נתניהו משווק לציבור הישראלי אמת אחת. המציאות בשטח שונה לחלוטין

מלחמה.

"בין חיבוק ללפיתה", היטיבה להגדיר הכותרת הראשית של ישראל היום באמצע השבוע את היחסים שבין ארצות הברית לישראל. כלפי חוץ, חיבוק וחיוכים וקרבה מופגנת. כלפי פנים, לפיתה חזקה שנועדה לוודא שהעניינים בשליטה.

מי שמכיר את האמריקנים יודע ששום דבר במנעד הזה שבין חיבוק ללפיתה אינו מקרי. לא שרשרת  הביקורים הצפופה – תחילה הנשיא טראמפ, ואחריו המתווכים וויטקוף וקושנר, ואז סגן הנשיא ואנס, וגם שר החוץ רוביו – ולא מה שקורה בתוך החדרים: המסרים הברורים, השיחות עם גורמי המקצוע במערכת הביטחון, והשורה התחתונה החד-משמעית שמועברת בכל מפגש – דיר בלאק שאתם מפרים את ההסכם.

נתניהו, בלהטוטנות פוליטית-תקשורתית מרשימה, הצליח לשווק לציבור הישראלי כי הוא והממשל בוושינגטון חד הם, ולא ניתן להכניס ביניהם אפילו דף פקס. האמת שונה מהותית. שלוש פעמים בחודשים האחרונים שם טראמפ ברקס לישראל. הפעם הראשונה היתה ביומה האחרון של המערכה באיראן, כשהוא הורה למנוע תקיפה ישראלים כשהמטוסים כבר היו בפאתי טהרן. הפעם השנייה היתה כשהורה לישראל, הלכה למעשה, לחתום על ההסכם להפסקת המלחמה בעזה. והפעם השלישית היתה השבוע, כשאסר על ישראל להגיב באופן נרחב על הרג שני לוחמי הנח"ל באיזור רפיח. הברקס הרביעי כבר על האש, סביב המאמצים בכנסת לקדם את החלת הריבונות הישראלית ביו"ש (הנשיא טראמפ אמר בקולו שהיא לא תקרה, ורוביו אמר השבוע שהיא "מסכנת את הפסקת האש").

הסיבה שטראמפ אינו מיחצ"ן את העניינים האלה נובעת מחיבתו העזה לישראל, וכנראה שגם לנתניהו. הוא גם יודע שיהיו מי מקרב מקהילת שונאי ישראל בעולם שיעוטו על החיכוכים האלה, ולא רוצה לתת להם תחמושת. בה-בעת, אין לו כוונה לתת לישראל להתל בו: היה לו מספיק מזה, כפי שהתבטאו רבים ובכירים בחוג הקרוב שלו באחרונה. בכוונתו לקיים את ההסכם בעזה, שהוא ערב לו אישית, והבכירים האמריקנים מגיעים לכאן כדי לוודא שזה קורה.

זה מציב את ישראל בסיטואציה בעייתית. מחד, היא קיבלה את החטופים החיים ואת רוב החטופים החללים. מאידך, היא נותרה עם מציאות בלתי אפשרית בעזה, שבה חמאס שולט, ומתעצם שוב, ושלתוך הרצועה נשפכים לא רק כסף וסיוע, אלא גם גורמים זרים ובעייתיים ובראשם טורקיה וקטאר. נתניהו אמנם אמר השבוע שזה "קו אדום" מבחינתה של ישראל, אבל ספק אם יש לישראל מרווח תמרון משמעותי: העובדה שהיא נמנעה מלקחת את גורלה בידה – ובמשך שנתיים לא בנתה במתכוון את "היום שאחרי" כי פינטזה על גירוש ובוננזה נדל"נית – הותירה אותה עם בחירה בין אלטרנטיבות שכולן גרועות, ועם יכולת פעולה מוגבלת מאוד.

ישראל היתה מעוניינת שחמאס ייעלם לגמרי מעזה. חמאס מעוניין ליישם ברצועה את מודל חיזבאללה: שאחרים ישלטו, לכאורה, אבל שהוא ימשוך בחוטים מאחורי הקלעים. האמריקנים ינסו לקדם מודל אחר, של שלטון פקידותי ניטרלי (עד כמה שיש דבר כזה). בשלב הנוכחי אין להם תשובה טובה מה עושים עם המנהרות, ועם הנשק, ועם החמושים. אף מדינה לא ממהרת לשלוח כוחות לרצועה, ישראל מתנגדת למנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית, ומי שנשאר הוא חמאס.

זה מתכון תמידי לחיכוך, ולפיגועים ונפגעים, ולפיצוץ ההסכם. האמריקנים מקימים כאן מפקדה (שאותה חנך ואנס השבוע) שנועדה לוודא שזה לא קורה, וליתר ביטחון מתחזקים קו חם של טיסות וטלפונים. כאמור, הם איבדו את האמון העיוור שהיה להם בישראל ובנתניהו. את זה לא אני אומר, אלא הם. מומלץ להקשיב לדברים של וויטקוף וקושנר בראיון לתכנית "60 דקות", שם סיפרו כיצד הרגישו נבגדים בזמן התקיפה הישראלית בקטאר, שכמעט טרפדה את עסקת החטופים. גם בנו של וויטקוף, זאק, התייחס לכך בהרחבה בציוץ ברשת X (לשעבר טוויטר), ובו קבע כי הטענה שהעסקה התאפשרה בזכות התקיפה בקטאר שגויה. "הנשיא, אבי, ג'ארד וצוותם עבדו במשך חודשים כדי לייצב תהליך תנודתי בצורה בלתי אפשרית. כשהתקיפה הזאת התרחשה היא סיכנה את כל מה שהם בנו. העובדה שהעסקה עדיין התממשה לאחר מכן לא היתה בגלל התקיפה, אלא למרות התקיפה. לטעון אחרת זה לבלבל בין כותרות להיסטוריה".

ישראל שאפה עד לא מזמן, פומבית לפחות, להתנתק מחבל הטבור האמריקני. בינתיים קרה ההיפך: משגיחי הכשרות מוושינגטון משתתפים בישיבות ממשלה וקבינט, ונפגשים עם בכירי צה"ל כדי לאשר כל מהלך. "In god we trust", כתוב על השטרות האמריקנים. "In America we depend" ייכתב על אלה של ישראל אם המגמה הנוכחית תימשך.

הפקרה.

שני מהלכים בולטים קידמה השבוע הממשלה בהקשרי המלחמה. הראשון, את שינוי שמה מ"חרבות ברזל" ל"מלחמת התקומה". השני, את בלימת הצעת החוק להקמת ועדת חקירה ממלכתית. זאת, במסגרת מאמציה להרחיק עצמה מהמחדל והאסון של 7 באוקטובר, ולקבע נרטיב ציבורי אחר.

איילת אפשטיין, תושבת כפר עזה, שכלה בשבת ההיא בקיבוץ חמישה מבני משפחתה. את בנה-בכורה נטע, שקפץ על רימון בחדרו בשכונת דור צעיר כדי להציל את חייה של זוגתו, אירן; את חמותה בלהה; את גיסה אופיר ליבשטיין ואת בנו, ניצן; ואת גיסה אורי רוסו. היא עצמה רצה לביתה של בלהה, ונשארה בו במשך 30 שעות עם חמה עד שחולצה. "שינוי השם הוא חלק מניסיונות הטיוח של הממשלה", אמרה השבוע. "המילה 'תקומה' חוטאת להיסטוריה. כל מטרתה להשכיח. כמו שלא שינו את שמה של מלחמת ששת הימים או את שמה של מלחמת יום הכיפורים, לא צריך לשנות את שמה של מלחמת 7 באוקטובר. הניסיון לרמוס את מה שהיה הוא ציני ומרושע".

מעין שרמן, אימו של רון שנחטף מבסיס התיאום והקישור בארז ונהרג כעבור כמה שבועות בתקיפה של חיל האוויר שכוונה כנגד בכיר חמאס אחמד רנדור, אמרה כי לא תאפשר את שינוי השם על כרית הקבר של בנה. "תקומה זה שם שקרי. רוצים בכל זאת תקומה? תקראו לזה 'מלחמת ההפקרה והתקומה', כמו השואה והגבורה".

שרמן לא הוזמנה לטקסים הרשמיים שהיו באחרונה, או לביקורו של טראמפ בכנסת. שרי הממשלה אינם מעוניינים לראות סביבם את פני המחדל. טל חיימי, החלל החטוף שהושב השבוע מעזה, פיקד על כיתת הכוננות בניר יצחק. אלמנתו, אלה, היתה בהריון כשנחטף, וילדה כעבור כמה חודשים את בנם הצעיר, לוטן. איש משרי הממשלה לא התקשר אליה מאז 7 באוקטובר ועד היום. רובם כלל לא ביקרו בניר יצחק, שאחד מחבריו, ליאור רודאיף, עדיין חטוף בעזה.

גם אל משפחת גודארד איש לא התקשר כבר שנתיים. אבי המשפחה, מני, נחטף מבארי, ועדיין מוחזק בעזה. "הם לא מתקשרים גם עכשיו, כשנותרנו מעט מאוד משפחות", אומרת ביתו בר. "אנחנו פני ההפקרה: אנחנו לא אות הניצחון כמו החטופים החיים, אנחנו אות ההפקרה שהם עושים הכל כדי לחמוק ממנה. לכן הם מורידים את הסיכות, לכן הם משנים את שם המלחמה". בר סיפרה שקיבלה טלפון מחגי אנגרסט, אביו של מתן שהוחזר מעזה. הוא שאל אם יש להם חולצות עם התמונה של מני, כדי ש"הצבא של מתן" ילבש אותן. "אנחנו לא סיימנו", אמר לה. "אנחנו איתכם, עד שמני וכולם חוזרים".

ביום שלישי ביקרתי בשבעה של תמיר נמרודי, שנחטף ביחד עם רון שרמן ועם ניק בייזר מבסיס ארז. הם נחטפו בחיים והוחזקו ביחד במשך יממה במסגד בג'באליה, ואז הופרדו. שרמן ובייזר הועברו אל רנדור ונהרגו בזמן חיסולו, ונמרודי הועבר למבנה שבו שהו בכירים אחרים. המבנה הזה הותקף כעבור יממה נוספת, ונמרודי ככל הנראה נהרג שם, אם כי צה"ל לא הצליח לחלוט את מותו עד שהושב בשבוע שעבר לארץ.

שאלתי את אלון נמרודי, אביו של תמיר, מי מהפוליטיקאים הגיע להלוויה או לשבעה. "ניר ברקת היה בהלוויה", אמר, "יואב גלנט ויולי אדלשטיין בשבעה". וזה חייל, חטוף, שנהרג בשבי בתקיפה של חיל האוויר.

מי שכן הגיע להלוויה, וביקש להיפגש עם הוריו של תמיר, הוא הרמטכ"ל לשעבר, הרצי הלוי, שעושה מסע ארוך בין המשפחות השכולות. יממה קודם לכן היה הלוי בהלווייתו של החייל החלל החטוף דניאל פרץ, שהושב לארץ. אביו של פרץ, דורון, הגיע לשבעה של נמרודי, בשעה שנכח בה אב שכול אחר, אופיר דור, שבנו עידן נרצח בנובה. "הפכנו למשפחה", אמרו. שלושה אבות, סיפור אחד של הפקרה.

השתמטות.

הישראבלוף חזר השבוע לכנסת בפול-ספיד. כאילו לא היתה פה מלחמה שנמשכה שנתיים, כאילו לא היו 2000 הרוגים ועוד אלפי פצועי גוף ונפש, כאילו חיילי המילואים והסדיר לא שחוקים, וכאילו האיומים הביטחוניים נגמרו וישראל הפכה לשוויץ.

"החוק הזה הוא שקר. החרדים פשוט לא רוצים ולא מתכוונים להתגייס", אומר אופיר יוגב, מילואימניק דתי מסיירת גולני, ששירת כ-400 ימים בכמה סבבים מתחילת המלחמה. "מה שמציעים לנו זה לסמוך על החרדים שיהיה בסדר, למרות שהם הוכיחו שאי אפשר לסמוך עליהם. זה יעבוד רק אם יהיו סנקציות אמיתיות: או שישרתו כמו כולם, או שיוותרו על מה שהם מקבלים מהמדינה".

שירה אמסילי, דוקטור לביולוגיה, אשת מילואימניק ואימו של תלמיד ישיבת הסדר שהוא לוחם בגולני (ושל בת נוספת שהשתחררה כעת), אומרת שזה מבחן נאמנות בסיסי: אי אפשר לא לשרת ולקבל מהמדינה זכויות. היא מספרת שח"כ יעקב אשר (יהדות התורה) שאל אותה בכנסת מדוע היא דורשת רק את גיוסם של החרדים, ולא של הערבים. "עניתי לו שלערבים אין את מצוות הצלת ישראל".

אמסילי הקימה לפני כשנה, ביחד עם נשים נוספות שרובן מהציונות הדתית, את תנועת "שותפות לשירות". מזה חודשים הן מנסות להיפגש עם נתניהו, ללא הצלחה. גם סמוטריץ' – שרבות מהן הצביעו למפלגתו – נמנע מלפגוש אותן. היא אומרת שמי מהם שחושב שעכשיו, כשהמלחמה נגמרה, העניין ירד מסדר היום, לא מבין את הסנטימנט.

חיילי המילואים והמשפחות שלהם (וגם חיילי הסדיר) הם כוח אלקטורלי עצום. יש כל מיני אישים וגופים שכבר הצהירו שירוצו תחת הדגל הזה בבחירות הקרובות – יועז הנדל הוא הבולט ביניהם – אבל המפה עוד לא התעצבה כדי שניתן יהיה לדגום אותם באופן מדויק. נדמה לי שאפשר לזקק את הסנטימנט שלהם בשלושה משפטים: כולם צריכים לשרת; מי שלא משרת לא מקבל מהמדינה; ולא ייתכן שמי שלא משרת ובניו אינם משרתים, יישב בקבינט וישלח לקרב את אלה שכן משרתים.

הממשלה טועה בזיהוי הסנטימנט הציבורי בעניין גיוס החרדים, כשם שהיא טועה בניסיונה לחמוק מוועדת חקירה ממלכתית. שני אלה – בדיוק כמו המניעים שהובילו במשך תקופה ארוכה את קבלת ההחלטות בסוגית החטופים – מריחים מאינטרסים אישיים ופוליטיים. ימים יגידו אם הקלישאה שקובעת ש"אתה יכול לעבוד על חלק מהאנשים חלק מהזמן, אתה לא יכול לעבוד על כל האנשים כל הזמן", נכונה גם במקרה הנוכחי.