"הטקס הזה, הלאומי, מזקק בתוכו בכאב מדויק את כל מה שישראלי בעיניי. השירים. קטעי הקריאה. המשתתפים בקהל. התפאורה. התאורה. החיבוקים. הבכי. התקווה. הסיפורים. הגבורה. הרעות. הערכים. הכיסאות הצהובים שכל הזמן שם. הגעגוע. הכמיהה לתיקון, לחיי שלווה ולרוגע". במילים נרגשות אלה תיאר ראש הדסק הכלכלי בשידור הציבורי, שאול אמסטרדמסקי, את טקס יום הזיכרון למלחמת 7 באוקטובר, שאורגן על ידי תנועת קומו.
"טקס בלי נתניהו השנוא, בלי 'רעייתי' המאוסה, בלי הנשיא המיותר, בלי יו"ר הכנסת המלקק. ישראליות נטו של כאב, צער, תקווה ואחדות. אנחנו לא הממשלה שלנו", סיכם כותב "ארץ נהדרת" אמיר שפרלינג. טקס יום הזיכרון ל־7 באוקטובר התקיים בתאריך הלועזי, בפארק הירקון, ובחר בתואר "לאומי" אף שיום הזיכרון הלאומי נקבע לתאריך כ"ד בתשרי, שיוצא השנה ב־16 באוקטובר. בשנה שעברה, באופן חד־פעמי, צוין הטבח בתאריך הלועזי, בין ראש השנה ליום כיפור.
הטקס היה, בחלקים, פוליטי. יונתן שמריז, אחיו של אלון שמריז הי"ד שנחטף לעזה ונהרג מאש צה"ל, אמר: "7 באוקטובר הוא לא רק יום זיכרון לנרצחים, אלא יום זיכרון להפקרות ולחוסר המנהיגות".
שמריז הוא ממייסדי תנועת קומו, שמטרתה "להצמיח מנהיגות אחראית, ערכית ומאחדת לתיקון ישראל" ולהגשים את "החזון הציוני החדש". שמריז ארגן גם את טקס יום הזיכרון בשנה שעברה, במקביל לטקס יום הזיכרון הממלכתי, שאותו כינה "הטקס של מירי רגב". למחרת התקיים - בארגון מעורפל - "טקס כיבוי משואות" כניגוד לטקס הדלקת המשואות, שבעיני אנשים מסוימים אינו הטקס הוותיק, הממלכתי, הרשמי והאהוב, אלא טקס של הממשלה. ואת הממשלה הרי צריך להפיל.
טקסים מקבילים לאלה הממלכתיים הם לא עניין חדש, אך ההפגנות בכל מקום ובכל חג ומועד - הן כבר תופעה שיש לתת עליה את הדעת.
עוד בתקופת מחאת הרפורמה, הרבה לפני שמישהו דמיין בחלומותיו הפרועים את טבח 7 באוקטובר, הפכו ימי הזיכרון בבתי העלמין הצבאיים לאתר הפגנה. שרים וחברי כנסת התבקשו, על ידי חלק מהמשפחות השכולות, לא להגיע. חלקם אכן נעדרו, ובכך מנעו ממשפחות אחרות ייצוג של המדינה. מי שהגיע - חטף. כך גם טקס סיום קורס טיס, כך תפילות יום כיפור בכיכר דיזנגוף בתל אביב, כך בשבתות - כאשר פעילי מחאה הפגינו מול בתיהם של שרים וחברי כנסת, בדרך לבית הכנסת, וכך גם בחגים.
ביום השואה באפריל 2023 גורש ח"כ בועז ביסמוט מטקס זיכרון בבית כנסת בתל אביב, בלוויית קריאות הלהיט "בושה! בושה!". השנה כבר ארבו לו בדרך לבית הכנסת ביום כיפור. השר רון דרמר נתקל במפגינים עם צאתו מבית כנסת בפירנצה. יפה שחיכו עד סיום תפילת נעילה, אבל כפי שהסבירה המוחה המצטיינת נאוה רוזוליו: "רון דרמר - האיש שנתניהו מינה כדי לטרפד את עסקת החטופים - חוטף את הביוש והזעם שמגיע לו ביציאה מבית הכנסת בפירנצה, הערב בצאת יום כיפור (משום מה הוא חשב שצום או תפילה יכפרו על חטאיו)". נגד יולי אדלשטיין הפגינו מדי שבת בדרכו לבית הכנסת. השבת אינה קדושה, גם לא יום כיפור, גם לא בית הכנסת.
בסוכות פעילי המחאה לא התעצלו, ועל פי דיווח של כתבת חדשות 12 דפנה ליאל, בבוקר החג התייצבו חוליות מפגינים, מצוידות באביזרים ובמגפונים, להפגין מול בתיהם של 26 שרים. כנראה הטקס האלטרנטיבי - כלומר, הלאומי – במוצאי החג, לא הספיק. היה צורך גם למרר את חיי נבחרי הציבור ושכניהם בחג עצמו.
קודשי ישראל ומועדי ישראל לא היכו שורש אצל אנשי המחאה, אבל אצל אויבי ישראל דווקא כן: מלחמת יום כיפור לא פרצה ב־6 באוקטובר, אלא ביום כיפור, ומסיבות מובנות. טבח 7 באוקטובר תוכנן בתחילה לפסח, אך נדחה לשמחת תורה. ההעדפה של אויבי ישראל לפתוח במלחמות דווקא בימי הקודש מציבה אתגר לקביעת ימי זיכרון: הרי לא ייערכו טקסים ממלכתיים ביום כיפור עצמו וכנ"ל ביום חג כמו שמחת תורה או שבת. החגים הם, ובכן, חגים. ביטולם מפני ימי זיכרון מבטל גם את לוח השנה העברי ואת חגי ישראל ומועדיו. אבל נראה כי זו אחת ממטרות המחאה - להטיל ספק ולערער את הקדושה היהודית ולהחליף אותה בקדושה פוליטית. ולא סתם קדושה פוליטית, אלא של מחנה אחד.
גם הלאומיות שינתה את פניה. אכן, רבבות גדשו את פארק הירקון כדי להשתתף בטקס הלא רשמי, אך חלקים רבים לא פחות של הלאום עשו מה שעושים יהודים אלפי שנים: חוגגים את סוכות. בשבוע הבא יחגגו גם את שמחת תורה בבתי הכנסת וברחובה של עיר, אם כי צריך לבדוק לגבי תל אביב. לפני הטבח ב־06.10.2023 דן בית המשפט העליון בעתירה של עמותת ראש יהודי נגד עיריית תל אביב, שסירבה להעניק לה רישיון לחגוג הקפות שניות בכיכר דיזנגוף.
כדי לבסס את הקדושה הפוליטית של מתנגדי הממשלה, לא מספיק לייצר טקסים חדשים - יש צורך לערער את הטקסים הוותיקים, ובעיקר לגנות כל שמחה שמקורה יהודי. רוצים לשמוח בזמן מלחמה? אפשר. בתנאי שלשמחה לא יהיה קשר ליהדות. רוצים טקס? בכיף. רק שלא יהיה טקס רשמי של המדינה. נקרא לו "לאומי", כשם שקראו לשלטון בג"ץ והיועמ"שית "דמוקרטיה", כשם שקראו לרפורמה "הפיכה משטרית" ו"דיקטטורה". טקסי הפולחן כללו חסימות כבישים, פיצוץ כנסים, התנכלות מטווח קצר לנבחרי ציבור, כולל ראש הממשלה, וסרבנות. בניסיונה לייצר קודש יש מאין, ערערה דת המחאה את הדמוקרטיה ואת שלטון החוק, ועל הדרך חיללה את קודשי הדת בת אלפי השנים וביזתה את סמלי הלאומיות.
ספוילר: היהדות תנצח. יש לה יותר קילומטראז' על כביש ההיסטוריה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו