משנים את המזה"ת: לטראמפ מגיע נובל, לנתניהו פרס ישראל

אכן דמותצ'רצ'יליאנית

גם את הידיעות הראשונות על פרוץ המלחמה שמעתי בנהיגה בדרך לקצה הדרומי של ירושלים. בשעת בוקר מוקדמת יחסית. הפעם שוב נסיעה לאותו יעד, שעה קצת מוקדמת יותר. למרות הקולות הלא חביבים והלא נעימים שבקעו משתי תחנות הרדיו, הידיעות היו פנטסטיות. החטופים משתחררים, כולםכו־ל־הם! וזה מבלי שישראל נכנעת לתכתיבי הקניבלים, שחשבו כבר בתחילת המלחמה שלישראל אין תשובה למהלך שלהם, ש־251החטופים ישוחררו תמורת ריקון בתי הכלא מהאסירים הביטחוניים והפסקת אש לפני שישראל תגיב בעוצמה לפלישת חמאס.

המהלך האחרון של הסכם סיום המלחמהוהחזרת החטופים מחר, ואם לא מחר אזמחרתיים, מסכם מלחמה ארוכה עם הצלחות אדירות וניצחונות בלתי חזויים בממד האסטרטגי האזורי. אבל היום אנחנו יודעים שבהדרגה התפתחה מלחמה נוספת, מקבילה: מלחמה עם אומות העולם, מלחמתם של היהודים בארצות המערב, שהפכו ליעד שלחרמותותקיפות אלימות. במלחמה השנייה הזאת ישראל רושמת הפסד בשלב הנוכחי. ב־7באוקטובר התברר ששואה נוספת היא בגדר האפשרי. והעולם אוהב את זה.

בהתחשב בעובדה שהפסד כזה או אחר בזירה של הרחובהאירופי־קניבליהוא תוצאה כמעט בלתי נמנעת, הניצחון המובהק במלחמה האסטרטגית בהחלט מאזן את התמונה. בגלל ההתקפות והחבלות הבלתי פוסקות מבית - אבל גם מחוץ - חייבים להגיד משהו על מנהיגותו של רה"מ נתניהו. וזה גם לתשומת ליבם שלסמוטריץ' וחבריו. ביבי נתניהו אכן התגלה כדמותצ'רצ'יליאנית. הוא לא הצליח לאחד את העם בשאגה עברית אחת, אבל הוא הוביל מלחמה שבה ישראל משנה לחלוטין את פני המזרח התיכון. חיזבאללה מוכרע, מי היה מאמין. בטח לא האלוף גיא צור, בוגרההתברברותשל קיץ2006.החוליההסורית של בשאר אסד נותצה. הגרעין האיראני, משטרהאייתוללות- זה לבדו נחשב יעד בלתי מושג. זרועות הביטחון השונות, בהובלת גופי המודיעין וחיל האוויר, הפליאו מעל ומעבר. אפילו הנהגת קטאר קיבלה הקש בגג. זה קרה רק לפני כחודש, וזה כאב יותר ממכה של מקטרת על עורפו של תלמיד ישיבה.

נתניהו רותם עכשיו בפעם השנייה את הנשיאטראמפהצמא להישגים לעוד הצלחה כבירה ויוקרתית ברמה הבינלאומית. נכון, בליטראמפזה לא היה קורה. אבל לרתום אותו ולהעניק לו תחושה שנושא החטופים והפסקת המלחמה זה לזיכרון עולם - זאתהיתהאמנות של יחסי אנוש, דיפלומטיה בכל המובנים, עיסוי אגו ותחזוקה בלתי פוסקת, אולי גם על ידי אישים ונשים שלא ימהרו לחשוף את עצמם. אבל העיקר הוא ההבנה של מכפיל הכוח בקשר שבין ממשלטראמפלממשלת נתניהו. זה עבד באיראן וזה עבד בעזה.

הפרשנוביציםשמיהרו להטביע על מבצע מרכבות גדעון חותמת "נכשל" נדרשים לבדק בית בקופסה שעל הצוואר. הרמטכ"ל זמיר ואלוף פיקוד דרום יניב עשור ביצעו טיהור בכל המובנים של רצועת עורף רחבה בשלב גדעון א'. לאחר מכן, בגדעון ב', נכנסו לעיר עזה כשהעורף מוגן. בליטראמפוהיכולת שלולקמבןאת כל הארצות המוסלמיות המשמעותיות למהלך סיום המלחמה - הלחץ הצבאי לא היה מספיק, וישראלהיתהנאלצת להשלים את כיבוש העיר עזה.

רה"מ נתניהו זגזג בין עסקה חלקית לשלמה. היומרה שלו ללכת על מבצע מקיף, שאחד מיעדיו הוא החזרת כל החטופים הנותרים בפעימה אחת, התגשמה במלואה. ושוב, אם מותר, מי היה מאמין. בסוף אוקטובר2023, כשצה"ל פרץ לרצועת עזה, לאף אחד לאהיתהתשובה איך מחזירים את החטופים במסגרת המהלך הצבאי. אפשר היה להכניס את ישראל למעגל של סחטנות אינסופית אחרי שחרור החטופים בעסקה הראשונה של סוף נובמבר2023. גם אזהיתההסכמה שהקניבלים ישאירו בידם מספר כלשהו של חטופים כפוליסת ביטוח. והמיקוחהיתהמתבצע כשצה"ל מעבר לגדר אחרי נסיגה כוללת, ולחמאס שום דבר לא דחוף כשהם חוסים תחת שלטונה המחודש של הרשות הפלשתיניתהאבו־מאזנית. הבה נודה בכך.

אפילו העסקה החלקית שעמדה לכאורה על הפרק מאז קריסת הכורבפורדולא נתנה מענה לבעיית שחרור עשרת החטופים הנותרים. כולם בעסקה אחת, בפעימה אחת, כשצה"ל שומר על הנכסים הביטחוניים הדרושים - זה סוג של ניצחון. זה לא הניצחון המוחלט נוסח ברלין במאי1945, כי חמאס יישאר בדרך כזו או אחרת. אך מבחינה צבאית היכולת שלו לפגוע בכוחותינו מוגבלת ביותר, ויכולתו לפגוע ביעדים בשטח ישראל היא אפסית - מה שבמושגים צבאיים נחשב תבוסה של האויב. אבל זאת לא תבוסה גמורה ומוחלטת כמו שבעלות הברית כפו על גרמניה הנאצית. בשביל זההיתהדרושה קואליציה בינלאומית, שבמקום לעודד אתהאסלאמו־נאציםולהיות מנוהלת על ידיהם, תתלכד מאחורי ישראל ותדחוף לפירוק מוחלט של כל גופי הטרור הפלשתיניים. ו... כן -לטראמפמגיע פרס נובל, ולנתניהו מגיע פרס ישראל על מפעל חיים. אבל מעשים כאלה לא נעשים כדי לקבל פרס.

תגובה אנטישמית

לא משנה כמה פעמים חוזרים על העיקרון האסטרטגי לגבי האנטישמיות - זה לא מופנם בקרב האליטה הישראלית, משום שמשפיעני האינטליגנציה בישראל לא מבינים את הנושא, או אולי מסרבים להבין את חשיבותו. ב־2025הפרשנים והאינטלקטואלים עדיין מתווכחים אם אנטישמיות חופפתלאנטי־ציונותאולאנטי־ישראליות, ולהפך -האנטי־ציונותהיא האנטישמיות העכשווית.

חוקרי העבר של הנושא מסכימים על כךשהאנטי־ציונותהיא האנטישמיות החדשה כבר מאז1953. אני יכול לציין בהקשר הזה כמה תאריכים: ב־53' יצא ספר המסות שלCommentaryתחת הכותרת "האנטישמיות החדשה". זאתהיתההמסקנה - גם הכותרת וגם השורה התחתונה - בעקבות הפעילות האנטישמית בעלילוהאנטי־ציוניתשל משטר סטלין בבריה"מ ובמזרח אירופה מאז ספטמבר1948. השיא היה ברצח הסופריםוהאמניםהיהודים באוגוסט52', במשפטי פראג בנובמבר52' ובתפירת תיק עלילת הרופאים בינואר53'.

בספרו "האינטלקטואלים הצרפתים והקומוניזם" שיצא ב־1964, החוקר הבריטי דיווידקאוטחזר על המסקנה הבלתי נמנעת: היהודים הוצגו עכשיו כחלק מקונספירציה רחבת יריעה, שמרכז העושר והכוח שלה מבוסס בארה"ב. בספטמבר48' פורסםב"פראבדה" מאמר של איליהארנבורגהתוקף את הציונות, את מדינת ישראל ואת הרעיון של קשר כלשהו בין יהודי העולם. בהמשך, הקמפייןהאנטי־ציוניהתעצם במהירות, כשהוא מלחים ביחד את המסע הכללי נגד הקוסמופוליטיות (יהודים), וכל תמיכה אמריקנית. אחרי1967, כל היזמות האנטישמית/אנטי־ציוניתקיבלה תנופה מחודשת.

ב־2013פרסם סטיבןנורוודספר יסוד חשוב שנקרא "אנטישמיות והשמאל האמריקני הרדיקלי". ב־1971, בנובלה "הדיירים", הסופר היהודי הנפלא ברנרד מלמוד תיאר חיזיון דמיוני של פוגרום עקוב מדם שעורכות קבוצות של מהפכנים שחורים נגד יהודים בניו יורק. לא יכול להיות ספק שאם פורץ עימות קשה בין ישראל לפלשתינים, ואז במנצ'סטר נרצחים שני יהודים ביום כיפור וקודם לכן בני זוג ישראלים בוושינגטון, זה חלק מתגובת שרשרת אנטישמית.

באותו ספר על הרדיקליזם האנטישמי באמריקה,נורוודמתאר בין השאר את דעיכת השמאל החדש בתחילת שנות ה־70והתפצלותו. מאז הפכו התנועות הרדיקליות של השמאל למעי העיוור של התאגדויות סטודנטים מוסלמים או קבוצות מהפכניות של הלאומנות השחורה. כל ארגון שנוצר בשנות ה־60נחלש מאוד בעשור הבא; ההתפלגויות של השמאל הרדיקלי היו בכל נושא, בדומה להיסטוריה של השמאל הישראלי.

בדבר אחד היו עקביות והסכמה: "הנושאהישראלי־ערביאף פעם לא היה במחלוקת. כל הפלגים תמיד ביטאו את תמיכתם בגרילה הפלשתינית ובמלחמתה להשמדת ישראל", כותבנורווד, "וכולם בשמאל הוקיעו את המדינה היהודית כ'נאצית'ו'ג'נוסיידית'". חלק ממנהיגי השמאל האמריקני הצהירו שהם גאים להיקרא "סטליניסטים".

בנקודה הזאת נמצא ההבדל בין ארה"ב לאירופה. השמאלהג'יהאדיסטיהרדיקלי בארה"ב היה בשוליים. לא שולי ולא זניח, אבל בשוליים. הוא היה מספיק משפיע כדי להשתלט מבפנים על האוניברסיטאות והתקשורת. באירופה, הנושא הפלשתיני הפך לציר שבו תלויים יחסי ישראל עם אותן מדינותשהיתהבהן הגמוניה שלמה או חלקית של המפלגות הסוציאליסטיות. זאתהיתהאמורה להיות חתונה משולשת של האירופאים, הפלשתינים וישראל, ותפקידה של מפלגת העבודה היה למכור את הפלשתינים, ואיתם את אש"ף, לישראלים.

לצורך כך הוקמו ארגוניה־NGOהמוכרים, עם ארגון הגג של הקרן לישראל חדשה וגופים אחרים. תפקידם לחנך את הישראלים מהי דמוקרטיה וכמה נפלאים הערבים. אבל למעשה, התוצר העיקרי היה: תראו כמה הישראלים מכוערים, אלימים וגזענים. מלחמת המידע ייבאה לאירופה ולארה"ב אנטישמיות מציון.

המטרות השגרתיות של השמאל במדינות אירופה, כמו גם בישראל ובארה"ב, הן:1. ערעור היציבות במדינה;2.דה־לגיטימציהשל ישראל בקרב החברות המערביות;3. שיתוק התגובות הצבאיות של ישראל כשהיא נדרשת להתמודד עם מלחמת הטרור הפלשתינית.

הקומוניזם בועט

ישנה האנטישמיות הרגילה, האפורה, והיא הדעה הקדומה והשנאה הסמויה כלפי אנשים שנקראיםגרינבלט,קושנראושפירו. אבל האנטישמיות החשובה לעניין היא האנטישמיות האסטרטגית, שמצריכה גב חזק של גופים פוליטיים מאורגנים, ובייחוד של מדינות. בתקופה הנאצית הגרמנים השתמשו באנטישמיות אסטרטגית, ואחריהם - ואולי גם במקביל - הסובייטים, ובימינו הם האיראנים והפלשתינים. ההיסטוריון הסקוטי ניל פרגוסון גילה במחקריו כיצד האוניברסיטאות הגרמניות, שנחשבו הטובות בעולם, הפכו לתומכות בתנועה הנאצית ובמטרותיההאנטי־יהודיות. האם זה לא מזכיר את אוניברסיטאות האיכות באמריקה של היום, שהפכו לפס ייצור של אנטישמיות דרךהפלשתיניזם?

האנטישמיות הזאת מקטבת את החברה, מפצלת ומחלישה אותה. היא גם הגורם המתסיס האפקטיבי ביותר. היא מחברת ביןלהט"ביםלבין טרוריסטים מחמאס שהיו רוצים לתלות אותם ברחוב, בין פמיניסטיות רדיקליות לבין רוצחי נשים, בין שמאל קיצוני לימין קיצוני. היא גם גורמת לאפקט חדש שלא נראה כמותו בעבר: נסיגה לברבריות ויצירת אקלים של מתירנות אלימה. הנה, פרופסור מבית הספר למשפטים בהרווארד יורה ברובה (אולי רובה אוויר) ליד בית כנסת בחגים. "אני יורה בחולדות", הוא משיב לחוקרים, כמו מתוך ספר לימוד שכתב פרנץ קפקא. חולדות.גבלסהיה מת על זה.

כשאנחנו ציינו את7באוקטובר כיום שייזכר לדיראון, באיטליה ובוודאי גם בארצות אחרות חגגו באותו יום: "תחיההתנגדות הפלשתינית!". לאורך מלחמת עזה, השמאל הפך לאגרוף שמסוגל לחבל כרצונו במשילות של הממשלה הנבחרת כחוק. הוא יכול לקבוע יום פקודה ולשתק את הנמלים, לחסום כבישים, לשרוף מכוניות, לתקוף יהודים. והארגון מופתי.

זאת היתה אמנות של יחסי אנוש, דיפלומטיה בכל המובנים, ותחזוקה בלתי פוסקת אולי גם על ידי אישים ונשים שלא ימהרו לחשוף את עצמם. אבל העיקר הוא ההבנה של מכפיל הכוח בקשר שבין ממשל טראמפ לממשלת נתניהו. זה עבד באיראן וזה עבד בעזה

ההפגנות והמהומות שפרצו ברחבי אירופה ביום שבו צה"ל עצר את המשט, בפעולה חדה, יעילה ונקייה, היו חלק בלתי נפרד ממופע הראווה ומהפרובוקציה של המשט. ההפגנות לא "פרצו במחאה" על עצירת המשט, כפי שדיווחו הסוכנויות, אלא הן היו מעגל חיצוני עוטף של המשט. האם חמאס שולט היום בפוליטיקה האירופית? במידה רבה כן. אפילו בצפייה בטלוויזיה אפשר היה לחוש באווירת הפוגרום שהשליט הקהל הפולני באצטדיון הכדורסלבקטוביץ', במשחקיה של נבחרת ישראל נגד פולין וצרפת.

בשמאל האיטלקי והספרדי טוענים שזה ביטוי לאינסטינקט הדמוקרטי שהתפתח בארצות שהיו בעבר מוכות פשיזם (מוסוליניופרנקו). אבל זה הפוך: ריסוק החישוקים של הציוויליזציה, שמתבלט באלימות ובאיומים כלפי ישראלים ויהודים, מקורו בהשפעה ארוכת הטווח של שתי התנועות הטוטליטריות מימין ומשמאל, הפשיסטים והקומוניסטים. אין מהלך מדיני אואנטי־ישראלישהממשלות באירופה, כולל בריטניה, יכולות לעשות כדי לפייס את אגרוף השמאל בארצותיהם. השמאל שסחףאיתואת המרכז הליברלי הפך לאויב.