ספרטה. זה אחד הסודות השמורים ביותר. מעטים מכירים את פרטיו המלאים, וגם כאן הוא ייחשף בקווים כללים בלבד, מסיבות של ביטחון המדינה. מי שבכל זאת מכיר את התמונה המלאה לא אמור לישון בשקט בלילה - אלא אם הוא חסר אחריות באופן קיצוני. צה"ל נתון בבעיית מלאים. בכמה מערכים מרכזיים, מצבו מציב סימן שאלה על יכולתו למלא את משימותיו בטווח הקצר, ועל יכולתו לעמוד במתארי הייחוס שנקבעו לו בטווח הארוך יותר.
לא מדובר במערך אחד או שניים, אלא ברבים. בחלקם חסרים אמצעי לחימה, בחלקם חלפים, ובחלקם גם וגם. משרד הביטחון וצה"ל עובדים שעות נוספות בניסיון למלא את החוסרים, בהצלחה חלקית מאוד. התוצאה היא שיחידות שנלחמות כעת, או שיידרשו להילחם בהמשך, לא יצוידו באופן מלא - באופן שישפיע ישירות על התוצאה, ושעלול להשפיע גם על היקף הנפגעים.
המציאות הזאת היא תוצאה של שלושה גורמים. הראשון: המלחמה האינטנסיבית שנמשכת כבר שנתיים, שבמהלכה צרך צה"ל כמות חריגה של אמל"ח, תחמושת וחלפים - הרבה מעבר לתכנון המקורי. השני: האמברגו שהטילו מדינות שונות על מכירת נשק וחלפים לישראל, כחלק מביקורתן על המערכה הנמשכת בעזה. והשלישי: משך הזמן הארוך יחסית שנדרש כדי לפתוח קווי ייצור חליפיים בתעשיות הביטחוניות בישראל.
דוגמה: גרמניה היא ספקית הנשק השנייה בגודלה של ישראל (אחרי ארה"ב), והספקית העיקרית של מנועים לטנקי המרכבה, וגם של פגזי טנקים וארטילריה. בינואר 2024 היא אף הסכימה למכור לישראל עשרת אלפים פגזי טנקים, וכן ציוד נוסף, כדי לסייע לה במלחמה בחמאס. אולם התארכות המלחמה והיקף הנפגעים האזרחים בעזה הובילו את גרמניה - מידידותיה הקרובות של ישראל באירופה - להודיע באחרונה כי תעצור את מכירות הנשק לישראל, כפי שדווח בהרחבה בתקשורת הגרמנית.
מצב דומה מתקיים מול מדינות נוספות. בחלק מהמקרים נמסרת לישראל הסיבה הרשמית, ולעיתים נתקל משרד הביטחון בהתחמקויות אלגנטיות. השורה התחתונה זהה: מצוקה גוברת לספק את צורכי המלחמה, באופן שגורם לכל נורות האזהרה להבהב בעצבנות.
המצוקה הזאת הובילה לשני רעשי רקע בשבועות האחרונים. האחד הוא ההחלטה להקים במשרד הביטחון "מינהלת חימושים", בראשותו של מנכ"ל המשרד אמיר ברעם. תפקידי המינהלת, כפי שפורסמו, הם לאתר פערי חימוש והיערכות מול איומים עתידיים; לנהל הסכמים עם מדינות זרות בתחום אספקת החימושים, שיתופי פעולה בייצור וחילופי ידע; לרכז את המעקב אחר מלאי לאומי של חימושים קריטיים; לפתח יכולות ייצור בחירום ותפוקה מהירה בשעת מלחמה או הסלמה; לתאם בין דרישות צה"ל וגורמי הביטחון לבין יכולות התעשיות הביטחוניות; וליצור ממשק מרכזי בין משרד הביטחון, צה"ל, משרד האוצר, משרד הכלכלה וגורמים רגולטוריים נוספים.
הרעש השני היה נאום "סופר־ספרטה" של רה"מ נתניהו. בתדרוך העיתונאים שקיים למחרת נאומו הוא ניסה להבהיר כי התכוון לצורך להיגמל מהתלות הביטחונית, אולם דבריו נבלעו בהמולת הירידות בבורסה והעיסוק בסוגיית המשק האוטרקי. מעטים, אם בכלל, עסקו במניעיה של ההתבטאות החריגה עצמה, ומאחוריהם עומדת המצוקה החריפה של צה"ל.
מי שחתומה על כשירות צה"ל היא הממשלה, באמצעות הקבינט. מי שאמורה לפקח היא ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, באמצעות ועדת המשנה שלה. הקבינט, ככל הידוע, ממודר מהפרטים המלאים בהנחיית נתניהו. ועדת המשנה מכירה אותם, אבל לא עושה דבר. היא אפילו לא זימנה לדיון דחוף את נתניהו או את שר הביטחון כ"ץ כדי לקבל מהם תשובות.
בעבר, כשנדרשה אחריותו בנושאים שונים, נתניהו טען כי לא משכו בדש מעילו. הוא לא יוכל לטעון כך כעת. הפרטים המלאים מונחים בפניו זה זמן. את ההחלטות על הימשכות המלחמה בעזה והעצמתה הוא קיבל תוך התעלמות מהמצב. ערב החג, בפגישה עם פורום המטה הכללי של צה"ל (צפו בסרטון בתחילת הטור), הוא אותת כי גזרות חדשות־ישנות עתידות להצטרף בקרוב למערכה. "אנחנו צריכים להשמיד את הציר האיראני", אמר לאלופים. "זה מה שעומד לפנינו בשנה הקרובה, שיכולה להיות שנה היסטורית עבור ביטחון ישראל".
יש בדברים שתי בשורות לאזרחי ישראל. האחת: שצפויה להם עוד שנת מלחמה, שבאופן מפתיע מתנגשת גם עם שנת הבחירות (על שלל סימני השאלה שגוברים אם הן יתקיימו במועדן, ובאיזו מתכונת). השנייה: שלמרות הצהרותיו של נתניהו עצמו כי איראן נוצחה וחיזבאללה נוצח, מתברר שהניצחון עליהן אינו מאחורינו, אלא לפנינו.
מתבקש לתהות כיצד נתניהו מתכוון לנהל, ולנצח, את המלחמות האלה, בהכירו את מצב המלאים. ולא רק הם: גם מצב כוח האדם רחוק מלהיות מזהיר, וכמובן - גם מצב הלגיטימציה. נתניהו הגיע אתמול לניו יורק כדי להשתתף בדיוני העצרת הכללית של האו"ם, בסיטואציה חסרת תקדים מבחינת מעמדה הבינלאומי של ישראל. העולם יצטרך סיבות טובות מאוד לאפשר לישראל להילחם שוב בלבנון ובאיראן. לא בטוח שיימצאו כאלה.
מי שאמור היה להפוך עולמות במצב הזה הוא שר הביטחון. הסנכרון המלא של הצד המבצעי עם הצד הלוגיסטי מתבצע במשרד שהוא אחראי עליו. יודעים שם בדיוק כמה זמן לוקח לפתוח פס ייצור, וכמה זמן לוקח עד שהוא מתחיל לייצר ומגיע לתפוקה מלאה, וכמה מורכב (ולעיתים כמעט בלתי אפשרי) להשיג חומרי גלם מסוימים, וכמה זמן יידרש עד שהפערים בצרכים ייסגרו, ושאין שום התאמה בין כל אלה לבין תוכניות המלחמה השאפתניות שמציג נתניהו.
אלא שישראל כ"ץ ממקד את פעילותו בציוצים ילדותיים. התוצאה היא שכאב הראש נותר נחלתם של גורמי המקצוע בצה"ל ובמשרד הביטחון, שלא ישנים בלילה. לו אזרחי ישראל היו מכירים את הפרטים המלאים, היתה נודדת שנתה של מדינה שלמה.
תגובת דובר צה"ל: "כשירות הכלים ואמצעי הלחימה בתמרון טובה ומאפשרת את קיום המשימה בעזה, לצד שמירה על המוכנות בגזרות השונות. מלא החלפים השונים אינו מהווה מעכב לכשירות הלחימה. בהתאם לצרכים השונים העולים מהשטח, מבוצעות פעולות רבות לשמירה על כשירות מאמץ התמרון על כל מרכיביו, בדגש על ציוד מכני הנדסי והכלים המשוריינים. צה"ל ומערכת הביטחון פועלים לשמר ולהרחיב את רמות המלאי ולייצר חלופות לפריטים שנדרשים מכך".
ספרטה 2. חבר, מוותיקי (ומוצלחי) מערך החוץ, ביקש להעיר לי על דברים שכתבתי כאן בשבוע שעבר, שלפיהם ישראל נמצאת כפסע מלהפוך למדינה מצורעת שהעולם כולו מתרחק ממנה כמו מצפון קוריאה, מאיראן ומרוסיה.
"אני חושש שאנחנו נתגעגע להיות במקומן של שלוש המצורעות האלה", כתב. "אנחנו הפכנו לדוגמה יחידה במינה, שבה העוינות כלפי מדינה/מדיניות/ממשלה נבחרת מתורגמת מיידית לעוינות כלפי הציבור. ברגע שאתה מתויג כישראלי, ללא קשר לזהותך ולדעותיך, אתה מטרה. תסכים איתי שעובדתית, לא ירביצו לתייר רוסי או איראני רק כי הוא מעז - שומו שמיים - לדבר בשפתו.
"לא ראיתי שאנשי רוח, אקדמאים ומדענים איראנים, רוסים וכו', שאינם מזוהים עם המשטרים (ובטח לא תומכים בהם), מוקעים ומורחקים ללא קשר למשקלם הסגולי בתחום מקצועם. התייחסות זו שמורה רק כלפינו. תקרא לזה אנטישמיות? סביר שכן, אבל ברור שזה לא כל ההסבר".
אין דיפלומט ישראלי שלא מרגיש את הרוח הזאת, בעוצמה משתנה, על פי המדינה שהוא משרת בה. אין איש עסקים ישראלי, אקדמאי ואפילו תייר שלא חווה אותה בתצורות כאלה ואחרות. ישראל הפכה למדינה השנואה בעולם: היא הצליחה לקחת את המלחמה הצודקת מכולן ולהפוך אותה לנזק לדורות.
אני משתייך לאלה שסבורים שהשמיים לא נפלו (עדיין) מההכרה הגורפת במדינה פלשתינית. בעיקר משום שנלווית אליה רשימת תנאים - החלפת שלטון חמאס, שינוי מערכי הלימוד, הפסקת התמיכה באסירים, פירוז עזה ועוד - שספק אם יתמלאו בדורנו.
אבל קשה להתעלם מהמגמה. 58 שנים ורבע חלפו מאז מלחמת ששת הימים, זאת שישראל רואה בה שחרור והעולם רואה בה כיבוש. 58 שנים ורבע שבהן ישראל הצליחה, במיומנות דיפלומטית מרשימה, להימנע מהצונאמי שאנחנו חווים כעת. 58 שנים ורבע שבהן היא שגשגה בעוד הפלשתינים דשדשו. 58 שנים ורבע שבהן היא הצליחה לחתום על הסכמי שלום תוך שדילגה על המוקש הגדול מכולם.
גם עכשיו ישראל היתה יכולה לדלג עליו, ואפילו בקלות. כל שנדרש ממנה היה ליזום. כל העולם (ורוב ישראל) התחנן/הציע/דרש שהיא תעסוק בסוגיית היום שאחרי בעזה, אבל ישראל סירבה. כל העולם (ורוב ישראל) התחנן/הציע/דרש שהיא תהיה מוכנה לשלב אלמנט פלשתיני כלשהו בשלטון העתידי בעזה, אבל ישראל סירבה. כל העולם (ורוב ישראל) התחנן/הציע/דרש שישראל תרמוז שפניה לסיום המלחמה, אבל היא סירבה. בסופו של דבר, לעולם (ולרוב ישראל) נמאס. זאת הסיבה למה שישראל חווה כעת בזירה הבינלאומית. זאת הסיבה לתמיכה הנמוכה בממשלה גם מבית.
כאמור, בינתיים זו בעיקר דיפלומטיה. רק בינתיים. קרוב הרגע שבו כולנו נרגיש את זה. בכיס - כי החרמות יעלו כאן מחירים, וכתוצאה מכך גם יעלו כאן מיסים; בחופש התנועה - כי החרמות יחייבו ויזות ויגבילו כניסת ישראלים למדינות שונות; ואפילו בביטחון האישי - כי יותר ויותר מקומות מגלים עוינות מופגנת ומדאיגה כלפי כל מה שקשור לישראל ולישראלים.
חבר אחר, שמתגורר ועובד שנים רבות בחו"ל, אמר לי השבוע שהוא חושש מליל הבדולח. תהיתי למה הוא מתכוון, והוא השיב: "ברמת השנאה והעוינות הנוכחית כלפי יהודים, כלפי ישראלים, לא צריך הרבה כדי שחבורה כלשהי תחליט לשרוף בשיטתיות בתי כנסת, או בתי ספר, או עסקים, או בתים של יהודים וישראלים. מי שלא רואה את זה בא, לא קורא את המפה".
בשונה מאז, לישראל יש מדינה. למרבה הצער, נבחרי הציבור שלה לא מבינים את המצב ולא מבינים את אחריותם, או גרוע מכך - מבינים ולא אכפת להם. כשמירי רגב מצייצת בערב החג "ריבונות עכשיו!" היא מזיקה. כשיואב קיש מצייץ "זה הזמן להחיל את הריבונות ביו"ש!" הוא מזיק. שלא לדבר על סמוטריץ' ובן גביר, שהפכו את המלחמה בעזה לפרויקט נדל"ני, שזה כבר נזק בממדים אחרים.
למזלנו, תמיד יהיה את ניסים ואטורי כדי שנוכל לחייך קצת בימים קשים. הציוץ שלו שלפיו "בריטניה, קנדה ואוסטרליה תומכות בנאצים, כמו אז כך גם היום!" היה הוכחה מופתית לרמתה של הכנסת ולרמתה של מערכת החינוך. ואטורי שפצר אותו אחר כך, כשהבין את גודל הפאדיחה. את המציאות קשה יותר לשפצר.
קושיות. אמנם לא פסח, אלא ראש השנה, ובכל זאת - שש תהיות מתחייבות בפרוס השנה החדשה:
1.
מתי הממשלה ושריה יתייחסו באנושיות בסיסית למשפחות החטופים?
2.מתי הקואליציה תחדל מהעיסוק המביש בחוק ההשתמטות מגיוס, ותפעל לשוויון אמיתי ומיידי בנטל?
3.מתי ייפסקו הזרמות הכספים השערורייתיות למגזרים סקטוריאליים על חשבון הציבור הכללי וצורכי המלחמה?
4.מהי תוכנית הגיבוי הישראלית למקרה שהנשיא טראמפ יתהפך, כפי שעשה מול רוסיה, או שסתם יימאס לו מהמלחמות שלנו?
5.מתי תוקם ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת מחדל 7 באוקטובר?
6.מתי נבחרי הציבור יחליפו את השיסוי במאמץ אמיתי לאיחוי הקרעים בעם?
יש עוד המון שאלות. חלקן קיומיות ברמת המדינה, חלקן קיומיות ברמת הפרט. הן עוסקות בכל תחום של חיינו - בביטחון, בכלכלה, בחינוך, ברווחה ועוד - ומחייבות טיפול וקשב מיידיים. למרבה הדאגה, זה לא קורה. ישראל סומכת על ניסים (צריך לקוות שלא על ניסים ואטורי) כפתרון לבעיותיה. בינתיים זה מנתב אותה בדרכים בעייתיות ומסוכנות.
ובכל זאת, שתהיה שנה טובה.
yoavlimor1@gmail.com
