באחת מגיחותיי לאיטליה, לפני קצת פחות משנה, נדהמתי לראות מחזה זהה בכל חנויות הספרים שבהן ביקרתי, והיו לא מעט כאלה. ספר אחד עורר בבירור התעניינות יוצאת דופן: באי החנויות דפדפו בו, העבירו אותו מיד ליד ובסוף הביאו עותקים ממנו אל הקופה. למרבה הפתעתי, זה לא היה מותחן, ולא ספר מתכונים של כוכב טלוויזיה כזה או אחר, אלא כרך רציני ועב־כרס בשם "מלחמה חדשה נגד הדמוקרטיה".
מאוריציו מולינרי (60), מחבר הספר ואחד העיתונאים המוערכים ביותר באיטליה, מרגיש ללא ספק שבמלחמה הזו, שמתנהלת נגד כל היקר לו, מונחת על כתפיו אחריות כבדה. הוא כבר משלם מחירים כבדים על חלקו בהגנה על עקרונותיו, ומאז טבח 7 באוקטובר הם רק עלו.
בעת ההתקפה של המחבלים העזתים על יישובי דרום הארץ, מולינרי כיהן כעורך הראשי של עיתון "לה רפובליקה". מדובר באחד התפקידים החשובים בעיתונות האיטלקית והאירופית, וכדי ליהנות ממנו עוד ועוד, די היה שמולינרי לא ייקח את הזוועות שהונחתו על ישראל באופן אישי מדי. די היה שיבין לליבם של המחבלים, כמקובל במחוזות הנאורים כביכול של הליברלים האירופאים, יימנע מלגנות בצורה נחרצת מדי את רוצחי חמאס ויאזן את הגינוי של הרוצחים בגינוי של ישראל. אך מולינרי סירב ללכת בתלם, ובחר להישמע לקול מצפונו. כעבור חצי שנה פוטר מן התפקיד, והטענה שהוביל קו מערכתי פרו־ישראלי מדי הוצגה פומבית כסיבה מרכזית לפיטוריו.
זה כמובן לא נגמר באובדן התפקיד היוקרתי. הבריונים האנטי־ישראלים גמרו אומר להשתיק את מולינרי גם מחוץ למערכת, ויהי מה. בראשית שנת 2024 מולינרי הוזמן לשאת דברים באוניברסיטת נאפולי. כשהגיע לקמפוס, הוא נתקל בקבוצה של פעילים אנטי־ישראלים מיליטנטיים, שאיימו להצית מהומות אלימות אם רק יותר לו לדבר.
"כדי למנוע אלימות, הסכמתי לא לדבר לקהל, אבל ביקשתי להיפגש עם הפעילים האלה ולהקשיב להם", מספר מולינרי בשיחה עם "ישראל השבוע". "הם סירבו, ואמרו שאין להם כל עניין לדבר איתי. ברגע זה הצטמררתי. קלטתי שהם לא סתם עוינים את הרעיונות שלי - הם עוינים אותי כאדם. כך התחיל הקמפיין, שנמשך עד עצם היום הזה, שתכליתו למנוע ממני לדבר. בעיר קליארי, בירת סרדיניה, הם צעקו לעברי 'ציונים החוצה מסרדיניה!'. אחד מהם, עטוף בדגל אש"ף, נופף באגרוף קמוץ באוויר תוך קריאה 'יחי חמאס, יחי חיזבאללה'. לא אכפת להם מהפלשתינים, אכפת להם רק להגביר את חוסר הסובלנות".
סצנות שכאלה, עם הרבה אגרופים קפוצים, מלוות את מולינרי במשך כל התקופה האחרונה. בזכותן הוא למד הרבה על מי ששונאים אותו בארצו. "פעם אחת סיימתי הופעה באוניברסיטת גנואה, ונטפלו אלי שלוש בחורות צעירות בנות 20 ומשהו", נזכר מולינרי. "הן כיוונו אלי מצלמת וידאו והרעיפו עלי מבול של שאלות על 'רצח עם'. אף על פי שהן בבירור לא התעניינו בתשובות שלי, ניסיתי לספר להן על יאסר ערפאת, שאותו ראיינתי שלוש פעמים, ועל הסכמי אוסלו, שלפחות על הנייר דיברו על פשרה עם האויב הישראלי. הבחורה ששאלה את השאלות פקחה את עיניה, נראתה מופתעת לגמרי ושאלה: 'על מי אתה מדבר? מי זה ערפאת הזה?'. כלומר, שלוש פעילות נלהבות, שלכאורה אוהדות את העניין הפלשתיני, אפילו לא ידעו מי היה ערפאת. זה מדגים את התופעה של קמפיינים היברידיים - הם לא מתבססים על ידע, אלא מנצלים ויוצרים רגש קולקטיבי".
מחוללי הכאוס
מולינרי מרבה לדבר על מלחמות היברידיות, ועל הסכנה שטמונה בהן עבור המערב בכלל ועבור ישראל בפרט. לדעתו, המדינה היהודית נגררה למלחמה שכזו בלי שהרגישה.
"ב־7 באוקטובר 2023 נפתחה המלחמה ההיברידית נגד ישראל", הוא מסביר, "כי במקביל להתקפות המזוינות והחבלניות נגדה בשבע חזיתות של 'ציר ההתנגדות', פרי יצירתה של טהרן, החל קמפיין תודעה דיגיטלי ששם למטרה לבצע דה־לגיטימציה לקיומה של ישראל. 'מלחמה היברידית' משמעה מלחמה מרובת ממדים. חמאס ואיראן מנהלים את ההתקפות בנשק כדי לרצוח, ואת התקפות הסייבר כדי להגיע לדה־לגיטימציה. אלה כוונות משלימות.
"אבל מה שמעניין הוא שלקמפיין הדיגיטלי האנטי־ישראלי יש מטרות רבות: לא רק להגביר את המחאה נגד הציונות במובנה הרחב, אלא גם לייצר חוסר יציבות בארצות אירופה, כדי לחולל בהן אי־סדר. זה מסביר מדוע מחקרים של קמפיינים דיגיטליים פרו־חמאסיים, שנעשו בכמה מדינות אירופיות, הצביעו על שילוב כוחות בין התערבות דיגיטלית מצד 'שחקנים איראניים', שתומכים בג'יהאדיסטים בעזה, לבין התערבות דיגיטלית מצד 'שחקנים רוסיים' ו'שחקנים סיניים', שמבקשים ליצור כאוס באיטליה, בצרפת, בבריטניה, בגרמניה ובמקומות נוספים. על כן, מדובר בקמפיינים של לוחמה היברידית שמכוונת כלפי ישראל, אך גם כלפי איטליה, ובסופו של דבר כלפי דמוקרטיות מערביות בכללותן".
איזה אינטרס יש למדינות כאלה לחולל כאוס באירופה?
"אירופה הפכה לשדה קרב בסכסוך הגלובלי בין ארה"ב, רוסיה וסין, על הגדרת הסדר החדש של ביטחון בינלאומי. רוסיה רוצה לקדם את עצמה באוקראינה, וכדי להשיג זאת היא צריכה להחליש את נאט"ו עד כדי כך שזו תפסיק לתמוך בקייב. מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה בפברואר 2022, 'ההתערבות הזדונית' של הרוסים באירופה, כפי שנאט"ו מגדירה אותה, הובילה לכל מיני סוגים של חוסר יציבות, מגזענות נגד מהגרים ועד לקמפיינים נגד התחסנות, מתמיכה בקבוצות קיצוניות ביותר מכל הקצוות ועד להתקפות על המוסדות".
איפה ישראל נכנסת לסיפור?
"פשוט מאוד: אנטישמיות היא הקלף השווה ביותר, משום שהיא ממנפת דעות קדומות עתיקות מאוד, מדביקה אנשים צעירים ומשבשת היסטוריה פוליטית. והיא מאפשרת למוסקבה להסיט את תשומת ליבן של הממשלות של המדינות החברות בנאט"ו ובאיחוד האירופי מדברים חמורים ביותר שמתרחשים בגבולות פולין, בליטא ובשמיים של קופנהגן ושל מינכן, כלומר - מהפלישות האוויריות ומחדירות הכטב"מים, שנועדו לבחון את היכולת של נאט"ו להגן על עצמה מפני התקפות. תסתכלו על מה שקרה במהלך 15 הימים האחרונים, ותבינו כיצד ההסלמה במחאות הפרו־חמאסיות באירופה - אך גם בצפון אמריקה ובאוקיאניה - חופפת לגידול בפעילות האווירית של רוסיה נגד נאט"ו. ההפגנות ברחובות והתפשטות האנטישמיות משבשות את המדינות החברות באיחוד האירופי ובנאט"ו ומשחקות לידי מוסקבה".
איך זה קשור לסין?
"סין זקוקה לאירופה כדי לבנות את דרך המשי החדשה. כדי להשיג מטרה זו, היא חייבת לחזר אחרי מדינות האיחוד האירופי כדי להרחיק אותן מארה"ב כמה שיותר. לא זו אף זו: סין מתנגדת לתוכנית של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ להקים מסדרון תעבורתי מהודו דרך חצי האי ערב וישראל אל איטליה, ובסופו של דבר אל ארה"ב, כי התוכנית של טראמפ מתחרה בדרך המשי החדשה של סין".
אתה טוען שבייג'ינג ומוסקבה מסייעות, לפחות בחזית הסייבר, לקמפיין הדה־לגיטימציה של ישראל באירופה, משום שזה עוזר להן לאתגר את ארה"ב?
"בדיוק. בנקודה הזו מצטלבות המלחמה של חמאס נגד ישראל, המלחמה של רוסיה באוקראינה והשאיפה של משטרים רודניים לאתגר את הדמוקרטיות, כפי שתיארתי בספרי".
מה הפתיע אותך יותר מכל בתגובה של המדינות האירופיות לקמפיין נגד ישראל?
"תודה על השאלה הזאת, כי היא מאפשרת לי לדון בשינויי עומק שמתרחשים באירופה. הממשלות שמציגות בדרכים שונות את העמדות המאוזנות ביותר ביחס למזרח התיכון, וגם אלה שקרובות ביותר לדיפלומטיה של טראמפ, הן הממשלות של גרמניה ואיטליה. הן גם הממשלות שמחויבות ביותר להתמודדות ממשית עם האנטישמיות הגוברת בקמפוסים וברחובות.
"בו־בזמן, הממשלות של בריטניה, צרפת וספרד הן המושפעות ביותר על ידי מחאה אנטי־ישראלית. אם נבחן את העניין, נגלה מרכיב מפתח להבנת ההבדל הזה - בברלין וברומא שולטות ממשלות יציבות מאוד בעלות רוב מוצק, בשעה שבפריז, בלונדון ובמדריד אנו רואים מנהיגים חלשים וממשלות חלשות, שיורדים באופן דרמטי בסקרי דעת הקהל משלל סיבות שונות. משמעות הדבר היא שמנהיגים פוליטיים חלשים מושפעים ביותר מן התופעה של מחאות אנטי־ציוניות, כי הם משלים את עצמם שיוכלו לנצל את המחאות כדי לשפר את גורלם האישי".
לעומת זאת, חילופי הגברי בכס הקדוש שבוותיקן מסמנים כיוון חיובי, אליבא דמולינרי. הוא מדגיש שכל עוד פרנציסקוס היה האפיפיור, שלט בוותיקן יחס עוין לכל גורם שזוהה עם המערב, כולל ישראל. עם הגעת לאו ה־14 המנגינה השתנתה. בניגוד לקודמו, האפיפיור הנוכחי לא מדבר רעה על ישראל. השינוי הזה ייקח זמן וייעשה בעדינות, מולינרי משוכנע, כי ההיררכיה הכנסייתית עדיין משקפת את הדעות של האפיפיור המנוח. ובכל זאת, התהליך של שינוי לטובה כבר החל.
אז מה ישראל יכולה וצריכה לעשות? מולינרי רחוק מן ההשקפה הפסימית שהכל אבוד. "מה שמאיים על אירופה יותר מכל זה השאיפות האימפריאליסטיות של רוסיה והאידיאולוגיה של הג'יהאדיזם הסוני", הוא טוען בלהט. "כדי להגן על עצמה ממוסקבה, אירופה זקוקה בדחיפות למערכות הגנה אווירית שדומות לכיפת ברזל, בדיוק כפי שכדי להגן על עצמה מג'יהאדיזם היא זקוקה לשותפות מודיעינית חזקה עם ישראל. לכן, למדינה היהודית יש אינטרס לחזק את ההתלכדות הפנימית של הדמוקרטיות. הנשיא טראמפ, הקנצלר מרץ ורה"מ מלוני עשויים להתברר כשותפים אסטרטגיים, אך יש הרבה עבודה לעשות".
בינתיים, מולינרי ממליץ לישראל להשיב לאיום ההיברידי באמצעות פעולות היברידיות משלה, מה גם שלא חסרים לה המשאבים, הטכנולוגיות והניסיון המתאים. בעיניו, חלק מן המענה כרוך בהצהרה ברורה שמאחורי הדה־לגיטימציה המקוונת היומיומית של ישראל עומד שיתוף פעולה בין איראן, רוסיה, סין וצפון קוריאה. במקרה כזה, הוא מבטיח, נזכה להבנה ולעזרה מצד הרבה ממדינות האיחוד האירופי ונאט"ו, שנמצאות במצב דומה. "אם שר הפנים הגרמני דיבר במהלך הביקור האחרון שלו בירושלים על הצורך ב'כיפת סייבר' כדי להתגונן מפני התקפות דיגיטליות - זה משום שבברלין רואים דברים למרחוק", מסכם מולינרי.
"יש איטליה אחרת"
הדיון בתסבוכות גיאו־פוליטיות גלובליות, שאליו צולל מולינרי בחדווה, עלול לעמעם את הפרצוף המכוער של האנטישמיות, כפי שהתגלה מחדש ברבות ממדינות העולם בעקבות טבח 7 באוקטובר. מולינרי עצמו נתקל בו, כש"זכה" למתקפה מכוערת במיוחד מצידה של בת ארצו פרנצ'סקה אלבנזה, הדווחית המיוחדת מטעם האו"ם, כתוארה הרשמי, ושונאת ישראל על מלא. אלבנזה, הידועה לשמצה בסנגור על חמאס (למשל, היא הכחישה בתוקף את האלימות המינית של מפלצות חמאס ב־7 באוקטובר), אף עומדת מאחורי הניסיון להשתיק את דברי הביקורת של מולינרי על אודותיה, באמצעות פנייה להליכים משמעתיים שמתנהלים נגדו בימים אלה באחת מאגודות העיתונאים באיטליה.
סיפור הרדיפה של מולינרי ממחיש שהאנטישמיות לא פסחה גם על העיתונות האיטלקית, לרבות אמצעי התקשורת שעימם הוא שיתף פעולה במהלך עשרות שנות קריירה מקצועית מפוארת. ארה"ב הטילה על אלבנזה סנקציות, אבל בברנז'ה של העיתונאים באיטליה עדיין מתייחסים אל הסנגורית של חמאס, שהשוותה בין ישראל לנאצים, כאילו היתה התגלמות האובייקטיביות והיושר.
"בכל דמוקרטיה התקשורת היא בבואת החברה, ואיטליה אינה יוצאת דופן", מסביר מולינרי. "אחרי 7 באוקטובר זיהיתי שלושה שלבים. בשלב הראשון, מייד אחרי המתקפה העזתית על ישראל, רוב האיטלקים הביעו הזדהות עם ישראל המותקפת. לצידם, מהרגע הראשון, מיעוט בעל נראות גבוהה ביקש לעשות דה־הומניזציה לחטופים. הם קרעו כרזות עם תמונות החטופים, המעיטו במידת הסבל שלהם ובאופן כללי ניסו להעלים את כאבם. השלב הראשון והמיידי הזה מאוד הפתיע אותי ופגע בי. היעדר האמפתיה לכאב של החטופים, ובכלל לכאב של הקורבנות הישראלים של הפוגרום הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, היה צלצול אזהרה ראשון ואכזרי למה שהתבשל.
"אז החל השלב השני, הממושך יותר, שהחל בכניסה ישראלית לעזה ב־27 באוקטובר 2023 ונמשך עד להאשמות של ישראל ברעב ובהרעבה, שהועלו באמצע 2025. במהלך השלב הזה פותח ברשתות החברתיות קמפיין של דה־לגיטימציה של ישראל כמדינה, שהדביק כל כך הרבה כוחות פוליטיים מן השמאל, עד כי הוא דחף אותם להפוך את ההתגייסות למען עזה לאבן היסוד של הזהות הפוליטית שלהם. השלב השני הזה יצר גל פופולרי של אנטי־ציונות ואנטישמיות, שכמוהו לא נראה באיטליה מאז 1945, כולל התקפות אלימות על יהודים ורכוש יהודי, שכמעט תמיד זכו להתייחסות אדישה.
"עכשיו נכנסנו אל השלב השלישי והאגרסיבי מכולם, שבו סיסמאות של 'רצח עם', 'אפרטהייד' ו'טיהור אתני', שמופנות כלפי ממשלת ישראל, מדינת ישראל ועם ישראל, הופכות לסימן ההיכר של תנועה עממית, שנציגיה וקולותיה הקיצוניים ביותר מרחיקים לכת עד כדי דה־לגיטימציה של שורדי שואה, כמו הסנאטורית האיטלקייה ליליאנה סגרא".
כמה רחבה התנועה העממית האנטי־ישראלית הזו?
"ההזדהות עם הסבל של האוכלוסייה האזרחית בעזה, שנגרם כתוצאה מהמלחמה בין חמאס לישראל, נוכחת לרוחב רוב החברה האיטלקית. רבים מאלה שיוצאים לרחובות באמת רוצים להביע תמיכה הומניטרית בפלשתינים. התמונות של ההרס והסבל בעזה מניעות אותם להפגין. אך בתוך התנועה הזאת יש מיעוט אגרסיבי ומאורגן היטב עם אג'נדה שונה לגמרי: להעניק לגיטימציה לטבח של 7 באוקטובר, לתמוך במאבק של חמאס נגד קיומה של ישראל, לעשות דה־הומניזציה למדינה היהודית ולנצל את הקמפיין הזה כדי להפוך כל 'ציוני' לאויב - עד כדי השוואה בין ראשת הממשלה של איטליה, ג'ורג'ה מלוני, לבנימין נתניהו ולדונלד טראמפ, כדי להחליש את הממשלה שלה, שכרגע נהנית מן היציבות הגדולה ביותר באיחוד האירופי".
איך התנהלת מקצועית בתוך האווירה הזו?
"בתור מי שסיקר אזורי מלחמה במזרח התיכון, בצפון אפריקה, בבלקן ובסומליה, וגם היה כתב של עיתון 'לה סטמפה' בארה"ב בזמן פיגועי 11 בספטמבר, למדתי שהדרך היחידה לסקר סכסוך היא תמיד לתת ביטוי לקולות של שני הצדדים. נקטתי את הגישה הזאת גם אחרי 7 באוקטובר, והבאתי לעמודים של 'לה רפובליקה' עדויות ומאמרים שסיפרו על המלחמה בין חמאס לישראל, משני הצדדים. נתתי ביטוי לדעות שונות, מנוגדות ומאוזנות. לתאר את הישראלים ואת הפלשתינים מבפנים, לתת לכל אחד את הקול מאפשר לעזור לקוראים להרהר על השינויים העמוקים שמתרחשים".
האם ההתנכלויות גרמו לך לפחד? האם אחרי הפיטורים וההשתקה באוניברסיטאות תיתכן גם פגיעה פיזית?
"אלימות פוליטית חזרה לאירופה ולאיטליה. יהודים מותקפים ומושפלים במילאנו, בגנואה, בטורינו, ברומא ובמקומות אחרים, באוניברסיטאות, ברחובות ובמקומות עבודה. מה שמדהים במיוחד זה האדישות מצד אלה שרואים את האלימות ולא עושים דבר כדי להגיב. עם זאת, חשוב מאוד להגיד שיש גם איטליה אחרת, שמתנגדת לחוסר הסובלנות כלפי היהודים. התקווה היא שאיטליה האחרת תרים את קולה ותגן על החוקה ועל שלטון החוק באיטליה".
במצב דברים כזה, יש בכלל עתיד לקהילה היהודית באיטליה ובאירופה?
"יהודים הם מדד לבריאות של דמוקרטיה. כשהביטחון שלהם נפגע וקטן, סימן שהדמוקרטיה בסכנה. כך מלמדת אותנו ההיסטוריה. ליהודים באיטליה, ובאירופה בכלל, עדיין יכול להיות עתיד אם האזרחים של המדינות האלה יבינו שהקיצוניות וחוסר הסובלנות מסכנים את הביטחון של כולם, ללא יוצאים מן הכלל".
המזה"ת אכן משתנה
לעיתים נדמה שיש יותר שנאה כלפי ישראל באירופה מאשר בחלקים מן העולם הערבי והמוסלמי.
"זה מאוד נכון. השתתפתי לאחרונה בפורום של אנליסטים ערבים וישראלים שנערך באבו דאבי, ומצאתי פרגמטיזם גדול וכבוד הדדי ביניהם, על אף הבדלי הגישות. נדהמתי מכך שהאמירותים, הסעודים והישראלים כולם דיברו על החשיבות של 'הקישוריות במזרח התיכון'. זאת שפה שהופכת לנדירה יותר ויותר באירופה. הרושם הוא שבשעה שהמזרח התיכון עולה על נתיב של דו־קיום, אירופה הולכת לכיוון ההפוך".
מדוע?
"אולי אחת הסיבות קשורה לאיום מצד האחים המוסלמים. כולם מסביב לשולחן באבו דאבי חלקו את האמונה שהאידיאולוגיה של האחים המוסלמים, שאליה משתייך גם חמאס, מהווה איום ביטחוני. דיון כזה לא לגמרי קיים באירופה".
יכול להיות שההצלחות הצבאיות של ישראל מקרבות הצטרפות של מדינות מוסלמיות נוספות להסכמי אברהם, הרבה יותר מכל פשרה מצידה?
"כן. אני מאמין שהנורמליזציה עם ערב הסעודית תקרה בעקבות השיקום של עזה, ושגם מדינות לא ערביות, כמו אינדונזיה ואזרבייג'ן, יוכלו להצטרף. אני גם מאמין שצריך למצוא דרך מתאימה להציע כניסה אל הסכמי אברהם עבור הפלשתינים של עזה ושל יהודה ושומרון, כדי לייצר דינמיקה של שגשוג וביטחון שתוכל להצמיח דור חדש של מנהיגים שמסוגלים להשאיר אלימות וטרור מאחור".
איזה סיכוי אתה נותן לתוכנית של טראמפ ביחס לעזה?
"תוכנית טראמפ עשויה לסיים את המלחמה, אבל רק אם חמאס - בדחיפה של מצרים, קטאר וטורקיה - בוחר לנתק את הקשרים עם איראן. השיקום של עזה יכול להפוך להזדמנות להביא את הרצועה, ואת מי שישלוט בה, בחזרה לדינמיקה של הסכמי אברהם. על כפות המאזניים עומדת האפשרות לעצב מחדש את המזרח התיכון, אבל צפוי שאיראן תנסה למנוע זאת. אם זה נכון שבטהרן ראו את 7 באוקטובר כאפשרות לחסום את הסכמי אברהם - קשה לדמיין שהיא תעמוד מנגד ללא מעש כשההסכמים מוזנקים מחדש".
חלק מן המדינות שהזכרת רחוקות מלמלא תפקיד חיובי. למשל קטאר, שקונה את דרכה ואת השפעתה במדינות המערב, בשעה שדרכה מנוגדת לכל ערך מערבי.
"הנושא הקטארי עומד לנגד עיניהן של אירופה וארה"ב. האמיר אל־ת'אני חייב לבחור אם להיות חלק מן הפתרון או חלק מן הבעיה במזרח התיכון. מדובר באחת מההשלכות של הנושא הלא פתור של האחים המוסלמים, מה שמשפיע גם על טורקיה של ארדואן. התוכנית של טראמפ לעזה מעניקה לאל־ת'אני ולארדואן הזדמנות להצטרף להסכמי אברהם. אך כדי לעשות זאת, הם קודם כל חייבים להפנות גב לג'יהאדיזם הסוני".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו