אל תאמינו להם: ההתמכרות הבעייתית סביב סוגיית החטופים

הם אמרו כל הזמן שהימין רוצה שהחטופים ימותו. זה נאמר שוב ושוב, כמו תפילה. לא הוכח. לא הוסבר. פשוט נאמר. אנשים שמעו, הנהנו, האמינו. כי אמרו להם את זה בערוץ12והם קראו על זה ב"הארץ".

זוהיתהעלילה. לא מהסוג הישן, עם דם על מצה, אבל לא רחוקה משם. הם אמרו את זה על ראש הממשלה. שהוא רוצה להקריב את החטופים.

הם אמרו זאת על אבות. אימהות. חיילים. מי שחיפשו. מי שנפלו בקרב כדי להחזיר. זה לא שינה. קראו להם אוכלי מוות.

הם אמרו שחמאס רוצה לשחרר וראש הממשלה מונע. החוטפים, הרוצחים, האנסים הפכו בעיני קפלן למספרי האמת. הממשלה שקרנית.

והיה צריך לבחור: להאמין לאלה שרצחו וששרפו, או לאלה שנלחמו בהם. והם בחרו. לא בראייה. לא בלוגיקה. באמונה. אמונה עיוורת. כזו שלא זקוקה להוכחות, רק לשנאה ישנה וטובה. שנאה סנטימנטלית עמוקה ורעילה.

ההפגנות? אולי עזרו, אולי הזיקו. זה תלוי במה שאתם מאמינים. אם חמאס הוא המכשול - אז ההפגנות היו חסרות טעם. אולי גרמו נזק. אם ישראל היא המכשול, אז הן היו גבורה.

אבל כדי להאמין בזה, אדם צריך למחוקהכל. את המציאות. את הנופלים. את הפצועים. את המחיר. ובעיקר לנטוש את ההיגיון. להאמין בחוטף. ולהילחם בנחטף.

זו לא פוליטיקה. זו דת. עם טקסים. עם כוהנים. עם אמונה.רק־לא־ביבי.

לסטלין מיוחס המשפט: "מותו של אדם אחד הוא טרגדיה. מותם של מיליון הוא סטטיסטיקה". אפשר לומר הרבה דברים על סטלין, ונאמרו עליו הרבה דברים על ידי אנשים חכמים בהרבה ממני, אבל אי אפשר לומר שהוא לא הבין את המכניקה של הכוח והנפש האנושית. אדם הוא בורג. המערכת טוחנת. לא מתוך שנאה פרטית. מתוך הכרח שנטען כהיסטוריה. ציניות קרה. היגיון סגור. הקולקטיב נשאר. היחיד נעלם. אחרי המלחמות הגדולות של המאה ה־20,הגולאגיםוהאימה האטומית, אליטות המערב בחרו אחרת.

המילה “לאום” נעשתה מסוכנת. מגוחכת מעט בסלון משכיל. המסורת נסוגה חדר אחר חדר. הרצף נקרע. נשארו פריטים בודדים. פתותי שלג. אטומים. כל אחד סיפור קצר עם הווה נצחי, בלי עבר ובלי מחר.

האליטות - פוליטיקה ואקדמיה, אבל בעיקר תקשורת ותרבות - קובעות את השפה ואת גבולות הבושה. הן מזיזות את חלוןהאוברטון, ובחלון הזה היסטוריה הוחלפה בפסיכולוגיה. אירוע לאומי מתכווץ לדמעה פרטית. דיוקן במקום דגל. תחושה במקום עובדה.

כך נוצר הפרדוקס. סטלין אמר: היחיד לא חשוב, רק המספרים. המערב ענה: רק היחיד חשוב, המספרים אינם. שני צדדים של אותו מטבע. כאן מוחקים פנים. שם מוחקים קנה מידה. בשני המקרים המציאות מצטמצמת למה שנוח לראות.

החטופים הם קצה הסכין של זה. לא תיאוריה. לא סמינר. דם, זמן, שמות פרטיים. מדינה שהותקפה באכזריות, בית אחרי בית, קו הגבול שנפרץ כמו נייר צלופן.

זו דרמה לאומית. אין דרך אחרת לקרוא לזה. ובאותו רגע ממש זו גם דרמה פרטית. חדר ילדים שלא סידרו מאז. סוכות שלא פורקו. חיים שנגדעו.

הבעיה האמיתית היא שהדרמה הפרטית מושכת איתה, באופן כמעט אוטומטי, סנטימנטליות קיצונית. זה תהליך טבעי. אי אפשר לראות פנים של ילד, אי אפשר להקשיב לסיפור אישי, בלי להרגיש. זה אנושי. אבל הסנטימנטליות הזו, ברגע שהיא הופכת לכוח פוליטי, מפסיקה להיות תמימה.

היא זו שהפכה בשנתיים האחרונות לדבר שמאחד את מחנה השמאל הישראלי, כוח רגשי טהור, וכמו שתמיד היה אצל השמאל - כוח דיקטטורי.

זוכרים את פולמוס "הפטריוטים" בסוכות? איך הם העזו לחגוג את סוכות ב־7באוקטובר. זה היה ויכוח על עצם הזכות של אנשים לא להרגיש את אותם רגשות שחשו בכיכר. הדברים שנאמרו על דתיים ועל מתנחליםש״העזו״ לחגוג חג בן3,000שנה היו איומים. הם נבעו מתוך כעס על כך שאותם אנשים בחרו לציין את אותו אירוע בזמן אחר, זמן שחצה אתהקלנדרהלאומי, לא אתהקלנדרהרגשי הפרטי.

הפחד האמיתי לחירות במאה ה־21כבר לא חונה רק במשטרת מחשבות. זה עבר. זה היה במאה ה־20,עם הטוטליטריות הגדולות. עכשיו, זו משטרת רגשות. אם אתה לא מרגיש כמוהם, אם אתה לא משתתף בסנטימנטליות הקולקטיבית שלהם כמנגנון קביעת החלטות - אתה מסומן כמוקצה מהחברה האנושית. ואם זה נשמע מוגזם, תסתכלו על היחס בשמאל לאורית סטרוק. אישה שהביעה דעה אחרת בדיון ציבורי הפכה לשטן מוחלט.

אפילו בין משפחות החטופיםהיתהסלקציה סנטימנטלית. משפחות שסובלות אותו סבל בדיוק, אותה דרמה נוראה, אבל הסבל של עינב הוא קדוש. את הסבל של צביקה מותר לבזות. זו לא אמפתיה אוניברסלית, זו פוליטיקה שמתחפשת לאמפתיה. זה מכניזם של בחירה קפדנית: מי ייכנס לקטגוריה של "הסובלים הראויים" ומי יישאר בחוץ.

משפחות שסובלות אותו סבל בדיוק, אותה דרמה נוראה, אבל הסבל של עינב הוא קדוש. את הסבל של צביקה, מותר לבזות. זו לא אמפתיה אוניברסלית, זו פוליטיקה שמתחפשת לאמפתיה

מי שהביא את החטופים הביתה היו הלוחמים. לא המחאה, לא האולפנים, ולא הכוכבים לרגע. שנתיים של לבני בטון, מנהרות, לילות בלי שינה, חברים שנשארו שם. נופלים ופצועים שנשאו אותנו על הגב. קחו אתאלקנה לוי: שני אחים פצועים, והוא בלי שתי רגליים, עומד בכיכר החטופים ואומר משפט פשוט וברור: "לא היה לי את האומץ לחלום על גודל הניצחון... אומץ של עם גדול וניצחון של עם חזק, במלחמה הצודקת ביותר". הוא לא דיבר על הכאב שלו. דיבר על גבורה. על עם. על צדק. זו השפה שהחזירה. הלחץ הצבאי שבר את חמאס. לא הדמעות על המסך.

משם נולדה העסקה - לא זו שנדרשה מהרחוב, חלקית ונוחה לאויב, אלא עסקה שהחזירה את כל החיים בבת אחת, כשהצבא עדיין מחזיק במחצית הרצועה וממשיך לנשוף לו בעורף. זו לא אכזריות. זו הבנה: רגש מניע, כוח מכריע, ואחריות לאומית סוגרת את הדלת ומביאה את האנשים הביתה.