בשבועיים האחרונים זמזם הטלפון הנייד שלי עשרות פעמים ביום. וזאת לא היתה התרעה של פיקוד העורף, אלא קריאות מבוהלות מקרובים ומחברים בארץ שהתחננו שניזהר מאוד מהאלימות של היוונים שונאי ישראל, ופניות מכתבים שרצו שאספר איך אני שורדת בתקופה הנוראה הזאת.
בהתחלה לא הבנתי על מה הם מדברים. אחרי הכל, אמנם ראינו לא מעט פוסטרים וגרפיטי נגד המלחמה בעזה, עברנו ליד שתיים־שלוש הפגנות, ואפילו דיברנו עם מפגינים והשיחה היתה לא קלה אבל מכובדת ומכבדת. היינו בקונצרט מרשים שארגן השמאל לרגל 100 שנה להולדתו של מיקיס תאודוראקיס, והקהל ורוב הזמרים קראו "חופש לפלשתין", אבל לעומת מה שקורה במדינות אחרות - כל התופעות האלה לא ממש נפוצות.
כל מי שחי פה ומכיר קצת את החברה היוונית ואת התפתחות היחסים בין יוון לישראל בשנים האחרונות, יודע גם שממשלת יוון, שמקיימת קשרים ענפים עם ישראל, היא היחידה שלא השמיעה נגדה בדל גינוי, שראש הממשלה קיריאקוס מיצוטאקיס ביקר לא מזמן בארץ, ששגרירת יוון בישראל בחרה לציין את יום העצמאות של ארצה במחווה נדירה בקיבוץ בארי ונשאה שם נאום מרגש ושופע אהבה, ושרוב האזרחים כאן מגיבים באהדה ובחמימות במפגש עם ישראלים.
אבל כמו ביקום מקביל, ראינו בתקשורת הישראלית מדי יום כתבות נרגשות על תקריות מבהילות, שזכו להגדרה "אנטישמיות", ובכולן ישראלים אוימו או הותקפו. אפשר היה להתרשם כאילו יוון כולה מחרחרת שנאה והתגייסה לגרש את הישראלים בבושת פנים. בירור קצר באתרי העיתונות היוונית העלה סרטונים שהראו מציאות אחרת לחלוטין: נוסעי הקרוז המפורסם באי סירוס עמדו על הסיפון, הניפו דגלי ענק, רקדו ושרו "כל עזה בית קברות" מול כמה עשרות מפגינים שהמשטרה מנעה מהם להתקרב לרציף. כשהצוות החליט שבמקום עימות מיותר עדיף להסתלק משם לרודוס, קיבל אותם שם ראש העיר בטקס חגיגי, ואילו את המפגינים המעטים שהתאספו מחוץ לנמל - המשטרה גירשה באלימות.
האומללים שהתנכלו להם כביכול בתקרית אחרת ברודוס היו 20 צעירים ששתו כנראה קצת יותר מדי, הלכו ברחוב ושרו "יהיה לי עוד יותר טוב" ו"מוות לערבים", וכמה שיכורים מבני האי ענו להם בצעקות. את הטענה כאילו היו שם מכות המשטרה הפריכה באמצעות התיעוד ממצלמות האבטחה ברחוב.
למעשה, התקרית החמורה היחידה שאני שמעתי עליה מחברים ישראלים כאן היתה כאשר ישראלים אחרים זיהו באחת מהטברנות שיושב איתם איש תקשורת (ישראלי) ידוע, והתחילו לצעוק עליו "נשטח את עזה" ו"תעוף מפה שמאלני מסריח". האיש וחבריו התנצלו בפני בעל הטברנה ועזבו.
על האירוע הזה לא ראיתי דיווח בשום כלי תקשורת בישראל, ואילו טרלול ההפחדה רק החמיר. מדריכי תיירים ומנהלי אתרים ותיקים ומנוסים נאלצו בשבועות האחרונים להתפנות מעבודתם בעונה הכי בוערת ולעסוק מבוקר עד ערב בניסיון להדוף את מבול השמועות המפחידות ולהרגיע את הלקוחות המבוהלים. רוב הישראלים שעברו בשנים האחרונות להתגורר ביוון איחדו אמנם כוחות עם אנשי התיירות וניסו להציג עובדות במקום שמועות, אבל ההיסטריה לא פחתה.
אגדת זעם
קשה היה שלא לחוש כאילו מישהו החליט להרוס לחלוטין את הקשר הנדיר בין ישראל ליוון, שנבנה בשנים האחרונות בעמל רב, ולערער את תחושת הביטחון של התיירים הישראלים. משרד התפוצות (שאמור לדאוג ליהודי התפוצות?) ומשרד החוץ (שאמון על שיפור היחסים הדיפלומטיים?) הזהירו את הישראלים מפני "יום הזעם" שהיה אמור להתקיים ביום ראשון, 10 באוגוסט, ואף פרסמו טבלה בצבעים זוהרים שמפרטת איפה בדיוק יתקיימו הפגנות פרו־פלשתיניות, כולל איים קטנים שהסיכוי שיתאספו בהם יותר מכמה עשרות מפגינים פשוט מגוחך, ועוד באוגוסט, כשתושבי הערים בחופשת קיץ ותושבי האיים עסוקים במתן שירותים ל־30 מיליון ויותר התיירים המציפים את יוון מדי שנה.
נברתי בעשרות עיתונים, הקשבתי לרדיו וצפיתי בטלוויזיה. השם "יום הזעם", שחזר שוב ושוב בתקשורת הישראלית, לא היה כאן ולא נברא. גם במודעות בשכונה ובמרכז העיר, ובאחד האיים שנסענו אליהם לבקר חברים, קראו לציבור להצטרף ל"מצעד למען עזה" או ל"יום הסולידריות עם ילדי עזה". בכלל, את המושג "זעם" או "כעס" שמענו כאן רק בהפגנת ההמונים לפני חודשים אחדים נגד הממשלה והטיפול הכושל שלה באסון הרכבת בטמפי. לשם השוואה - מיליון איש יצאו אז לרחובות, ואילו בכל ההפגנות נגד המלחמה בעזה, אפילו בכיכר סינטגמה, לא השתתפו יותר מ־500 איש.
אצלנו בשכונה ספרתי כ־60 צועדים מארגוני עובדים וגמלאים, דגל פלשתין אחד ו־20 שוטרים חמושים, שלא הרשו למפגינים לחרוג מהמסלול. חצי שעה הפגנה, נאום קצר על כך שילדים בכל מקום זכאים לבריאות ולמזון ולחיים טובים, פיזור וחזרה לארוחת צהריים ולעניינים דחופים יותר. "תבואי אלינו לסניף הגמלאים", הציעו לי אחדים מהמפגינים במאור פנים. "נשמע מה יש לך להגיד. אנחנו יושבים שם כל שבוע, אוכלים ושרים, יש אקורדיון וגיטרה". עברתי והצצתי. ישבו כמה גמלאים על המון מאפים ובקבוקי אוזו. זעם לא ראיתי שם, אבל לשיר הם יודעים.
אז מנין צץ המושג הזה? פתאום נזכרתי: כך קראו להפגנות ההמונים הפלשתיניות בגדה ובאירועי יום האדמה בגליל. מי שהפיצו את השם הזה והשתמשו בו שוב ושוב, יודעים יפה לגעת בעצב המחושמל שמפחיד ישראלים. הפחד מתעצם לנוכח צילומי ההפגנות עם דגל פלשתין, שמככב ברוב ההפגנות בעולם כסמל להזדהות עם הפלשתינים. בקונצרט המחווה לתאודוראקיס ספרנו ארבעה דגלים כאלה, אבל למחרת פרסמה ישראלית נלהבת ברשתות תמונת AI שהראתה יציעים מכוסים באלפי דגלים. נראה שהגברת ידעה היטב מה היא עושה. רוב הישראלים רואים בדגל הזה איום, ואכן התגובות היו רוויות זעזוע ושנאה ליוונים "שנכנעו לערבים".
ברוח זו הפיצו בתקשורת וברשתות בארץ סיפורי אימה כאילו יוון מוצפת מוסלמים, והם אלה שמארגנים את ההפגנות בכספים מארצות ערב. אלא שאת ההפגנות מארגנים השמאל היווני, בעיקר המפלגה הקומוניסטית הוותיקה (ארבעה מנדטים), שמתנגדת בעקביות לציונות, לאמריקה ולאיחוד האירופי, השמאל החדש (מנדט אחד) וארגונים נוספים. לעומת הסטודנטים האמריקנים, שלא תמיד יודעים איפה בדיוק הנהר והים של פלשתין, בשמאל היווני דווקא מתמצאים היטב בפוליטיקה של המזרח התיכון, אבל שיעור המוסלמים ביוון נמוך והוא כולל אוכלוסייה מוסלמית־יוונית בצפון מזרח המדינה. הפליטים ומבקשי המקלט חוששים למעמדם, והם האחרונים שיצטרפו להפגנות.
הריאליטי והמציאות
אפשר להבין את הפחד. מאז 7 באוקטובר הישראלים חיים במציאות מורטת עצבים ומגיבים בתערובת של חרדה קיומית, כעס וחוסר אונים. אנשים שידעו להכיל זה את עמדותיו של זה קוראים זה לזה עכשיו "בוגד". שנאה ואלימות מתפרצות בלי מעצור - והכל ספוג צער עמוק וכאב, וחושף פצעים חדשים וישנים. וכך אותם ישראלים שצועקים תמיד במרכז אתונה "חיים, תראה איזה זולות האדידס!" ורוקדים באושר בטברנה שרוב אורחיה ישראלים, לוחשים עכשיו בחלחלה שמסוכן ושאסור לדבר עברית.
הפחד הוא אמיתי גם מפני שקיים פער עצום בין מה שהישראלים יודעים ורואים בבית לבין מה שרואים מעבר לים. התקשורת הישראלית מהדהדת כבר כמעט שנתיים את הממשלה. צופי הטלוויזיה חשופים בעיקר לתוכניות ריאליטי, וביניהן לשטף מתלהם של סטרוק וסמוטריץ' ובן גביר ופרשנים המדקלמים את דובר צה"ל. מעבר לים צופים מאות מיליונים בעיי החורבות של עזה, בילדים גוועים מרעב, בהמונים שרצים באמוק לתפוס שק קמח שמוצנח על ראשיהם, או נורים ומתים בתור למרק, בבתי חולים מופצצים וברופאים שמוסרים עדויות קשות.
מכיוון שישראל לא מאפשרת לכתבים להיכנס לרצועה, קשה אמנם להבחין בין תיעוד ממשי לבין תעמולה של חמאס, אבל לנוכח ריבוי העדויות האמינות ולמראה הכתבות החושפות את ההתפרעויות של "נוער הגבעות" בגדה, את ההתעללות בפלשתינים ואת גירושם מבתיהם בכפרים בעוד הצבא עומד מנגד או מגן על הפורעים - התודעה של האירופאי הממוצע רחוקה מרחק שנות אור מזו של התייר הישראלי.
כיכר השוק ריקה
פער נוסף נובע מהדימוי השגוי, או לפחות החלקי, של יוון. כמו כל התיירים, גם הישראלים רואים את הארץ היפה הזאת כמעין אתר נופש גדול, נינוח ומזמין. רבים מאוהבים ביוון באמת ובתמים, במיוחד במוזיקה היוונית, ואפילו מרגישים שיש זמרים, כמו גליקריה, שהם ממש "משלנו". ישראלים מרגישים ביוון כמו בבית ובטוחים שהיוונים דומים לנו מאוד.
הראייה הזאת מתעלמת מהמורכבות ומזרמי העומק של החברה היוונית, ומהתרבות הפוליטית וההיסטוריה הלאומית הנפיצה שלה, ומהעובדה שיוון היא מדינה אירופית ולא מזרח־תיכונית. לדוגמה: בישראל המילה "שמאל" הפכה לכינוי גנאי, וממילא החלוקה לשמאל ולימין שונה מאוד מאשר באירופה. ישראלים רבים מתעבים על כן את השמאל היווני, בזים לו ומייחסים לו אנטישמיות. הם לא יודעים כי השמאל היווני, שעד 1974 היה מחוץ לחוק, נרדף כל ימיו וסבל מהתנכלות שלטונית, ואף שאת ההיסטוריה כתב הימין (שניצח במלחמת האזרחים העקובה מדם) - כל יווני מכיר היום את תולדות המאבק המפואר של המחתרת הקומוניסטית נגד הנאצים והפשיסטים מבית במלחמת העולם השנייה, לרבות הצלת יהודים, ואת המחיר הכבד שהיא שילמה על כך.
מובילי קמפיין ההפחדה אמורים לדעת שאנטישמיות - שחלק מהביקורת על ישראל אכן נגועה בה - קשורה באמונות נוצריות ובגזענות בכלל, ושהכחשת השואה נפוצה דווקא בקרב ימנים קיצוניים שמעריצים את ישראל. זה לא מפריע להם לחבר בין מחאה לגיטימית בחברה דמוקרטית לבין אנטישמיות ולהעצים את המתח המיותר. שגריר ישראל ביוון נזף בראיון ב"קתמריני" בראש עיריית אתונה על כך שאינו דואג למחוק "כתובות גרפיטי אנטישמיות". ראש העיר השיב "לא נקבל שיעורים בדמוקרטיה מרוצחי ילדים", ואף עקץ ששיעור הישראלים שביקשו "גולדן ויזה", אשרת שהייה למשקיעים, זינק השנה ב־90 אחוזים. הגולשים הישראלים הגיבו בחרדה ובגידופים, ואילו היוונים נחצו בין מתעבי הציונות לבין מחרפי השמאל וראש העיר.
בסופו של דבר, "יום הזעם" המומצא הסתיים בקול דממה דקה. בכל רחבי יוון הגדולה, מתוך 11 מיליון אזרחים, הפגינו כמה אלפים, וגם הם נתקלו בהתנגדות ציבורית רחבה. אז מי יזם את ההסתה נגד יוון? ולמה? העקבות מובילים למשרדי התפוצות והחוץ, ואולי גם לבעלי אינטרסים מתחום תיירות הפנים. כך או כך, מדובר במהלך פופוליסטי מופקר ומסוכן, שעלול לגרום להידרדרות ביחסים עם אחת מידידותינו האחרונות בעולם.
אבל מה שמעיק הרבה יותר הוא ההתנהגות של התקשורת הישראלית. כתבים עמדו בכיכרות ריקות למחצה ודיווחו על זעם, על אנטישמיות, על פחד ועל שנאה בלתי נראים. כל תקרית קטנה נופחה כאילו מדובר בפיגוע רצחני. מאות אלפי ישראלים מצביעים אמנם ברגליים, מטיילים ונהנים מהאירוח החם, האדיב והאנושי, אבל ההסתה וההפחדה חלחלו עמוק, והנזק ניכר גם בקרב היוונים. וכבר שמעתי כאן השבוע מכמה אנשים מאוד לא פוליטיים שאלה שוברת לב. "למה אתם עושים את זה?" הם שאלו. "אין לכם כבוד עצמי?"