כמו תלמידים נזופים ישבו שבעת המנהיגים האירופים בחצי גורן סביב השולחן. בקומפוזיציה נפלאה, צלם הבית הלבן הראה רק את אגרופו של המנהל בקצה השולחן. את השאר, העולם צריך להשלים לבד.
האירופים ישבו שם מודאגים, שלא לומר מבוהלים. חלקם יותר מפוכחים כמו מזכ"ל נאט"ו, מרק רוטה, נשיאת האיחוד האירופי אורסולה פון דר ליין, וראש ממשלת איטליה ג'ורג'יה מלוני. אחרים, בראשם נשיא צרפת עמנואל מקרון, קנצלר גרמניה פרידיך מרץ, וראש ממשלת בריטניה קייר סטאמר (שלא מופיע בתמונה), עדיין חיים באשליות.
הנשיא דונלד טראמפ היה מנומס ומכבד, אבל בעצם הבהיר ש"זה מה יש". זו העסקה. ולכם, מנהיגי אירופה, העומדים בראש מדינות שפעם היו מעצמות, שמתהדרים בליברליות, בנאורות בקדמה ובמוסר, אין ברירה אלא לקבל אותה. למה? כי החזק קובע.
בנקודה שבה אנחנו נמצאים כמעט לא משנה אם המלחמה באוקראינה תיעצר או לא. פוטין בכל מקרה יוצא וידו על העליונה. אם המלחמה תימשך, הוא כנראה יצבור עוד הישגים בשטח. אם תסתיים, הוא יכתיב את רוב תנאי הסיום.
זה לא יהיה ניצחון מוחלט. הדב הרוסי נאלץ לוותר על חלק מדרישות הפתיחה. אבל, בהתחשב בצפצוף הבוטה שלו על הכללים הבינלאומיים, ובפלישה הבלתי לגיטימית למדינה שכנה, הוא די נשכר. המערב ישלים עם כיבושיו. כל השאר כבר לא מאוד משנה. הבריון ניצח, הדמוקרטיות הליברליות, הפסידו.
תמצת את הדברים בציוץ מתנשא, מיכאל אוליינוב, השליח הרוסי לארגונים הבינלאומיים בווינה. "רוסיה מעולם לא הייתה מבודדת. היא המשיכה לשמור (בשנות המלחמה, א"כ) על יחסים קרובים עם כל העולם למעט האיחוד האירופי, ה-G7 וכמה מדינות נוספות. יחד הן מהוות מיעוט עולמי, כ-12% מאוכלוסיית העולם. מעצם הגדרתן הן לא יכלו לבודד את רוסיה".
אז כמובן, אוליינוב מקצין, שהרי הכוח הכלכלי של מערב אירופה גדול הרבה יותר מ-12 אחוז. ועדיין, בניגוד לשנות ה-80 של רייגן, הסנקציות של המערב לא מספיקות כיום כדי לשבור את רוסיה. סין הבטיחה לה גב כלכלי וקיימה. הודו – שעזרה לישראל במלחמתה בצורת יוצאת דופן - מתקרבת דווקא לציר הרוסי-סיני וממשיכה לקנות גז מרוסיה, מה שעצבן מאוד את טראמפ. ראש הממשלה ההודי, נרנדרה מודי, אף ביקר השבוע בסין. הוא אגב לא קוטל קנים, ולאחרונה הפגין נכונות להפעיל כוח צבאי מול פקיסטן, כדי לשמר את האינטרסים של מדינתו. זה בדיוק מה שהאירופים לא עשו.
שקיעת המערב
"העולם הנאור" שלח כסף ותחמושת לאוקראינה, אבל לא היה מוכן לסכן חיי אדם למען ערכיו. לכן הפסיד. מבית ומחוץ קמים עליו לכלותו, והוא הולך ושוקע. הדמוקרטיות הליברליות מאותגרות על ידי הדיקטטורים שי ג'י פינג וולדימיר פוטין, שכאמור משלבים ידיים. בד בבד, בארה"ב, בהודו, בהונגריה ובישראל, לדמוקרטיה המסורתית מצטרפים אלמנטים של פולחן אישיות למנהיג. לטוב ולמוטב, זו לא אותה דמוקרטיה כמו בבריטניה או צרפת.
גם מבפנים "הדמוקרטיות הליברליות" הולכות ומוחלשות על ידי אליטות שמניפות אל על ערכים נישאים, אך לא מגבות את האמירות במעשים. התקשורת המערבית, מוטה ושטחית, מדרדרת ומרדדת את ההחלטות, ומוליכה שולל את דעת הקהל. לוואקום נכנסים אסלאמיסטים כוחניים וקיצונים אחרים. הם מנטרלים את כושר העמידה של אירופה למען האינטרסים היסודיים ביותר של היבשת ומוליכים אותה לאבדון.
כל זה קשור מאוד ישראל. כי גיאופוליטית, הישראלים מוכרחים להבין שלמערב יש אולי כסף, אבל משענת פוליטית או צבאית הוא כבר לא יכול לספק. יש קשר ישיר בין חולשת המערב מול פוטין, לבין קריסתו המוסרית מול האסלאם האלים והאנטישמיות. אותה תבהלה מנהלת את ההחלטות מול שני האתגרים.
הלקח הוא שאומה חפצת חיים חייבת להיות מוכנה לשלם מחירים למען שרידותה ושגשוגה. זה מה שעושה דור הגיבורים שקם לנו מאז 7 באוקטובר 2023. הוא זה שמבטיח שלא נמצא את עצמנו בצד המובס של השולחן.
מה קרה להגירה?
שמונה חודשים אחרי שהדהים את העולם עם תכנית ההגירה מעזה, דונלד טראמפ נקט השבוע צעד דרמטי - אבל לא בכיוון שחשבתם. אחרי שעשרות עזתים התקבלו בחגיגיות בשדה התעופה של וושינגטון, מזכיר המדינה מרקו רוביו מיהר להוריד את הגרזן. כל אישורי הכניסה לארה"ב שניתנו לעזתים בוטלו עד ל"בחינה מחדש".
בממשל טראמפ אין שום אשליות באשר "לאוכלוסייה המוסתת ביותר בעולם", כפי שהגדיר זאת סנאטור לינדזי גרהם. מנגד, בטורונטו הלא רחוקה עדיין מקבלים אותם בהתלהבות. "סלאם עליכום. כל כך נפלא שבאתם", התרגשה לקראתם, ראשת העירייה אוליביה צ'או, בשיחת זום שכבשה הרשתות.
ואכן העזתים יוצאים בטפטופים למדינות רבות בעולם. מתאם פעולות הממשלה ביש"ע מסייע לכל עזתי שיש לו אשרת כניסה למדינה שלישית, לעזוב את הרצועה. מי שנוסע בימי רביעי בכבישי הדרום יכול לראות שיירות של אוטובוסים, מלוּות בניידות משטרה ואמבולנסים, עושות את דרכן במשך שלוש שעות וחצי ממעבר כרם שלום לשדה התעופה רמון.
הלוגיסטיקה של הפינויים האלה מורכבת ומדוקדקת. בין היתר, לשיירה אסור ולו לרגע לעצור בתחומי ישראל. עוד קודם לכן, כל שֵם נבדק בדקדוק, לוודא שאין בין היוצאים טרוריסטים שדינם מוות או כלא.
הקצב הוא של 100 עד 200 בשבוע והתנאי הוא שמדינה שלישית תביע נכונות לקלוט את המפונה. בלי זה איש לא יצא. המימון כולו אגב על חשבון מזמיני הפינוי. ישראל לא שמה שקל.
אלא שרק כ-4,000 איש יצאו בדרך זו מהרצועה למדינות העולם מתחילת המלחמה. הם מצטרפים ל-30,000 שעזבו למצרים דרך מעבר רפיח, בטרם נסגר על ידי קהיר (תיכף נדבר על מצרים). מתפ"ש פועל אקטיבית בין השגרירויות בארץ בבקשה שהמדינות ייקחו אליהן את העזתים. שב"כ, שעד ההכרזה של טראמפ קימץ באישורי יציאה מעזה, עכשיו מאשר כמעט את כל הבקשות. אך הפלא ופלא, אותן מדינות שתוקפות את ישראל פעמיים ביום על "המצב הקשה בעזה", נעולות את הדלתות.
אם ננעלו שערים
את תהליך ה"יציאה בטפטופים" מוביל כאמור מתפ"ש. אפילו אם יש בעזה רק מיליון איש, ברור שככה הרצועה לא תתפנה מיושביה. כך שמי שאמורה להוציא לפועל את ההגירה ההמונית שיזם טראמפ, היא מנהלת ההגירה במשרד הביטחון. המנהלת בראשות קובי בליטשטיין, השלימה את כל ההכנות ותהיה מסוגלת להוציא אלפי איש ביום מעזה. העזתים כמובן עדיין רוצים לצאת. אלא שכרגע אף מדינה עוד לא פתחה את השערים.
הקצב הוא של 100 עד 200 בשבוע והתנאי הוא שמדינה שלישית תביע נכונות לקלוט. אך הפלא ופלא, מדינות שתוקפות את ישראל על "המצב הקשה בעזה" נועלות את הדלתות
גורמי מקצוע ומקבלי החלטות ששוחחו אתי לצורך כתבה זו חזרו ואמרו שיש כל העת פעילות מאומצת לאיתור מדינות כאלה. הגורמים הבכירים ביותר בישראל וראשי המנהלת מחפשים אותן. יש הטוענים שאפילו נמצאה מי שהסכימה, אך רק אחרי סיום המלחמה. אם וכאשר זה יקרה, ברור שיהיו חייבות להיות תמורות אמריקניות למדינות שיגידו 'כן'.
עד אז, אותן מדינות – יש המזכירים את אינדונזיה, סומליה או סומלילנד – לא יכולות להיראות כמי ש"מחלישות את המאבק הפלסטיני". לכן כרגע לא ידוע על אף מדינה שנתנה אור ירוק.
אם נגיע לרגע ששערי עזה נפתחים, ההערכות הכי אופטימיות בישראל מדברות על חצי מיליון איש שיעזבו את הרצועה. זה הרבה פחות ממה שיכול היה להיות בתחילת המלחמה, כאשר הקרבות היו במלוא עוצמתם והייתה הצדקה משפטית ומבצעית לפנות היקפים גדולים הרבה יותר. גם בינלאומית, ההלם של זוועות הטבח, היה מונע את אז התנגדות העולמית לצעד שכיום יש מי שמכנה אותו "טרנספר".
הראשונה לזהות אז את ההזדמנות ולקדם מעשית את ההגירה ההמונית מעזה, היא שרת המדע דהיום, גילה גמליאל. כבר בשבוע הראשון למלחמה היא ביקשה וקיבלה מנתניהו אור ירוק לקידום הרעיון. באותה עת, אנתוני בלינקן, מזכיר המדינה של ביידן, השתכנע ופנה למצרים בבקשה לאפשר לעזתים למצוא מקלט זמני בסיני. המטרה הייתה להציל אותם מפגיעתו הרעה של צה"ל.
ואולם נשיא מצרים, עבד אל פתח א סיסי, הגיב בתוקפנות. האמריקנים נענו בלאו מוחלט, ומשוריינים מצריים נשלחו לרפיח כדי להבהיר שהוא רציני בסרבנותו. נתניהו הורה אפוא לגמליאל להוריד פרופיל. בד בבד, גם בתוך המערכת הישראלית לא נרשמה התלהבות. היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מאירה, הפרקליטה הצבאית הראשית, יפעת תומר ירושלמי, וראש המחלקה לדין בינלאומי בפרקליטות הצבאית, רוני קציר הסתייגו כל אחד בתורו ובדרכו.
כשהנושא עלה בדיונים שונים, הם טענו שקידום ההגירה "בעייתי" ו"שאסור לכפות". כך אומרים ארבעה מקורות המעורים בפרטים. לפי התגובות שנמסרו ממשרד מהשפטים ומדובר צה"ל, המשפטים מכחישים בתוקף וטוענים כי מעולם לא נדרשו להגיש חוות דעת בנושא.
תמורה מדינית לגז
מה שבטוח, ראש הממשלה נתניהו והשר רון דרמר, השיבו להם שהאפשרות להגר נחשבת בעולם לזכות יסוד, ולכן לא יתכן שיש "מניעה משפטית" להציע לעזתים את האפשרות לעבור למקום אחר ובטוח יותר. לא כל כך משנה מי צדק בוויכוח, שכן כל עוד ביידן ישב בבית הלבן, ההגירה ההמונית הייתה לא רלוונטית.
ואז הגיע טראמפ. ב-4 בפברואר 2025, בפגישה הראשונה עם נתניהו, הוא הדהים את העולם כשאמר, "ארה"ב תשתלט על עזה... כמעט הכל נהרס שם. אני מעדיף לבנות להם דיור במקום שבו יוכלו לחיות בשלום".
טראמפ האמין שמדינות ערב יקלטו את העזתים, אולם עד מהרה גילה שסיסי הוא אותו סיסי. הנשיא המצרי ויתר על פגישה בבית הלבן, ובלבד שלא יפתח את ביתו שלו. ירדן עשתה טובה והכניסה לתחומה כמה מאות במסגרת הטפטופים. כך גם האמירויות. אבל זהו בגדול. חזון טראמפ כרגע נותר באוויר.
השרה גמליאל מצידה לא מאבדת תקווה וממשיכה לעבוד על התכנית הגדולה. גם במנהלת ההגירה ממשיכים לחפש מדינות קולטות. מי יודע, אולי דברים נסגרים מאחורי הקלעים וייצאו לאור בשוך הקרבות. אך גם אם זה המצב, השעון דופק. הבחירות הכלליות ייערכו לכל ביותר בעוד שנה. עד אז צריך לנצח את המלחמה, להחזיר את החטופים, לפרוץ למספר הסכמי שלום ולהניע מאות אלפי עזתים החוצה. די הרבה מטלות למעט מדי אנשים במעט מדי זמן.
מול כל המשוכות הללו יש אולי מנוף אחד שיכול אולי להאיץ תהליכים וזוהי העסקה הענקית למכירת גז ממאגר לוויתן למצרים. על פי ההודעה מתחילת השבוע של החברות השולטות ב"לוויתן", מצרים תרכוש 130 ממ"ק גז ב-14 השנים הקרובות, בסכום מצטבר של 35 מיליארד דולר.
העסקה מחייבת את חתימתו של שר האנרגיה, אלי כהן. כשר חוץ לשעבר ואדם עם ראיה אזורית מפוכחת, כהן מבין את הערך המדיני העצום של העסקה. בגלל ההקשר המדיני הוא גם לא יחליט לבד, אלא בעצה אחת עם ראש הממשלה, שכבר ביקש להתערב בנושא.
עד כה ישראל לא מקשרת בין אספקת הגז ההכרחי למצרים, לבין נכונותה של השכנה ממערב לפתוח את שעריה לעזתים. מבחינת כהן העסקה היא "אמצעי לייצוב אזורי". המצרים, שכבר מזמן תלויים אנרגטית בישראל, יהיו כעת במצב רגיש עוד יותר. אם אצלנו יורידו את השאלטר, מצרים תוחשך והכלכלה המצרית, שגם כך נמצאת על הקצה, תקרוס. גם משום שמצרים גוזרת קופון על הגז שהיא קונה מישראל ומוכרת את חלקו לאירופה.
במצרים חיים למעלה ממאה מיליון איש. מיליון עזתים, ודאי אם הם שוהים בסיני כתחנת ביניים, לא יעלו ולא יורידו מבחינת קהיר. אבל סיסי לא רוצה והוא הורג מבחינתו שתי ציפורים בכמה. גם חוסך לעצמו כאב ראש, וגם תוקע אותנו עם הבעיה. מה רע.
השאלה אפוא היא האם לא הגיע הזמן שמנהיגינו יהיו קצת יותר אסרטיביים וייגבו תמורות מדיניות - ולא רק כסף - עבור אספקה אנרגטית שמצרים לא יכולה בלעדיה. סיסי בחוצפתו אפילו לא מוכן לפגוש את נתניהו. האם לא הגיע הזמן להעמיד אותו במקום?
כך שבטרם נתניהו מאשר לכהן להוסיף את חתימתו להסכם, כדאי שהוא וכהן יתכנסו שוב לסיעור מוחות. רה"מ חוזר ואומר שהוא "משנה את המזרח התיכון". הנה שינוי שלא היה כדוגמתו. מקידוח לוויתן אפשר להפיק לא רק גז וכסף, אלא גם תמורה מדינית היסטורית בדמות הגירה המונית מעזה. טראמפ יהיה הראשון לברך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו