יום הולדת לאיתן בכיכר החטופים, הם עזרו לי מכל הלב. בהתחלה הרגשנו שעושים איפה ואיפה מבחינה כלכלית. לא הרגשנו גם בנוח לנסות. ראינו מיזמים שעושים למשפחות אחרות, וכשאני ביקשתי אמרו לי תגישי כך וכך. היתה לי תחושה של - עזבי, את לא מהמשפחות הנכונות.
"יש לנו מלווה מדהימה ממטה החטופים, והיא הופכת עולם כדי שנקבל כל מה שאנחנו צריכים לקבל. אנחנו קוראים לה דודה רחל. היא חלק מהמשפחה. היא היתה המלווה של משפחת ליבמן, וכשהם לא היו כבר חלק ממטה החטופים, היא התחילה ללוות את הילדים שלנו ואז אותנו. מאז שהיא נמצאת היא הופכת עולמות שנקבל כל מה שמגיע לנו.
"דיברתי עם יהודייה אמריקנית והסברתי לה על פורום תקווה, ולא היה לה מושג שיש פורום נוסף. המעטפת של המטה המרכזי מגיעה מתרומות של יהודים טובים מכל העולם שאין לאנשים מושג שזה לא הולך לכולם. בהתחלה לא רציתי לקבל כלום מהמטה, אבל אחרי שעבר זמן הבנתי שאני יורה לעצמי ברגל. שאלו תרומות של יהודים צדיקים שרוצים לתת לנו. חשוב לי להדגיש שאנחנו מלאים בהכרת טובה למתנדבים ולמלווה שלנו.
"ביום חוסן שעשינו עם מטה החטופים נוצר קשר עם אמא של חטוף אחר. אישה מאוד מיוחדת שלכאורה מזרם שונה לחלוטין. נוצר בינינו קשר מיוחד מאוד ובחרנו לדבר רק על מה שמאחד".
את ועינב צנגאוקר הייתן סמל של שני קצוות מנוגדים של המאבק להחזרת החטופים. יצא לכן לדבר?
"לא, אבל אין לי בעיה להיפגש איתה כאמא לאמא. האמת ששלחתי לה פעם הודעה בווטסאפ, אבל אני מניחה שהיא נבלעה בין מאות ההודעות שעינב מקבלת. ואם כבר אנחנו מדברים על עינב צנגאוקר, אז קשה לי לקרוא דברים קיצוניים שנאמרים עליה. אנשים משתמשים ברשתות חברתיות בצורה פוגענית. גם אני חולקת על דרך הפעולה שלה, אבל אסור לצאת עליה בצורה פוגענית. יש לכם מה להגיד? שבו ודברו איתה".
תכננתם להרים קמפיין תרומות לאיתן? ישנם קמפיינים רבים למען חטופים שחזרו כדי לשקם את חייהם.
"אני לא מתחברת לקמפיינים של תרומות", אומרת אפרת. "אני מרגישה בושה לבקש ושזה לא מתאים בכלל. אני מרגישה שעוטפים אותנו. אם בהמשך איתן ירגיש צורך - זה כבר עניין שלו. אני בתור אמא שלו לא מאשרת דבר כזה. הם עטופים פה. נכון שזה ירד לאט־לאט, אבל הם מקבלים מהביטוח הלאומי מעטפת רחבה ומקיפה לכל החיים. נציגת הבט"ל ישבה איתנו ופרסה את כל הזכויות של איתן, ואמרתי לעצמי 'גיוס המונים? למה?' יכול להיות שאחרים במצב אחר וזקוקים לכך. אני לא שופטת ולא אומרת לאף אחד מה לעשות. מדברת רק על עצמי. בפרט שהקמנו בית כנסת לזכותו, ושם עם ישראל נרתם בהמוניו. איתן בעצמו תרם לבית הכנסת לפני שנחטף.
"קראתי מישהי שאמרה 'למה סגרו את קניון איילון רק לחטופים ששבו ולא לפצועי המלחמה?' ועשיתי לה לייק. זה מגיע גם למשרתי המילואים, גם לפצועים, לכל מי שתרם ולקח חלק. מה עושה אישה שבעלה בסבב חמישי, מי עוטף אותה? אני מדברת על עצמי, ולא נכנסת לנעליים של אחרים. אבל להרגשתי גיוס המונים לא מתאים לי".
נעים להכיר: צ'אט GPT
בשנתיים שהוחזק בשבי העולם השתנה והתקדם, ואיתן מתחיל להשלים פערים.
מה הוא הופתע לגלות אחרי שנתיים?
"אחים שלו חשפו אותו לצ'אט GPT. הם אמרו לו 'תכתוב בצ'אט את השם שלך ותראה מה הוא אומר עליך', והוא מאוד הופתע. הוא מאוד החמיא לו. אותי ריגש שהוא חזר על זה שהוא מעריך אותנו. למרות שהוא בחר בדרך אחרת, הוא עדיין מעריך אותנו. כשהוא נחטף היו לי מחשבות אם הוא יודע שאני מעריכה ואוהבת אותו. אולי היינו הורים משחררים מדי. אולי הייתי צריכה לבקש ממנו שיהיה יותר איתנו. והתרגשתי לגלות כמה שהוא חוזר על כך שהוא יודע כמה שאנחנו אכפתיים ואוהבים".
טיפלת בעצמך במהלך השנתיים הללו?
"יש עובדת סוציאלית שמלווה אותנו, והיינו סוקרות כל אחד מהילדים מה הוא צריך. אמרתי לה שאני לא צריכה טיפול, שאני חזקה. באחת השיחות הרגשתי שהדמעות חונקות אותי ואמרתי לעצמי שאני לא אחכה להתפרק כדי להתחיל לטפל, ומאז אני מטופלת. זה הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי".
הזכרת את הילדים. הם חשבו כמוכם? דיברו באותו קול?
"לא חשבנו אותו דבר כל הזמן. כמו שאמרתי לך מה אמר אחד הילדים, או אמירות כמו 'בגלל פורום תקווה איתן קבור בעזה'. כשעשינו את ימי ההולדת של איתן באו המונים. אותו ילד אמר לנו, 'על מה אתם שמחים? איתן קבור במנהרות ואתם שמחים'. אמרתי לו, 'זה מה שעושה לי טוב. להרים את הרוח, להתעודד, להחזיק בתקווה'.
"כשמלאה שנה למלחמה עשינו סבב שכל אחד אומר מה זה עושה לו, מה התובנות שלו. ודווקא אותו ילד אמר כמה שהוא מעריך אותנו ההורים. הוא עשה הפרדה. אז נכון, חלק מהילדים הוציאו קוצים כלפינו, אבל הכל היה באווירה טובה, בלי ריבים. ועצם העובדה שהם הרגישו בטוחים לומר הכל ללא פילטרים מראה כמה אנחנו מאפשרים וכמה אנחנו אוהבים אותם מעצם היותם".
ואיתן, מה הוא אמר לכם על הפעילות שלכם? היתה לו ביקורת?
"לצביקה היה חשוב לעדכן אותו כבר ברעים על כל מה שנעשה פה. פחות שמעתי ממנו מה הוא חושב על זה, רק שהוא מאוד מעריך אותנו על מה שעשינו. היה לי חשוב לשמוע שהוא לא חושב כמו הטוקבקיסטים. יכול להיות שהוא יגיד בעתיד דברים אחרים, ואנחנו נתמודד עם זה. הכנתי את עצמי לכל תרחיש. אתמול בפרידה מבילינסון הוא אמר 'אני מודה להורים שלי'. גם כשהוא חזר, הדבר הראשון שהוא אמר זה 'תמיד התגאיתי והשווצתי בחינוך של ההורים שלי'".
