בבאזל הבנתי: ההימור שלקח הרצל - והמסר לימינו

1. ממרחק, המריבות בארץ נראות סתמיות. וכך מצאתי עצמי בשווייץ, שרחובותיה נקיים, חוקיה נוקשים ונימוסיה ברורים, ומכל עבר ניבטים הרים מושלגים ועמקים מוריקים. נפשי עייפה לרגע מהמהומה העולמית, וביקשה להגיע למקום מיוחד.

"בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים", כתב הרצל ביומנו. בתחילת אלול תרנ"ז, סוף אוגוסט 1897, נפתח הקונגרס הציוני הראשון ונשמעו פעמי משיח ברחבי העם היהודי. אנחנו רגילים לכנות אירועים חשובים בתואר "היסטוריים" ואפילו "תנ"כיים", אבל מה שאירע בבאזל באותו קיץ באמת שינה את פני ההיסטוריה היהודית לעד. האם משתתפי הקונגרס הכירו בגודל המעמד? מהדיווחים עולה שהם התרגשו עד עמקי נשמתם והריעו להרצל במשך שעות.

ובכל זאת, כמה מאיתנו ניחנו בפרספקטיבה עתידית? הציטוט המלא ביומנו של הרצל מלמד שהוא התייחס לחלומותיו כאל מציאות ודאית: "אילו באתי לסכם את קונגרס באזל באמרה אחת - שעלי להישמר לא לבטאה בפומבי - הרי היתה זו: בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים. אילו אמרתי זאת היום בקול, היו הכל צוחקים לי. אולי בעוד חמש שנים, ודאי בעוד חמישים שנה, יסכימו הכל". עבור הרצל, העתיד כבר היה פרוס לעיניו, כפי שאכן קרה. אלוהים דיבר מפיו, כפי שהבטיח הנביא יואל: "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן, בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ".

2. הגענו אחר הצהריים, השמש נטתה לערוב ובנפשי החלה זריחה. עמדתי מול מלון "שלושת המלכים" ברחוב בלומנריין 8, ולא ידעתי את נפשי. האנטנות ההיסטוריות פעמו בעוז. כאן התאכסן הרצל, וממרפסת חדרו צולמה התמונה המפורסמת שבה השקיף על נהר הריין. שלושת המלכים היו האמגושים (חכמי הדת הפרסית), שלפי הסיפור בברית החדשה הגיעו לתת מתנות לתינוק שיהיה מלך היהודים. להיסטוריה יש דרכים משלה ללמדנו אירוניה, שכן האיש שהתארח באותו שבוע במלון זכה לתרועות "יחי המלך" מכל באי הקונגרס, ועם פטירתו הספיד אותו הרב קוק, כמי שהתנוצץ בו אורו של משיח בן יוסף.

חשבתי על האומץ לארגן אירוע כזה. הדברים יכולים היו להתגלגל לכדי כישלון אדיר, שהיה קובר את התנועה הציונית עוד בטרם נולדה. כשבוע לפני הקונגרס הראשון, הרצל כתב ביומנו על הספקות שקיננו בו: "האמת היא, ואני מסתיר אותה לעיני כל, שלרשותי צבא של שנוררים בלבד. אינני אלא מנהיגם של נערים, קבצנים ועיתונאים עלובים. יש מהם שמנצלים אותי עד תום. אחרים כבר מקנאים בי... מעטים הנלהבים שאינם מחפשים את טובת עצמם. עם זאת, אם תאיר לנו ההצלחה פנים, אפשר שהחַיִל הזה יהיה בו די, והוא יהפוך אז במהירות לצבא חזק ומסודר. נראה אפוא מה יביאו לנו הימים הבאים".

היו יהודים שלא הזדהו עם השאיפות המשיחיות של הרצל. הקהילה היהודית בגרמניה התנגדה לקיום הקונגרס במינכן. הציונות החשידה את נאמנותם לגרמניה, שכן היא טענה שליהודים יש מולדת בארץ הקודש. הלאומיות היהודית התנגשה עם רצונם להתערות בחברת הלאום הגרמנית, והם הגדירו עצמם "גרמנים בני דת משה". למרות האיבה הקשה בין התנועה הרפורמית לזו האורתודוקסית, הן שיתפו פעולה בהתנגדותן לתנועה הציונית. כחודש לפני כינוס הקונגרס הראשון, איגוד הרבנים בברלין הצהיר: "שאיפותיהם של הציונים מנוגדות לתקוות המשיחיות של היהדות". במינכן תבע אחד הרבנים להצהיר בפומבי: "לדת שלנו אין שום עסק עם לאומיות".

3. בסופו של הדיון הפומבי החליט הרצל על כינוס הקונגרס בבאזל. הוא שינה את מקום הקונגרס לאולמי הקזינו העירוני, שהיו מכובדים יותר מהאולם הראשוני שתוכנן. על הפתח נתלה דגל כחול־לבן מעוטר במגן דוד. וולפסון סיפר כי חשב על הטלית. על כרטיס הציר צוירה תמונה של איכר זורע בשדה שתלמיו נמשכים עד לכותל המערבי, ועל התגים נכתב בגרמנית: "הפתרון היחיד לשאלת היהודים הוא ייסוד המדינה היהודית".

הרצל כתב: "מתוך כבוד לדת, הלכתי בשבת שלפני הקונגרס אל בית הכנסת. ראש הקהילה קרא לי לעלות לתורה... כשעליתי אל הבימה הייתי נרגש יותר מאשר בכל ימי הקונגרס. המילים המעטות של הברכה העברית חנקו את גרוני מהתרגשות, יותר מאשר נאום הפתיחה ונאום הנעילה וכל ניהול הדיונים".

4. בדקתי בלוח השנה של תרנ"ז. באותה שבת קראו בפרשת "ראה", וממש בפסוקים הראשונים קיבל הרצל את סיכום הקונגרס:" וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ... כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם, וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ". בפעם הזאת היו צריכים בני ישראל לחצות לא רק את הירדן, אלא אוקיינוסים שלמים, וגם לדלג על פני כמעט 2,000 שנים שבהן שכחנו מהי מולדת ומהי מדינה, וכיצד יורשים אותה ומיישבים אותה.

בהפטרה שמע הרצל את נחמת ישעיהו: "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה, הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים. וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח, וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ", וממרחק השנים ידע שהקונגרס הציוני הזה יהיה נחמתו של העם הרצוץ והשבור מגלות כה ארוכה. אפשר להבין מדוע בנאום הפתיחה אמר, בין השאר: "הציונות היא שיבתנו אל היהדות עוד לפני שיבתנו לארץ היהודים".

5. לאחר מכן הלכתי לאולם הקזינו העירוני, היכל תרבות מפואר. הבניין ההיסטורי עדיין קיים. על המדרגות ישבו בני נוער, שתו אלכוהול ועישנו. הם לא ידעו שלרגע מכריע בהיסטוריה, המקום הזה שימש רחם שבתוכו נהרתה המדינה היהודית וחזונו של הרצל קרם עור וגידים. במפנה המאות נוצר מפנה במהלך האירועים, שהשיב אותנו הביתה לציון והביא להקמת מדינת ישראל. לעיתים האדם נמצא בדרך ללא מוצא, מסלול חייו נראה חסר תכלית, והוא לא יודע שגאולתו נמצאת מעבר לפינה. נחשוב על השנתיים האחרונות, ועל השנה האיומה לא פחות שלפניה, ונתמלא בתקווה לטוב שמצפה לנו בקרוב.

"יבוא הנס מכל מקום", לימדונו חכמינו בתלמוד. 208 צירים היו בקונגרס הראשון. באותו הרגע רוב רובו של העם היהודי לא הצטרף לחגיגה. ובכלל, מי חשב על ארץ ישראל - כשיכלו, רוב יהודי מזרח אירופה היגרו לארה"ב. ובכל זאת, השינוי המהותי בהיסטוריה שלנו נוצר על ידי אותם חולמים מעטים: הארץ שחיכתה שוממה ("עקרה") 2,000 שנה, הפכה לגן עדן פורח ולמעצמה אזורית, ממש כפי שהבטיח ישעיהו: "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה... הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ... כִּי יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְרֹצִי, וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת (שוממות) יוֹשִׁיבוּ". בעינינו ראינו. 

dror.eydar.bye@gmail.com