בית הקולנוע אורניה בבודפשט נראה כמו ארמון. הוא נבנה לפני כ-140 שנה, וכולו מעוטר זהב ופאר. בחודש שעבר נפרס שטיח אדום בכניסה, עליו צעדו ראשי הקהילה היהודית בעיר, יו"ר הסוכנות, אלוף (מיל') דורון אלמוג ורעייתו, אדיר מילר ואימו, מריאן, ילדיה ונכדיה. הם באו לצפות בהקרנת הסרט "הטבעת" שהפיק וביים מילר, אודות סיפור הישרדותה הלא יאמן של משפחתו בשואה, שהתרחש מטרים ספורים מהקולנוע.
זה לא מובן מאליו: העיסוק בשואה ובהשמדת יהודי הונגריה גורם לשלטון אך גם ליהודים החיים בה היום, לנוע בחוסר נוחות. הם מתעקשים שהונגריה השתנתה, ויתכן שהם צודקים. בניגוד לרוב מדינות אירופה בהן מסוכן להיות יהודי, לא כל שכן ישראלי, הונגריה שונה. היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. הקהילה היהודית כאן מרגישה בטוחה להסתובב עם מה שמכונה "סממנים", כמו כיפה או תכשיט מסגיר. אפשר לדבר עברית ברחוב בלי חשש. וכשמישהו שואל מהיכן אנחנו, לא צריך להמציא מדינה.
כנראה תחושת הביטחון היחסית נובעת בחלקה מהיעדר המהגרים. בניגוד למדינות מערב אירופה, נשיא הונגריה סגר את הגבולות לגל המוסלמים ששוטף את היבשת ומלבה את האנטישמיות החדשה, שלובשת פנים של מחאות פרו פלסטיניות. האנטישמיות קיימת, אבל פחות בעיר הבירה ויותר בכפרים, והיא עתיקה ופשוטה יותר: היהודים רצחו את ישו, ולכן הם מושא לשנאה. גם שנאה זו נעדרת גיבוי ולהט שהמוסלמים הביאו איתם לאנגליה, הולנד, בלגיה וצרפת, וגם המשטר לא מרגיש שהוא חייב משהו לבוחריו המוסלמים. כשנתניהו הגיע למדינה בתחילת אפריל האחרון וניתנה בקשה להסגרתו, לא נרשמה התרגשות כלשהי מצד הנשיא אורבן. ההפך, במהלך הביקור פרשה הונגריה מבית הדין הבינ"ל בהאג. הביקור עבר בשקט, כשאצבעו המשולשת (המטפורית) של אורבן מונפת מאחורי גבו לעבר אירופה הצבועה.
אשליה מתוקה
העובדה שרחובות בודפשט מלאים ישראלים קולניים, היא גם בשל כך שמדינות אחרות הפכו למסוכנות לישראלים. המהומות באמסטרדם, ההפגנות בלונדון, האלימות ברחובות פריז נגד חובשי כיפות והאווירה הכללית, סגרו בעיני רבים את האפשרות לחופשה שקטה באירופה הקלאסית, ורבים בחרו בחופשה בהונגריה השקטה והידידותית ליהודים. נגן הקונטרבס בפאב התנצל שהוא יודע להגיד רק "לחיים" (מילה שימושית במקום עבודתו), ואפילו על הפפריקה בסופר כתוב "מתוק" ו"חריף" בעברית. במשך כל שהותי בעיר לא ראיתי ולו כתובת גרפיטי אחת נגד ישראל או יהודים. אפילו פחות מאשר בתל אביב.
ביום העצמאות האחרון התקיימה בעיר עצרת תמיכה בישראל בפארק אישטבאן המרכזי, בה השתתפו כ-7,000 איש. לשם השוואה, בבירות אירופה האחרות הגיעו כמה מאות, במקרה הטוב. כשאני שואלת את ערן ברקוביץ', מנהל אזור מזרח אירופה מטעם הסוכנות, איך נראתה האבטחה לאירוע, הוא עונה בחיוך: "מהודקת".
אין בנאמר כאן משום המלצה להגיע להונגריה בכלל, או לבודפשט בפרט. כידוע, אחוז גבוה של ישראלים במקום אחד רק מעלה את הסיכוי לפגיעה בהם, לא מוריד. השקט היחסי עשוי להתפוצץ לנו בפנים, וגם להונגריה, שאחוז גבוה מהכנסותיה מגיע מתיירות.
מאוחר יותר יאמר לי ראש הסוכנות היהודית, דורון אלמוג, ששאננות היא תכונה אנושית. כמו אז, כך היום. אותה שאננות עוברת כחוט השני מהשואה, דרך מלחמת יום כיפור - ועד לשביעי באוקטובר.
בתחילת מלחמת העולם השנייה היה מצבם של יהודי הונגריה טוב מזה של אחיהם במדינות אותן כבש הצבא הגרמני. אך אז הגיע המהפך: הונגריה פרשה מהברית עם היטלר, מה שהוביל לכיבושה על ידי הנאצים. בחודשיים שהחלו במאי 1944, גורשו לאושוויץ-בירקנאו כ-430 אלף יהודים ונרצחו במחנות. אלפי יהודים נרצחו על ידי פלוגות "צלב החץ" (אנשי המפלגה הפרו-נאצית שפעלה בהונגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה) והושלכו לדנובה שהאדימה מדמם. בסך הכל, בשואה נרצחו 564,500 מיהודי הונגריה.
נדמה שלולא השאננות עליה דיבר אלמוג, יהדות הונגריה הייתה יכולה לשרוד: עדויות רבות של ניצולים הגיעו למדינה שנים לפני השמדת יהודיה, אך הם סירבו להאמין ולנקוט בפעולות שיצילו את חייהם. "התופעה של חוסר רצון להאמין בהתקרבות הסכנה לקיומם, שררה אצל יהודי הונגריה חרף הידיעה שהייתה לרבים מהם על מה שאונה בעבר לאחיהם באותן הארצות", יכתוב מאוחר יותר השופט אגרנט בפסק הדין במשפט קסטנר.
הניצחון המוקלט
נחזור לימינו, לשטיח האדום, לשמפניה המבעבעת חרישית בכוסות גבוהות רגל. את הסרט צילם מילר הרבה לפני 7.10, והיה במהלך עריכתו עם פרוץ המלחמה. "אני זוכר שבימים הראשונים אחרי הטבח חשבתי שהסרט לא רלוונטי - יש לנו שואה חדשה. אבל המהירות בה האנטישמיות צמחה באירופה, שבה הקורבן הפך להיות הנאשם, גרמה לי להבין שזה הכל אותו סיפור, והסרט הזה קיבל משנה תוקף. פתאום ראיתי בעריכה משפטים שאני אומר בסרט, שכאילו נאמרו אחרי 7.10. 'לעולם לא נשכח', 'כולנו ניצולי שואה', 'אנחנו צריכים לספר'. מהסרט בעיקר עולה החשיבות של המדינה הזאת", הוא מספר לי לאחר ההקרנה.
"אני לא משווה את השואה ל-7.10, כי בשמחת תורה ראינו מה קרה כשהצבא שלנו לא הגיע כמה שעות. ראינו מה זה כשאין ליהודים צבא לכמה שעות. אבל אחרי יום-יומיים, הגיע צבא. זה נגמר ב-1,200 הרוגים. בשואה, לא רק שלא הגיע צבא, לא היה למי לקרוא, לא היה למי לפנות, כי המדינה והצבא היו אלה שיצאו נגד היהודים, יחד עם המקומיים. אז החשיבות של מדינת ישראל אצלי בראש ואצלי בלב, בתור ילד שגדל על הסיפורים האלה, היא עצומה. למרות הצרות והבעיות שיש במדינה, אני לרגע לא שוכח את החשיבות של המקום הזה שנקרא מדינת ישראל".
אולי זה הכוח שדחף את מילר ליצור את הסרט. "הרגשתי שזו שליחות לעשות את הסרט הזה, ועכשיו אני חוזר לעשות קומדיה", הוא אומר. העובדה שמשפחת מילר המורחבת הגיעה להקרנה הזו, מרגשת את כולם. יוני, אחיו של אדיר, מספר לי שדוד שלו הגיע משוויץ ובכה לאורך כל הסרט. "המשמעות היא אדירה. לבוא הנה עם אמא לאדמה בה ניסו לרצוח אותה ושממנה היא ברחה, ולהגיע הנה היום עם הילדים והנכדים שלה, זה סוג של ניצחון. כשאמרו לנו שהסוכנות עושה הקרנה של 'הטבעת' לקהל הונגרי, אמא שלי פנתה לכל הילדים ואמרה להם שהם באים איתה. תנסי את להגיד לה לא".
מריאן צוחקת. "כשאני מבקשת משהו – מיד מתייצבים, אבל רק בזכות אהבה. יש בי התרגשות בלתי רגילה, זה כאילו לחזור להיסטוריה. לאורך כל הקרנת הסרט, אני כל הזמן חושבת על אלה שמסתכלים מהשמיים, מה הם חושבים. לפני שנתיים הובלתי את מצעד החיים מכאן, מתחנת הרכבת ממנה ברחה אמא שלי כשאני בזרועותיה. הייתה שם עמדה ממנה דיברתי, וכל כך התרגשתי שלא הצלחתי לדבר. היו שם נוצרים שבאו וחיבקו אותי, ואפילו בכו. הם אמרו לי שההורים שלהם היו נאצים וביקשו סליחה". מריאן מנסה להאמין להם, אפילו לסלוח. "להונגרים ההם לעולם לא אסלח. זה לא נורמלי לסלוח. גם אלוהים לא יכול לסלוח. לחדשים אני מנסה לסלוח, ומתפללת שהם שונים. הסתכלתי לשמיים אז, ואני מסתכלת היום ואומרת לאמא שלי: תראי מה קרה ב-80 שנה, הונגריה השתנתה. זה היה הדבר הכי גדול בשבילי".
בסרט עצמו אין אמירה ברורה הנוגעת להימצאותה או היעדרה של האנטישמיות ההונגרית בימינו: בעוד שדמויות מסוימות עדיין אוחזות בשנאה יוקדת ליהודים, כמו פקיד הגבולות שלא מאפשר למילר להיכנס למדינה עם הדרכון ההונגרי שלו (סיפור שמילר מעיד שקרה לו באמת), הדמויות המרכזיות לוקחות אחריות ומתנצלות על העבר שלהן ושל משפחתן. "רציתי להגיד שההונגרים השתנו. אבל כשצילמנו כאן וראיתי את המצב היום, אמרתי לאמא שאפילו בודפשט השתנתה".
עלייה וקוץ בה
קצין הביטחון מטעם הסוכנות לא מתרגש מהעובדה שהאנטישמיות בהונגריה היא מהנמוכות במדינות אירופה. "אני מתייחס לכל איום ברצינות מוחלטת. היחסיות הזאת לא רלוונטית. זאת עדיין אירופה והמים זולגים למקום הנמוך ביותר, איפה שנוח להם". ואכן, אולם בית הקולנוע היה מרוצף גברתנים חמושים, וניידת של משטרת הונגריה חנתה בהפגנתיות על המדרכה בכניסה. אבל אי אפשר להגן על כל הישראלים כל הזמן בכל מקום, אז לקב"ט שלנו יש אתגר מורכב.
אבל ברחוב המצב שונה. המוני הישראלים שגודשים את העיר כנראה לא התרשמו מדימוייו הפואטיים של הקב"ט: איש לא מסתיר סממנים, ההפך. מדבקות של נופלי חרבות ברזל מתנוססות על חלונות ראווה ועמודי חשמל, ולעתים נדמה שהשפה הרשמית כאן היא קודם כל עברית ורק אז הונגרית. גם חדר האוכל במלון, נשמע כמו חדר האוכל בקיבוץ. האם זו שאננות שמבוססת על תחושה מוטעית? האם כל זה, חלילה, יתפוצץ לנו בפנים?
אנשי הסוכנות מספרים שלמרות שבסוף השבוע האחרון הייתה בעיר הפגנה בעד שחרור פלסטין, היה זה מחזה נדיר יחסית. האווירה הכללית פרו ישראלית, או לפחות אדישה למתרחש במזרח התיכון.
מתי תעלה יהדות הונגריה לישראל, אני שואלת את הרב ד"ר רוברט פרויליך, הרב הראשי של הקהילה הניאולוגית בהונגריה. "למה צריך לעלות"?, עונה הרב בשאלה, כמו יהודי טוב. "העלייה חשובה מאוד, אבל גם הגלות חשובה. כמו שבימי התלמוד היה גם תלמוד בבלי וגם תלמוד ירושלמי. נכון, הלב של העולם היהודי נמצא בארץ - אבל גוף זה לא רק לב, זה גם ידיים ורגליים. הן גם חלק מהגוף, וגם זה חשוב".
הרב מסביר שהזהות של יהודי הונגריה מורכבת מזהות יהודית וזהות הונגרית. עלייה לארץ תבטל בהכרח את הזהות ההונגרית שלהם. "חלק גדול מהקהילה שלי לא שומר מצוות כלל, אבל מגדיר את עצמו כיהודי". הזרם הניאולוגי מאפשר את זה, כי החינוך שלו מתמקד לא רק בלימודי קודש, אלא גם בלימודי מדע ואומנות. "לא תפגוש אורתודוקס הונגרי שהוא עורך דין. זה גם עונה על השאלה מתי הם עולים לארץ. הם הונגרים, זה חלק מהזהות שלהם והם לא רוצים לעזוב. בזמן השואה הם אמרו 'אנחנו הונגרים טובים שומרי חוק, מה כבר יכול לקרות לנו', ודרך מחשבה זו ממשיכה עד היום. יש הרבה אתגרים בקהילה: נישואים מעורבים, חינוך של הצעירים שלא הולכים לבתי הספר היהודיים, ושמירה על החיים היהודיים".
"כבוד הרב – אנחנו צריכים עזרה"
אז איך מבטיחים שגם הדור הבא יישאר יהודי? "הדור הבא לא צריך לעלות לארץ. צריכים לשמור שבת וכשרות, ללמוד היסטוריה יהודית. ובעיקר – להתחתן עם יהודים. נישואין מעורבים זה הסוף של היהדות", מסביר הרב פרויליך.
ומי ישמור על מדינת ישראל? "הישראלים והקב"ה". אין בתשובה זו משום הצהרה על קטיעת הקשר עם ישראל. הרב מסביר שיש קשרים חברתיים ומשפחתיים חזקים בין חברי הקהילה שלו לארץ, ונזכר איך בפרוץ מלחמת יום כיפור הם רצו הביתה והתקשרו לבני משפחותיהם וחבריהם בישראל. "כל היהודים התאספו ורצו לעזור - לא בגלל המשפחה, אלא בגלל שלארץ ישראל יש מקום מיוחד בנשמה של היהודים, וזה לא ישתנה. זאת הארץ של היהודים. הם לא רוצים לגור שם, אבל אנחנו יודעים שזה שלנו. אנחנו יודעים שיש על מי לסמוך, וישראל צריכה לדעת שיש לה על מי לסמוך כאן, בהונגריה".
אלמוג לא מסתפק בכך. "אני מבקש שמלבד שמירת שבת וכשרות, צריך כל יום לדאוג לישראל. לבוא לארץ להתנדב. לשקם את יישובי העוטף והצפון. חסרים רופאים, חסרים מורים. צריך המון דברים. קשה מאוד בארץ עכשיו, ולעם שיש לו לב - שיבוא לעזור! אנחנו מאצ'ואים, גם כשקשה לנו אנחנו לא מודים. כבוד הרב – אנחנו צריכים עזרה".
כשהדיפלומטיה נדחקת הצידה
באחד מבתי הספר היהודיים העיר, בו לומדים כ-1,000 ילדים, ה"שין שינים" (נערים ונערות לפני צבא שנשלחים על ידי הסוכנות לשנת שירות בקהילות יהודיות ברחבי העולם) מספרים לילדים על הפיגוע בצומת רמות בירושלים, בזמן שהם היו בלימודים בלי הטלפונים הניידים שלהם. הילדים מזועזעים. התלמידות הזדהו עם המשפחות של הנרצחים, והתלמידים שאלו מה קרה למחבלים. השליחים הצעירים ישירים, בלי דיפלומטיה או כיבוס מילים. הקשר בינם לבין הילדים במקרה הזה, והאוכלוסיה היהודית בכלל, בלתי אמצעי. בסוכנות רואים בשין שינים פריצת דרך בדוקטרינה שהייתה נהוגה עד לאחרונה.
בית הספר מתמודד עם אתגרים רבים. שכר הלימוד בו הוא 2,000 ₪ לחודש, כלומר כזה שמתאים רק לעשירון העליון. אם אתה עני – לא תקבל חינוך יהודי. גורל דומה ממתין ליהודי שלא גר בבירה.
הילדים מספרים שמעולם לא נתקלו באנטישמיות. הם מרגישים בטוחים להסתובב ברחוב עם שרשרת עם מגן דוד. ההורים שלהם אולי פחות מרוצים מהקשר עם ישראל: כשהגיעו "שליחים במדים" לבית הספר, הם כתבו מכתבים נזעמים להנהלה, התלויה בכסף שלהם. התוכנית בוטלה.
להתנחל בלבבות
המרכז לתרבות ישראל, שהוקם על ידי הסוכנות היהודית, פועל שבעה ימים בשבוע. בחללים השונים מתקיימות פגישות של שתי תנועות נוער, אחת לנוער ישראלי ואחת לנוער יהודי-הונגרי, אולפן לעברית בו לומדים 100 מבוגרים בסמסטר, בית ספר בימי ראשון, פעילות אחר הצהריים לילדי פליטים מאוקראינה ("רובם יהודים"), כנסים וסמינרים, ובקומה למעלה מתקיימת סדנא לפצועי חרבות ברזל. בקיץ הגיעו הנה 100 ילדים מהגליל המערבי להפוגה בחופשה.
מאז 7.10, השתנה הפרופיל של העולים מהונגריה: יותר צעירים, פחות משפחות. רובם רוצים לשרת בצבא. "אני מאוד גאה בהם", מספרת האחראית על העלייה בהונגריה העובדת במרכז. היא גם עוזרת ליהודים מרחבי העולם שמבקשים להוכיח את יהדותם, וכך להיות זכאים לעלות ארצה על פי חוק השבות. יהודים אלה פונים אליה ומבקשים שתחפש בשבילם בארכיונים וברישומים הרשמיים עדויות ותעודות של המשפחה שלהם שחיו בבודפשט לפני המלחמה.
קשה להתעלם מהתפקיד הכפול של הסוכנות, שלעיתים סותר אחד את השני: מחד – עידוד עלייה, מאידך – חיזוק הקהילות היהודיות בגולה. ביסוס הזהות היהודית ויצירת קהילה תוססת יכולות דווקא לעודד את העולה הפוטנציאלי להישאר במקומו, ולא לעשות את הצעד ולעלות ארצה. כלומר – לו התפקיד של הסוכנות היה רק עידוד עלייה, היא היתה צריכה לשתף פעולה עם אלו המקשים את חיי היהודים בגולה.
אלמוג מודע לקונפליקט, אך חי איתו בשלום. הוא מסביר כמה קשה לעשות שינוי כל כך דרמטי ולעלות ארצה. "קל לאנשים להיאחז באשליה. אני לא יכול לכפות דבר על איש. כל אחד צריך להחליט אם הוא עושה מעשה 'לך לך', אז הסוכנות יוצרת פרוזדור שיקל על העלייה. בעניין הזה אין לי דילמות, גם אם זה מחזק את הקהילה ומקשה על העלייה. אני יוצר את הגירוי והמחשבה שהמקום הזה הוא לא הבית שלי, אלא המולדת שלנו, ארץ ישראל. יש את הנחשונים שקופצים למים ובאים גם בתקופה הזאת. אנחנו קולטים המון חיילים עולים חדשים. זה לא נורמלי, בכל מקום אחר בעולם בורחים מאזורי מלחמה. ועוד דבר: אני מכיל את כל המנעד בין ניכור לעלייה. יש לנו הרבה כבוד גם לאלה שממשיכים לבקר ואוהבים ותורמים, אבל לא יכולים או לא רוצים לעלות. מתוך קירוב הלבבות, נוכל לזרוע את הניצוץ. כמו השין שינים, כמו הקרנת 'הטבעת'. אירועים כאלה יוצרים את הזיק. את השייכות לעם הזה, לסיפור הזה".
