"אינתיפאדה על ההדסון" (הוצאת ידיעות ספרים), ספר הביכורים המרתק של אופיר דיין (30) אשר מתאר את קריסת התקווה שהעולם יבין את מאבק ההישרדות של ישראל ויתייצב לצידנו, אינו עיון תיאורטי ממרומי מגדל השן. הוא נולד כתוצאה מניסיון החיים שלה כסטודנטית ופעילה פרו־ישראלית באוניברסיטת קולומביה, פעם מוסד יוקרתי וכיום – בראש ובראשונה – אוניברסיטה ששמה נקשר למהומות אנטישמיות בסגנון גרמניה של שנות ה־30.
במשך חמש שנים אופיר הובילה את הארגון "סטודנטים תומכי ישראל" בקמפוס הבעייתי הזה, והחוויות שצברה השפיעו, בלי ספק, על ראייתה. הפעילות הציבורית לא זרה לה. היא גדלה בשומרון, בתו של דני דיין, יו"ר מועצת יד ושם, שהיה קונסול ישראל בניו יורק בזמן לימודיה באוניברסיטת קולומביה ובעבר גם שימש יו"ר מועצת יש"ע. אופיר שירתה כקצינה בדובר צה"ל, בין היתר בזמן מבצע "צוק איתן", ולדבריה אז הבינה כמה מוטה נגדנו התקשורת הבינלאומית. כעת היא עוסקת בתחום גם בהיבט המחקרי כחוקרת המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). במקרה או שלא במקרה, שם המכון מעיד על תפיסתה של דיין את חשיבות המאבק על שמה הטוב של ישראל. "כדי להפוך את המגמה בקרב על התודעה מדינת ישראל צריכה להחליט שהוא מהווה חלק מהביטחון הלאומי, לא פחות", היא קובעת נחרצות.
"אחרי הטבח של 7 באוקטובר נשאלתי אם אני מופתעת מהמתרחש בקמפוסים האמריקניים, והשבתי שהדבר היחיד שהפתיע אותי הוא שאנחנו מופתעים", מספרת דיין. "הגעתי לארה"ב ב־2017, וכבר אז היה ברור לאן זה הולך. התרענו, אך בחרו להתעלם מההתרעות. כבר אז בקמפוסים ביצעו את 'היפוך השואה' והחלו להציג את ישראל כגרמניה הנאצית. הטבח של 7 באוקטובר העצים את המגמות האלה וסייע לצרף עוד אנשים למעגל השנאה האנטישמית. האם כבר ראינו את שיא השנאה הזאת, או שמא השיא עוד לפנינו? אני חוששת שיהיה יותר גרוע".
מלכת היופי בקמפוס
שנותיה באוניברסיטת קולומביה הוכיחו שאופיר דיין היא פייטרית מזן משובח. אירועי Hebrew Liberation Week, שהובילה מול פעילי "שבוע האפרטהייד" האנטישמים, הפכו לשם דבר. דיין מעולם לא נרתעה ממאבקים, והנסיבות בקמפוס סיפקו לה כאלה למכביר. באחד המקרים המפורסמים שמעה כי ראשי האוניברסיטה הזמינו את מאהאטיר מוחמד, ראש ממשלת מלזיה ומי שהגדיר את עצמו בגאווה בלתי מוסתרת "אנטישמי", לשאת דברים בקמפוס. דיין סירבה לשתוק ודרשה לבטל את נאומו, או לפחות להקדים לו מילות הסבר עם גינוי דבריו. הלחץ עבד. ראש הפקולטה שהציגה את האורח גינתה את התבטאויות העבר של מאהאטיר. במקביל, חבריה של דיין שמו על כל המושבים באולם עלונים, ובהם פירוט של עמדותיו המבישות.
במקרים אחרים אופיר ואנשיה נחלו אכזבות מרות. אחד מהם זכור לה במיוחד, אולי בגלל האבסורד שהוא ממחיש.
"באותו יום אירחנו לשיחה את מלכת היופי של ישראל טיטי איינאו", נזכרת דיין. "בשל צירוף מקרים באותו בניין מועדון סטודנטיאלי אחר אירח דובר שנודע בהשקפות של עליונות לבנה, מה שמשך לאזור מפגינים. המפגינים זיהו אותנו והתנפלו עלינו בצרחות בסגנון של 'מהים עד הנהר פלשתין תשוחרר'".
לדיין ואנשיה לא עזרה העובדה שטיטי איינאו, יהודייה ילידת אתיופיה, מגלמת בגופה ממש את הערכים שהמפגינים כביכול מקדשים. לא עזרו גם אנשי הביטחון של הקמפוס, אשר עמדו במקום והסתכלו על ההתנפלות בלי לנקוף אצבע. היא הגישה תלונה רשמית להנהלת האוניברסיטה, אבל איש לא התייחס לתלונה ברצינות. הם המליצו לי להכניס את מספר הטלפון של מחלקת הביטחון לחיוג מהיר, אומרת דיין בחיוך מריר, אבל האמת היא שהם פשוט לא רוצים להתמודד עם הבעיה.
"הם מעדיפים לטעון שהותקפתי על רקע פוליטי ולא בגלל הזהות שלי", מגלה דיין. "כשסטודנט לבן ירק על סטודנטית שחורה ההנהלה מיררה לו את החיים עד שאילצו אותו לפרוש, ובצדק. אבל לתקוף יהודייה ישראלית רק משום שהיא יהודייה ישראלית נחשב לפוליטיקה ולמותר".
איך דבר כזה קורה באוניברסיטה ש־30% מהסטודנטים בה יהודים?
"הסטודנטים היהודים באים אל הקמפוס, שומעים את המילים הגדולות 'ג'נוסייד' ו'אפרטהייד' ופשוט נרתעים, כי אין להם תשובות", מסבירה דיין. לדבריה, התמיכה בישראל משמעה גם הדרה מחיי החברה בקמפוס. יש מועדוני סטודנטים בקולומביה שלא מקבלים לשורותיהם את מי שמעז להגדיר את עצמו כציוני. לילד בן 18, אשר בפעם הראשונה בחייו יוצא מן הקן המשפחתי החמים, זאת מציאות קשה.
את לא עושה להם הנחה? מוסלמים ואנטישמים שמהווים אחוזים בודדים משליטים את דעתם ללא כל חשש, והיהודים שמהווים 30% בורחים מהמערכה כי איזה מועדון לא יקבל אותם?
"אנחנו צריכים להכין אותם לפני שיגיעו לקמפוס, כדי שלא ייכנסו להלם, ויעמדו על שלהם. לצייד אותם במידע. אל תשכח שחינוך יהודי אינו בר השגה להרבה מיהודי ארה"ב, ולכן הם באים לקמפוס אחרי שבמשך 12 שנות לימוד לא דיברו איתם על ישראל במקרה הטוב, ודיברו עליה רעות במקרה הרע. גם היהודים מגיעים לאוניברסיטה עם מטען שלעיתים בעייתי. יש פילוגים מסוימים בתוך הקהילה, ולא כולם נושאים את דגל ישראל. אמנם החלק האנטי־ציוני הוא מיעוט צווחני, אולם הוא נוכח.
"מדינת ישראל והקהילות היהודיות חייבות להרים את הכפפה ולתקן זאת. אבל יש פה גם משהו תרבותי שמאפיין את יהודי ארה"ב – משהו פחות מתעמת. בעולם שבו הבון־טון הוא לשנוא את ישראל, המס שנאלץ לשלם מי שעומד לצידה גבוה מאוד. ברוב המקרים הוא יסבול מדרגה מסוימת של בידוד חברתי ומאי־נעימות. לעומת זאת, להיות אנטי־ישראלי זה מגניב, מקבלים על זה נקודות. מספיק שנראית בהפגנה אנטי־ישראלית, אפילו שלא צעקת או ביצעת מעשים, והתקבלת למילייה הנכון".
דרך הכסף
דיין מציגה תמונה עגומה למדי של היחס כלפי יהודים וישראל, אבל אין זה אומר שהיא מציעה להרים ידיים.
מה שתיארת אינו נראה בר תיקון, כי השנאה של המילייה הווקיסטי כלפי ישראל אינה מקרית ואינה צפויה להיעלם.
"אני לא בטוחה שזה אינו בר תיקון. אם נצליח להראות להם שמדובר בבעיה גם עבורם, ולא רק עבור ישראל, יש סיכוי לתקן. ברור שזה ייקח שנים. אם, למשל, נצליח באופן עקבי להביא להורדת אחוז מתן קביעות לפרופסורים שמחזיקים בדעות אנטי־ישראליות מובהקות, הסטודנטים בכיתות ישמעו הרבה פחות הסתה אנטישמית. כיצד משיגים זאת? הדרך היא כסף. הרבה מהתורמים ומחברי מועצות הנאמנים של האוניברסיטאות הגדולות הם יהודים. פניתי להרבה מהם בבקשה לשקול להפסיק תרומות בגלל ההתנהלות של אוניברסיטת קולומביה, אך לפני הטבח של 7 באוקטובר הם לא נענו. 7 באוקטובר חולל מפנה. ראינו אנשים כמו בוב קראפט, תורם ענק לקולומביה, שאמר כי לא יראו ממנו דולר אם לא ישתנו. זה מפחיד את האוניברסיטאות, גם בגלל ההפסד הכספי וגם בגלל הפגיעה בתדמית שלהן".
שימוש במנוף הכסף אכן מעורר תקווה, ואפילו אוניברסיטאות עשירות רגישות לפגיעה האפשרית ברווחתן הכלכלית. בסתיו 2024, בעיצומם של האירועים האנטישמיים בקמפוס, ראשי אוניברסיטת קולומביה נאלצו לבטל את ה־Giving Day המסורתי, את יום גיוס התרומות המרוכז לאוניברסיטה, כי הם הבינו שהירידה בתרומות תהיה עצומה. בשנה הנוכחית הם בכל זאת קיימו אותו, וראו ירידה של 30% בגיוס הכספים.
מאידך, גם האויב גילה את סוד ההשפעה באמצעות הכסף, והוא לא מהסס להפעיל אותו. כך קרה, למשל, כאשר סטודנטים בקמפוס דוחא של אוניברסיטת ג'ורג'טאון ביקשו לקיים דיון בשאלה מהו המגדר של אלוהים - הדיון בוטל מייד בטענה שהוא מעליב את האסלאם. שיקולי החופש האקדמי? הצחקתם את האוניברסיטאות. השיקולים האלה טובים רק כתירוץ בכל עת שראשיהם נדרשים להפסיק את ההסתה האנטישמית בקמפוסים. בכל זאת, אין דבר שמפחיד את האוניברסיטאות יותר מיחסי ציבור גרועים, משוכנעת דיין וקוראת לחזור ולהכריז בכל הזדמנות שמוסדות הלימוד במערב אינם יכולים בעת ובעונה אחת להמשיך לטעון שהם מגיני הדמוקרטיה ולקחת כסף מקטאר ומגורמים דומים תוך שיבוש החופש.
מה מתבשל עכשיו מתחת לפני השטח באקדמיה האמריקנית?
"אנחנו נוטים לדבר הרבה על כל מיני סוגים של אנטישמיות שנפוצו במערב – אנטישמיות לבנה, אנטישמיות שחורה, ולאחרונה, בעקבות גלי ההגירה, גם אנטישמיות אסלאמית. אני מצביעה על סוג נוסף של שנאת יהודים - אנטישמיות אקדמית, ומסבירה כיצד מרצים באוניברסיטאות מבססים מין תשתית ידע פסבדו־אקדמית, שמאפשרת אחר כך לפעילים מן השורה להיתלות באילנות גבוהים לכאורה במאבק נגד ישראל. חלק מהמרצים האלה מתהדרים בהיותם נציגים של אוניברסיטאות ישראליות, כמו פרופ' נדירה שלהוב קיבורקיאן, שהתפרסמה לשמצה כאשר הפיצה בהופעה בקולומביה עלילת כזבים על ישראל וטענה שצה"ל מבצע ניסויים בנשק על ילדים ערבים תוך שהוא מזמין נציגים זרים לצפות במחזה".
היכן עוד מבשילים זרעי הפורענות הבאה?
"כולם שמים לב לקמפוסים, לתקשורת ולרשתות החברתיות, אבל מפספסים ארגוני חברה אזרחית. בסביבה הזאת אנחנו נמצאים בבעיה גדולה מאוד. קחו למשל את המרחבים התרבותיים, או את ארגוני העובדים – הבעיה שם חמורה אף יותר מאשר באקדמיה".
שמאל, וגם ימין
למרות שכל המקומות שדיין מציינת חופפים למאחזי השמאל בחברה המערבית המודרנית, אין בכוונתה לפטור אותנו מלשים עין על מה שקורה גם במחוזות אחרים.
"אני חושבת שבהחלט יש חלק גדול בשמאל האמריקני והאירופי ששונא את ישראל מסיבות אידיאולוגיות, אבל נעשה לעצמנו הנחה אם נייחס את כל הבעיה רק לשמאל. יש מקומות גם בימין, שבהם אנחנו נתקלים בבעיה, במיוחד בשנים האחרונות, לאור העלייה של הכוחות המתבדלים יותר. המניעים כמובן שונים. בשמאל יגידו לך שישראל היא פאשיסטית, כובשת ומדכאת. בימין לא יגידו לך דברים כאלה, אבל יטיפו להתמקדות בארה"ב ויצביעו נגד העברת סיוע אמריקני לישראל".
ההבדל בין שני המצבים שתיארת תהומי: ההתמקדות של האמריקנים בענייניהם, בין אם אנחנו אוהבים אותה או לא, לגיטימית ובוודאי לא כרוכה באנטישמיות.
"נכון, אבל התוצאה עבור מדינת ישראל ועבור הביטחון הלאומי שלה תהיה מאוד דומה, ואלה התהליכים שאנחנו צריכים לשים לב אליהם. בנוסף, ראינו במהלך מלחמת חרבות ברזל שגם הצעירים האמריקנים בימין פחות תומכים בישראל 'מהבטן' לעומת דור ההורים והסבים שלהם. אנו מזהים זאת בתוך תנועת MAGA וגם בזרמים אחרים של הימין האירופי. גם הימניים פחות בטוחים שהם רוצים להיות מזוהים עם מדינת ישראל. המגמה מדאיגה. אם הנשיא הבא של ארה"ב יהיה ג'יי. די. ואנס, או מישהו אחר מתנועת ההתבדלות האמריקנית, נהיה בבעיה לא פשוטה. זה לא בלתי הפיך. לכן צריכים לעבוד כבר עכשיו כדי להדגיש את הערכים המשותפים. המפתח הוא להמחיש לאותם אנשים בארה"ב ובאירופה שהעזרה לישראל היא אינטרס שלהם".
מתוך טוויטר
עם כל הביקורת שיש לה על הימין המתבדל, דיין מסכימה ששתילי האנטישמיות פורחים כיום בערוגות אחרות לגמרי. "הברית הלא קדושה בין האסלאמיסטים, שהם מאוד־מאוד שמרנים מטבעם, לבין הקומוניסטים, שהם ההפך משמרנות, נוצרה בשל דבר אחד בלבד שמאחד אותם – השנאה ליהודים והשנאה לישראל", היא מסכמת את תובנותיה מהקמפוס ומהמחקר.
מה תשיבי למי שסבור שהשגת הניצחון בשדה הקרב חשובה מהתדמית?
"היום הניצחון והתדמית של ישראל בעולם בלתי נפרדים. התדמית השלילית שלנו מונעת הרבה דברים שיכלו להוביל לניצחון. כתוצאה מכך העולם מפעיל עלינו לחץ בלתי מידתי להפסיק פעולות צבאיות מסוימות, ולא משנה אם הלחץ הזה מוצדק – אני חושבת שהוא לא מוצדק. אם הנשיא טראמפ יגיד מחר שהוא לא עומד יותר בתמונות הילדים הרעבים בעזה ויסגור לנו את השאלטר, ניאלץ בצער רב לדומם את הטנקים ולא לנצח. לא סתם בן־גוריון אמר שישראל לא יכולה לנהל מלחמות ארוכות. לא רק בגלל שחיקת הציוד ועייפות הלוחמים, אלא משום שהעולם מתעייף מאיתנו. דהירה בלתי מתחשבת קדימה היתה נכונה לפני 100 או 200 שנה, כאשר לא היה טלפון בכיס לכל אחד. כיום אין לנו פריבילגיה קודם לנצח ואז לכתוב את ההיסטוריה. ההיסטוריה נכתבת תוך כדי הלחימה, וחייבים להביא זאת בחשבון".
לדברר בלי מדים
הביקורת של דיין על ההסברה הלקויה של ישראל נוגעת להיבטים אופרטיביים שונים של המערכה – אין מספיק תקציבים, חילופים תכופים של שרי חוץ מונעים מהם לבסס ולתחזק קשרים עם מקביליהם בעולם, מערך ההסברה הלאומי משותק ואינו כופה על כלל הגורמים דיבור בקול אחד, ועוד.
"צריך שיוחלט מי מתעסק בעיצוב ובפמפום המסר שמדינת ישראל מוציאה החוצה", מציינת דיין. "כל עוד אין קו אחיד ויש אנדרלמוסיה, דובר צה"ל עושה זאת, וזה לא טוב. כאשר צעירים במערב רואים גבר לבן במדים מדברר את מדינת ישראל – אנחנו מפסידים".
צעירים במערב רואים גבר לבן במדים מדברר את אוקראינה, ודווקא אוהדים אותו ומריעים לו.
"אנחנו לא אוקראינה. שמעתי הרבה פעמים מבני שיחי שאם איש צבא מעביר את המסר שלנו, אנחנו לעולם לא ניתפס כאומה שוחרת שלום. תפקידו של דובר צה"ל הוא לספק מידע על מבצעים צבאיים, לא לדברר מדיניות. בהיעדר מישהו אחר שמדברר מדיניות, הוא נאלץ לעשות גם את זה, והתוצאה רעה. מתי כן הצלחנו לעשות את העבודה הזאת היטב? במלחמת 12 הימים מול איראן. אפילו גורמים ביקורתיים מאוד, כמו נשיא צרפת מקרון שמכסח אותנו על המלחמה בעזה, הצהירו שלישראל יש זכות מלאה לדאוג להשמדת האיום הקיומי הטמון בגרעין האיראני".
אולי במקרה זה הוא ודומיו פשוט שמחו שישראל עושה עבורם את העבודה?
"אני לא חושבת שזה רק זה. העובדה שהמבצע נגד איראן היה תחום בזמן ומטרותיו הובהרו היטב עשתה את שלה. לדוגמה, ראש ממשלת הודו מודי הוציא ציוץ שבו ציין כי ראש הממשלה נתניהו הסביר לו מה המטרות ובאילו תנאים המערכה מול איראן תיגמר, ולכן היא בעיניו הגיונית. ידענו להסביר במה מדובר, מה שאנחנו לא בדיוק מצליחים במשך שנה ו־10 חודשים של המלחמה בעזה. אני חושבת שהמלחמה בעזה סופר־מוצדקת, אבל לא הצלחנו להסביר לעולם מה מטרותיה ומה התנאים לסיומה. אנחנו גם אוכלים את הדגים המסריחים וגם מגורשים מן העיר: גם לא עושים את הדברים שבהם מאשימים אותנו, וגם חוטפים מהעולם כאילו אנחנו עושים אותם".
