יש הסכמה בקרב אנשי שכל ישר וקצת ידע שההכרה במדינה פלשתינית על ידי מדינות כמו צרפת, בריטניה, קנדה, אוסטרליה, אירלנד וכו' וכו', היא קודם כל הכרה במה שנקרא בישראלית: אין־מדינה. צריך שקודם כל תהיה מדינה, כדי שאפשר יהיה להכיר בה.
שגריר בריטניה בישראל לשעבר סימון מקדונלד כתב ב"גרדיאן": "לא קיימת מדינה פלשתינית, ובוודאי לא תהיה מדינה כזאת עד ספטמבר השנה. בעיקר מסיבות פוליטיות פנימיות (הממשלה) הם החליטו להתעלם מהעובדה הזאת ולהשאיר אותה בצד. הכרה היא מחווה מובנת, אבל היא לא תהיה גורם בפתרון בעיית הרעב, ובטווח הקרוב היא נידונה לכישלון - משום שלא קיימת מדינה אמיתית שאפשר להכיר בה". מקדונלד, אגב, תומך בתוכנית ההכרה של רה"מ סטארמר. דברים דומים אמר גם שר הפנים בממשלת מקרון.
ובכל זאת, היה, ובמידה מסוימת נשאר, אלמנט מבהיל בגל ההכרה באין־מדינה פלשתינית, כולל תחושה שאין גבול לאן שהדברים יכולים להידרדר. למשל, הגעת כוחות זרים לשטחים, שיכפו על ישראל מציאות של מדינה פלשתינית מוגנת בידי גופים שאנחנו לא רוצים לדמיין. שאלתי את אחד האנשים שכן מבינים מה באמת קורה במישור הדיפלומטי, חוק בינלאומי, מדיני, זכויות היסטוריות - ד"ר אלן בייקר, בעבר היועץ המשפטי של משרד החוץ ושגריר ישראל בקנדה. "הם לא יכולים לשלוח כוחות", הוא פוסק.
"החלטות או"ם הן חסרות ערך. הן ביטוי פוליטי (לקטגוריה הזאת שייכת ההכרה במדינה פלשתינית). הן בגדר המלצות, הן לא מחייבות. מדובר באקט יחצני, שיפעיל לחץ על ישראל, על האמריקנים. בסופו של דבר, האו"ם לא יכול לכונן מדינה. רבים טועים וחושבים שזה המקרה של ישראל. האו"ם לא כונן את מדינת ישראל; החלטת החלוקה (181) לא הקימה את המדינה - ישראל קיבלה אותה, הערבים דחו. המדינה הוקמה בהכרזת העצמאות (14 במאי 1948). ישראל בפועל תגיד שהיא מצפצפת על החלטת האו"ם. נניח שהם ירוצו למועצת הביטחון וינסו להשיג החלטה על פעולות ספציפיות נגד ישראל. הממשל האמריקני הנוכחי כנראה יטיל וטו. רק החלטה על פי סעיף 7 של מגילת האו"ם מחייבת, וזה אף פעם לא קרה".
קיימת אפשרות של הטלת סנקציות על ידי מדינות, כל אחת בנפרד או תוך תיאום ביניהן, בלי קשר לאו"ם. בינתיים, זה לא קורה. גם פרשנים בתקשורת הבינלאומית, שאוהדים את העניין הפלשתיני, לא רואים בהכרה במדינה פלשתינית באו"ם משהו שהוא יותר מאקט סמלי. היה לפני 14 שנה גל דומה של "הכרות" מצד מדינות דרום־אמריקניות. המטרה שלהן היתה לשדר לממשל האמריקני שהן זועמות עליו בשל מדיניותו ומבקשות לבדל את עצמן מארה"ב.
במידה רבה זה גם מה שקורה היום. במדינות המערב הבולטות שולטות כיום ממשלות שמאל, שאימצו את המוטו האיראני של "השטן הקטן והשטן הגדול". כמו המוסלמים, הם רואים בישראל חלק מארה"ב. אותן מדינות כמו אוסטרליה רוצות לפגוע ב"שטן הגדול" - טראמפ - ולבדל את עצמן מארה"ב, והן משיגות את האפקט על ידי פגיעה באח הקטן, או ב"שטן הקטן".
הבקעה במובנה הרחב
נקודה נוספת שעלתה בראיון טלוויזיוני של עו"ד נטשה האוסדורף היא הלגיטימציה שמדינות צרפת, בריטניה וכל השאר מעניקות לאידיאולוגיה האסלאמיסטית־ג'יהאדיסטית של חמאס ואל־קאעידה. "אי אפשר סתם לרצות מדינה פלשתינית ולהמציא אותה. יש קריטריונים חוקיים לכינון מדינה, וקודם כל צריך שתהיה לה טריטוריה; לפלשתינים מעולם לא היתה טריטוריה, וודאי שהיא לא מוגדרת בגבולותיה", אמרה האוסדורף.
אלן בייקר מציין גם את ההפרה הבוטה של אותן מדינות במערב ביחס להסכם אוסלו. האיחוד האירופי ומדינותיו הם צד להסכם אוסלו במעמד של עד, והכרה חד־צדדית מפירה את ההסכם וכתוצאה מכך גם את החוק הבינלאומי.
בתגובה למהלך ההכרה הסמלית, אותה סטירת לחי שצפויה באו"ם, מהלך ישראלי של החלת הריבונות ביהודה ושומרון לא תלוי בעיתוי הנוכחי. ישראל לא ממהרת להקדים את הכרזת ההכרה. אם תרצה, תוכל להכריז על החלת החוק והריבונות בכל עיתוי שתחליט עליו אחרי עצרת האו"ם. "לישראל יש סיבות טובות לנקוט צעד כזה של החלת ריבונות", אומר אלן בייקר. "מדינות האיחוד האירופי - כולל בריטניה שפרשה ונורבגיה - מחויבות לא לנקוט צעדים שיגרמו לסיכול הסכמי אוסלו".
בהליכה לאו"ם הן למעשה מאותתות שתם עידן המשא ומתן, ומתחיל עידן של פעולות חד־צדדיות. ישראל יכולה, ואולי טוב שתעשה את זה, לאיים בהחלת הריבונות. "אם אין אופק מדיני ולא צפוי משא ומתן, אז גם אנחנו ננקוט צעד חד־צדדי". הבעיה היא שאם אתה מאיים, זה לא ייראה טוב אם לא תממש את האיום.
בעבר הוויתור על החלת הריבונות הביא לישראל את הסכמי אברהם. הרחבת הסכמי אברהם היא סיבה טובה לוותר על החלת הריבונות. זה מהלך שמחייב הבנה מראש, שהאמריקנים יכירו בריבונות ישראל. והשאלה שצריך לענות עליה: על איזה שטח נחיל את החוק והריבונות? רבים מעדיפים שהריבונות תחול על "שטחי יגאל אלון ויצחק רבין".
"הבקעה במובנה הרחב ביותר", כפי שאמר רה"מ רבין בנאומו האחרון בכנסת ב־1995. ושטחי C ביהודה ושומרון. בפודקאסט שנעשה לאחרונה עם יוסי קופרווסר, ראש מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, נראית ברקע תמונה גדולה של יגאל אלון. ריבונות על בסיס יגאל אלון זה הכי קרוב לקונצנזוס.
מקרון בעקבות דה גול
גל ברגר היה בזמנו כתב קול ישראל לענייני פלשתינים והעולם הערבי. הוא הביא לפני כמה שנים, הרבה לפני המלחמה, הקלטה של עומר ברגותי מחולל ה־BDS, שבה הוא נשמע אומר כי המטרה "שלנו" היא להפוך כל דבר ישראלי לרעיל, למשהו דוחה, שנרתעים ממנו בחברה הגונה, בסלונים של הבורגנות. כיום ברגר הוא מבכירי הרדיו בתאגיד, ובלי לשים לב נותן יד לרעילות הזאת מתוצרת בית, אבל זה סיפור אחר.
עומר ברגותי השיג את מטרתו, אולי מעל ומעבר לציפיות שלו. חמאס, ארגון טרור ג'יהאדיסטי־אסלאמיסטי, מסוגל ליצור סכסוך בין ישראל לכמה ממדינות המערב, ובראשן צרפת. השבוע היו על הרדאר אוסטרליה וצרפת המקרונית. מי שמוביל את המאבק נגד גל ההכרה החד־צדדית המתוכנן, המלווה בצעדים פוגעניים נגד ישראל, הוא שר החוץ גדעון סער. סער הוא הפתעת העונה.
ליבוי האנטישמיות שבמוקד הפעילות של צרפת ואוסטרליה מתבטא בגסות התגובות שלהן. הרעיון של סגירת הקונסוליה הצרפתית בירושלים הוא בכיוון הנכון, אבל השאלה היא כמה לסגור אותה. זאת כנראה לא תהיה פעולה מארגז הכלים של הנהג של יריב לוין, עם מנעול ופינוי הבניין. הציבור בישראל לא ער לכך ששגריר צרפת בישראל מכונה בפרסומים הרשמיים של צרפת, כמו הדיווחים של סוכנות הידיעות הצרפתית, "שגריר צרפת בתל אביב". צרפת מכירה במזרח ירושלים כבירת המדינה הפלשתינית, אך אינה מכירה בחלק ה"מערבי" (שכבר לא קיים) כבירת ישראל. אפשר לבטל את הסטטוס הקונסולרי של הקונסוליה ועובדיה, אלא אם כן מקרון וחבורתו יחליטו להפוך אותה לשגרירות.
רה"מ נתניהו במכתבו החריף לארמון האשים בלשון אובייקטיבית וקרה את מקרון בכך שצעדיו המדיניים מגבירים את האנטישמיות ברחובות צרפת. תשובת מקרון הכילה מילים כמו "בזויה" ו"מניפולציות". אלו מילים שלקוחות מהרפרטואר שרק ראש ממשלה יהודי סופג. ראש הממשלה לא ראוי לכבוד, על פי תגובת האליזה. ברור שנתניהו וסער מגיבים בחריפות רטורית ודיפלומטית כדי לחזק ולעורר את האופוזיציה למקרון. אם ישראל שותקת, גם המוזות הפרו־ישראליות שותקות.
בעיתוי ובהקשר המלחמתי מדיניות צרפת היא הפוגענית ביותר מאז מלחמת ששת הימים ושנות ההתשה ומלחמת יום כיפור. צריך להזכיר שהנשיא דה גול הטיל את האמברגו נגד ישראל כיומיים לפני פרוץ המלחמה ביוני 67'. בכך זרק גפרור והצית את המזרח התיכון. על רקע מלחמת וייטנאם, המדיניות של דה גול היתה "לתקוע סיכה בבלון האמריקני". לחבל במדיניות ארה"ב. גם בימינו מי זוכר כבר את הארכיטקטורה שבנה טראמפ רק לפני כחמישה חודשים במזרח התיכון. שלום ישראלי־סעודי־סורי. הצעדים החד־צדדיים של מקרון, סטארמר, אלבניזי ומרץ מחבלים במדיניות השלום של טראמפ באזור.
קפטן אמריקה
רון מיברג נשאר אחרי כל השנים דמות חידתית בעיניי. היכרות ידידותית ארוכת שנים מחזקת את התחושה שמיברג הוא פיסת ישראליות רוטטת של פעם. אך עובדה שהוא יותר ויותר מנוכר לישראליות העכשווית, וכתוצאה מכך כנראה גם לישראליות העבר. אבל הנה, דווקא במצבו התודעתי המאוד ביקורתי, הוא חוזר לישראל. אולי מחוסר ברירה.
ספר הטורים שלו, "אטלנטיס", מגיש לציבור הקוראים - אם הוא קיים - את רון מיברג של העשור האחרון. אלו הטורים המוכרים, שבחלקם זורמים ככתבות עומק שחותרות לאחור כמו נחל החוצב ואדיות. הוא יצר סביב עצמו עמימות מיתולוגית, שגורמת לי לפחות להסתכל ולא להפנים את סבלותיו. ומיברג חשף רבים מהם. עד כדי כך שלא פעם בשנים האחרונות פנה אלי אחד ממעריציו ותבע במפגיע שאטוס למיין כמשלחת חילוץ ואחזיר את מיברג הביתה. אבל לנוכח תיאורי העזיבה שמיברג פורס בטור אחד או שניים, הלוגיסטיקה של חייו ונסיעותיו מסובכת מאוד, וקשה לראות מישהו אחר חוץ ממנו שיעמוד בה.
הקריאה בטוריו היא קודם כל סוג של הנאה ולעיתים תענוג. ידידו כאב לו אדם ברוך המנוח השתמש בביטוי "רישיון להרוג". רצה לומר, רק לבודדים בעיתונות, מתי מעט, מותר לנקוט לשון והנמקות של חיסול דמות כזו או אחרת. על מיברג אפשר לומר שהוא מהבודדים שיש להם רישיון לכתוב בסגנון אישי, סמכותי, ידעני, לעיתים מדושן מדי, כמו הארוחות של מריו פוזו, ג'וזף הלר וחבריהם. הוא כותב הרבה על העבר, אבל כדי לחדד את הנוף במראה האחורית הוא מנסה לתאם בין כמה עדשות. כתוצאה מכך המבט במראה נשאר כמו האופק העומם בשירו של מאיר אריאל.
אבל מיברג נשאר מהבודדים בעיתונות הישראלית שלא רק מספק הנאה בקריאה, אלא גם מגרה אותך להתווכח איתו תוך כדי תנועה. אני בהחלט תומך בקו של "חבורת הפראים" כגדול המערבונים, אם לא גדול הסרטים האמריקניים. באחד מטוריו, או שדרך אמצעי תקשורת אחר, ישיר יותר, הוא גם סימן את "אומץ אמיתי" בגרסתו הישנה מ־1969 בכיכובו של ג'ון וויין כסרט חשוב וטוב באופן מפתיע. כבעל דעות קדומות, היתה לי נטייה לא להתייחס בכלל לסרטים מאוחרים של ג'ון וויין, קרי: מ"ליברטי ואלאנס" וצפונה. אבל צפיתי לאחרונה בפעם הראשונה ב"אומץ אמיתי" שאותו הכרתי בגרסת ג'ף ברידג'ס, וזה פשוט סרט מפתיע ונהדר.
הוא נמשך לסוג מסוים של אמריקניות, שמגולמת בדמויות עבות בשר, גרגרניות, על סף הטירוף, או בשלוש מילים: פרנסיס פורד קופולה. המופע המיברגי הוא של קסיוס קליי נגד קופולה. או מזרק סמים מהלך בדמותו של האנטר ס. תומסון עם ההתלבטות הישנה לגבי תרגום ספריו הקלאסיים; האם זה פחד ותיעוב, או פחד וגועל נפש? או לשיטתי, "פחד ומשטמה".
מיברג דן בסוגיה בהרחבה, ואתה רק יכול לתהות איך בתוך המיברגיה הזורמת לאורך השנים הוא החליט לשלוח את ידו בכתיבת ביוגרפיה חסרת פשר על יוסי גינוסר דווקא. כשמיברג השקיע בכתבות עיתונאיות אקטואליות מתוחקרות הוא היה בשיאו, ואני ראיתי את זה מקרוב, בימי "חדשות". "אטלנטיס" נכנס עכשיו לתחרות קשה עם דן בן אמוץ ועירית לינור, שספריהם עדיין על המדף. ימים יגידו אם הספר ישרוד על המדף.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו