"שלום, כאן אבי מתחנת הניסיונות. יום שני, 11 באוגוסט 2025, והרי נתוני המטאורולוגיה שנרשמו בתחנה ביממה האחרונה. טמפרטורת מינימום - 32.4 מעלות. טמפרטורת מקסימום - 44.8 מעלות. התאיידות פנמן יומית - 7 מ"מ. ממוצע פנמן שבועי - 7.1 מ"מ. תודה, יום נעים ולהשתמע".
08:15, 34 מעלות
מדי יום ביומו אבי סטרומזה, אחראי המטאורולוגיה במרכז מחקר ופיתוח (מו"פ) בקעת הירדן, אוסף את הנתונים שמגיעים מהתחנה שמול קיבוץ גלגל ומקליט מהמקום הכי חם בארץ הודעה חשובה לציבור. בגיל 72 הוא כבר לא מתרגש מעוד מעלה, פחות מעלה, גם אם המד בישר השבוע שבקרוב נחצה את המספר המפלצתי של 50 מעלות צלזיוס.
גל חום היסטורי? קבלו 6 פתרונות להורדת הטמפרטורות // צילום: יוני כהן
"אתה נמצא בחוויה שלא כל אחד על פני כדור הארץ זוכה לחוות", הוא מאיר נקודה מעניינת, בשעה שאנחנו עומדים תחת השמש, ליד תחנת המדידות. "אנחנו קוראים לאזור 'האגזוז של הגיהינום', כי אם יש טיפה רוח זה ממש כמו שאתה עומד מאחורי אגזוז של רכב".
אתה אוהב את ההרגשה?
"בשנה יש ארבעה עד עשרה ימים ממש חמים ומעיקים, אז ביום כזה, בשעה 11:00, אני יושב ליד המחשב במשרד. אבל יש גם משהו אתגרי בלתת לגוף להרגיש קושי ולהתמודד איתו. יש פה יתרון לאנשים בעלי רגישות שרואים בסביבה את כל עונות השנה. איך למשל גפן, שנראית חצי מתה, מצמיחה אשכול נפלא. זה מרתק ואף פעם לא נמאס".
סטרומזה נולד ברחוב בוגרשוב שבמרכז ת"א. במלחמת יום הכיפורים הוא נלחם עם חטיבת גולני, השתתף בכיבוש החרמון, חלה לאחר מכן בצהבת והחלים בבית הבראה בנהריה, אז רופא מקומי הציע שיצטרף למקום כעובד. שם אבי הכיר את אשתו, הפיזיותרפיסטית. השניים התגוררו בדירה שכורה בחיפה כששמעו את חיים יבין מבשר בערוץ הממלכתי שהיאחזות הנח"ל גיתית מתאזרחת ומחפשת תושבים. משנת 1976 הם גרים בבקעה.
"אם אנשים שלא מכירים יבואו לביקור חד-פעמי, ברור שהם ירגישו כאן משהו דרמטי", הוא אומר בהבנה, "אני התרגלתי למזג האוויר. אם תציע לי לחזור כעת ללחות של תל אביב, אז ממש לא. אני יושב בחצר בגיתית, תחת הצאלון, שותה כוס יין ומבסוט מהחיים".
על פי גרף סטטיסטי שסטרומזה הכין מהמדידות בתחנה מהשנים 2001 עד 2024, באופן מפתיע תחילת חודש אוגוסט הנוכחית דווקא קרירה מהממוצע של השנים האחרונות, שגם הן מראות ירידה מסוימת. אבל במצטבר, מתחילת המילניום, נרשמה עלייה של 1.9 מעלות - נתון משמעותי, בטח כשהממוצע בחודש אוגוסט שנה שעברה עמד על 41.6 מעלות.
09:35, 35 מעלות | מעבר להרי החושך
"אנחנו עמוק בתוך שינויי האקלים, אבל מתחילת ההתיישבות באזור, בשנות ה-60 וה-70, המקום נחשב חם", אומר נעם וייסלר, מנהל מחקר ופיתוח בקעת הירדן, שמתגורר במושב תומר. "עובדה שאנחנו חיים כאן ומשגשגים. תזכור שאנשים גם גרים בטקסס ובאבו דאבי וממשיכים לעבוד. אז קמים מוקדם בבוקר ומסיימים מוקדם".
אבי סטרומזה, תושב גיתית: "אתה נמצא בחוויה שלא כל אחד על פני כדור הארץ זוכה לחוות. יש משהו אתגרי בלתת לגוף להרגיש קושי ולהתמודד איתו. אני כבר התרגלתי למזג האוויר"
בין יריחו בדרום לעמק המעיינות בצפון חיים פחות מ-10,000 תושבים יהודים, כש-40 אחוזים מהם עוסקים בחקלאות. פעם היו שם הרבה יותר עובדי אדמה, אבל החיים הקשים בתנאים המפרכים גרמו לרבים לפזול לתחומים אחרים. היום הענף החקלאי השולט הוא גידול תמרי מג'הול - יותר מ-30 אלף דונם של עצים, כשרוב הפרי הולך לייצוא.
תפקיד המחקר ופיתוח בבקעה הוא לסייע לחקלאים עם כל בעיה שמתעוררת בסביבה: מים, אקלים, מזיקים. "התמרים שלנו הם הכי טובים", קובע וייסלר בגאווה. "כמעט 70 אחוזים מהמגדלים פה מתפרנסים מהם, כשלפני 20 שנה היו אולי 5,000 דונם, והיום יש כ-30 אלף".
בזמן הביקור שלנו וייסלר שוחח עם זיוה גלעד, אחראית תחום ירקות, שנמצאת במרכז המחקר והפיתוח מ-1981. הם דנו בשאלה מה עלול החום הכבד ששרר השבוע לעשות לתמרים, שבעיקרון "מעדיפים" טמפרטורה גבוהה.
יעקב גפני, מושב משואה: "בשנות ה-70 לא מדדנו טמפרטורה. גידלנו ירקות כשהעונה הייתה מתחילה בסוף אוגוסט ונגמרת איפשהו בסוף מאי. היינו שזופים ועבדנו בחוץ בלי גופיה בשביל לתפוס צבע. איזה קרם הגנה ואיזה נעליים"
"הבעיה היא שיותר מדי לח השנה. מה הלחות הזו תעשה לפרי?", היא תוהה, "שלא יהיו דילוגי שלב בהתפתחות. אתה צריך לקבל את התמר בלחות מדויקת, כי אחרת יש סיכוי שהוא יירקב".
נעם מסכים. "אנחנו לא יודעים מתי החום הופך מוגזם וגורם לנזק", אמר. "היתה לנו שנה שהיו בה שלושה שבועות של טמפרטורות מעל 40 מעלות, וגודל הפרי נפגע. זה פוגע לא רק ביבול, אלא גם בתמורה".
נעם, בן ה-48, נולד בבאר שבע והגיע לבקעה בעקבות מיטל אשתו, ילידת מושב תומר. זיוה הגיעה לאותו יישוב בשנות ה-70 ממושב אביחיל שבעמק חפר, כשהיא ובעלה ביקשו להפריח את השממה. אף אחת מארבע בנותיה לא מתגוררת היום באזור.
"החיים כאן מורכבים", זיוה מודה, "ימי הקיץ לא פשוטים וגם לא מתרגלים אליהם. אני לא יכולה לצאת בשש בערב ולשבת בחצר. חם מדי. אתה הולך ומרגיש שאתה בתוך תנור כשאופים על מצב טורבו. תמיד כשאנחנו בוכים על עומס החום אבי ניגש למחשב שזוכר הכל ומראה שכבר היו ימים חמים מאלה".
נעם לא ממש מסכים, הוא כבר התרגל. "בעבר עשיתי פה לא מעט ימי מילואים באבטחת יישובים. תמיד כשסיימתי שאלתי, 'איך אנשים חיים בטמפרטורות כאלה?'", הוא צוחק. "אבל כשאתה חי פה ומכיר את הקהילה, התמונה משתנה. לא הייתי רוצה לגור היום בשום מקום אחר. לילדיי יש חיים נהדרים, ועושים התאמות. כשאני לוקח את אשתי למקום שהטמפרטורה בו היא פחות מ-15 מעלות, קר לה. תבין, אנחנו לא ממש מתים לדבר רק על הטמפרטורה הגבוהה, כי זה שם אותנו במקום ספציפי - ואנחנו רואים בסביבה הזו הרבה מעבר למזג אוויר חם".
לא ממש מכירים את האזור.
"לפעמים שואלים 'מאיפה אתה?' ואני עונה מבקעת הירדן ושואל 'יודעים איפה זה?'. אומרים 'איפשהו באזור הכנרת', מתבלבלים עם עמק הירדן. יש כאלה שחושבים שאנחנו ליד הערבה. אני מסביר שבקעת הירדן נמצאת מתחת לירושלים, מרחק של כשעת נסיעה מתל אביב. התפיסה היא שאנחנו במקום מרוחק, מעבר להרי החושך".
10:30, 38 מעלות | קרן שמש, קרן פנסיה
יעקב גפני, בן ה-77, הגיע ב-1976 למושב משואה עם אשתו, אחרי שהתגורר בירושלים ועבד כאיש מחשבים במשטרת ישראל. "היה לי שכר טוב, היה שם מעניין, היה לאן להתקדם", הוא נזכר. "עברתי לגור כאן רק מציונות, הרי אם הייתי נשאר במשטרה כבר הייתי בפנסיה והיה מקום לקריירה שנייה. פה אין קריירה שנייה. החיים זה הקריירה, ואתה עושה את שלך עד שאתה הולך".
גפני מושיב אותנו ליד השולחן ונזכר בימים בהם לא היו לצד המתיישבים פועלים תאילנדים, והחום לא הפריע. "הבקעה היתה אפילו יותר חמה, כי לא היו בה כל כך הרבה מטעים. הרי ידוע שצמחייה בולעת חום", הוא מסביר, "גם לא מדדנו טמפרטורה. גידלנו בסוף שנות ה-70 ירקות, כשהעונה היתה מתחילה בסוף אוגוסט, ונגמרת איפשהו בסוף מאי. היינו שזופים, ועבדנו בחוץ בלי גופיה בשביל לתפוס צבע. איזה קרם הגנה ואיזה נעליים? היום תגיד לצעירים 'קח כאן משק, מים ואדמה בחינם', מי ייקח?"
גפני לא התרגש כשהשבוע הפחידו עם 50 מעלות ליד הבית. לדבריו, בכל שנה הם מתקרבים למספרים הלוהטים, ובעבר הוא אף חווה חום כבד מזה. "יש לנו בן שגר בנורבגיה. אם אצלנו פלוס 40, שם מינוס 40 - והוא אחד שגדל פה, בבקעה", הוא מחייך, "הייתי אצלו פעם בחורף, וזו היתה חוויה מעניינת, אבל לא בשבילי. אומר לך חד משמעית ש-50 מעלות בבקעה עדיפות על 35 מעלות ולחות בתל אביב".
יעקב גפני, מושב משואה: "בשנות ה-70 לא מדדנו טמפרטורה. גידלנו ירקות כשהעונה הייתה מתחילה בסוף אוגוסט ונגמרת איפשהו בסוף מאי. היינו שזופים ועבדנו בחוץ בלי גופיה בשביל לתפוס צבע. איזה קרם הגנה ואיזה נעליים"
גפני גידל בעבר פרחים, המשיך עם תאנים וקצת תירס. היום נשארה לו חלקה קטנה של חומוס, וחווה סולארית הצמודה לביתו, שם הוא "מגדל" חשמל - בזכות חוזה ל-25 שנה עם חברת החשמל. "זו הפנסיה שלי", הוא אומר, ויש צדק בדבריו; אם כבר קרינת שמש אימתנית, לפחות שייצא מזה משהו.
12:40, 40 מעלות | החיים כשקשוקה
גפני ממליץ לנו להצטנן בעין סוכות, הנמצא ממזרח לכביש 90, לא רחוק משדמות מחולה. המלצה טובה, יש רק בעיה אחת קטנה: כל עוד אתם ברכב הממוזג הדרך מרהיבה ביופיה - אבל כשיוצאים לאוויר הפתוח, באזור המעיין - מזל טוב, הגעתם לטמפרטורת טיגון. אפשר לפזר עליכם מלח גס ופלפל גרוס, ולהגיש חם.
ועם כל זה - ביום שני, בחום בלתי נסבל, ישבו שם בשעת צהריים נעמה כהן מירושלים, תהילה ויטריאול מפסגות ותמר מטלון מאדם והכינו שקשוקה על מחבת. בתוכנית הטלוויזיה "מטבחי הגיהינום" היו יכולים לעשות מזה פרק ספיישל.
"יש משהו קסום בלשבת מול נוף כזה ולבשל", הסבירה נעמה, בלי להצליח לשכנע. "אנחנו לפחות ליד בריכת מים וליד הרכב הממוזג, אז אם צריך אנחנו מתרעננות ושותות הרבה".
שלושתן בנות 20, חברות מהתיכון, אחרי שנת שירות, שהיו בדרכן צפונה לסביבת הכנרת. שאלתי אם לא היה עדיף להן לנוח במקום קצת יותר ידידותי לגוף האדם. "כשאתה במוד של טיול, זה סבבה", תהילה הסבירה ומייד סייגה: "מה שכן, את החתונה שלי אני לא אעשה כאן".
"הבעיה שיותר מדי לח השנה והשאלה מה הלחות הזו תעשה לפרי", מדגישה זיוה גלעדי כשאנחנו מדברים על השפעת החום על הגידולים. "שלא יהיו דילוגי שלב בהתפתחות. צריך לקבל את התמר בלחות מדויקת, כי אחרת יש סיכוי שהוא יירקב"
עין סוכות הוא מקום נפלא שרבים שמעו עליו מפה לאוזן - בריכת מים קרירה מוקפת בקני סוף. למה חם שם כל כך, כמו בכל הבקעה? מדובר באזור נמוך שמוקף בהרים. בצד הירדני הרי מואב - ובצד הישראלי הרי שומרון, שמונעים חדירת אוויר אחר. וכאילו זה לא מספיק, שנת הבצורת האחרונה סיפקה 100 מ"מ גשם בלבד - וזאת, בשעה שהממוצע השנתי עומד על 200 מ"מ.
החום השבוע לווה גם בלחות לא אופיינית, מה שהוסיף לעומסים. משום מה, באי המעיין פחות התרגשו מהנתונים היבשים. "זה לא חרטוט, כל ה-50 מעלות הזה?", שאל בתמיהה יעקב סבן, שהגיע עם משפחתו בדרכם לצימר במושב רמות. "מבחינתנו, באנו ליהנות מהבקעה".
13:35, 41 מעלות | שיעור לעכברי העיר
עילפון צהריים. הגענו לשעות שאנשים לא מסתובבים בבקעה, בטח לא באוגוסט. ביישובים אין נפש חיה בחוץ, אפילו בריכות השחייה כמעט ריקות. סיפרו שרבים מנצלים את התקופה הלוהטת כדי לברוח לחופשה במקומות קרירים יותר.
כששאלנו את חנן פסטרנק, ממושב נתיב הגדוד, אם נוכל לפוגשו, הוא תהה בהתחלה אם השתגענו. אבל אחרי שנאנח, הזמין אותנו לקפוץ לבית האריזה שלו. פסטרנק, שחגג השבוע יום הולדת 72, הוא ממייסדי מושב נתיב הגדוד, הסמוך לקיבוץ גלגל. הוא הגיע ממשפחה חקלאית ברחובות, והפך בבקעה לאחד ממגדלי הפלפל המובילים בישראל, המטפח כ-500 מאות דונמים.
"אתם עכברי העיר, אבל אני חי כאן 50 שנה והחום אף פעם לא השפיע", צחק. "מגיל צעיר אני מסתובב במקומות כאלה, ולפני הגיוס חייתי שנה בשארם א-שייח. תראה את הנכדים שלי, מזג האוויר לא מזיז להם. הם מתרוצצים יחפים, כמו בדואים".
זו העונה שבה שותלים את הפלפלים. יש לפסטרנק כ-100 עובדים, שמגיעים לשטח בכל יום בשעה 04:30 לפנות בוקר, במטרה להתחמק משעות החום הכבד. חנן הראה לנו טרקטורים עמוסים בשתילים, המוכנים להנעה וליציאה מוקדמת לשדה. "ב-12 וחצי בצהריים הפועלים עפים הביתה", סיפר. "אבל יש ימים, כמו היום, שכבר ב-10:00 שחררנו אותם, כי אי אפשר יותר לעבוד".
רוב עובדיו של פסטרנק, כמו רוב אנשי החקלאות בבקעה, הם פלשתינים מהסביבה. אמנם היחסים בדרך כלל טובים, אבל מאז 7 באוקטובר גם שם מתוח יותר והצבא נוכח יותר. יש מובלעות חקלאיות הנמצאות מעבר לגדר המערכת, ליד הגבול, שאליהן רק הפועלים התאילנדים יכולים להיכנס - מסיבות ביטחוניות.
בימים אלה, כשהזרימה בירדן כמעט ולא קיימת והמים מגיעים עד לגובה הברכיים, ענף ההברחות משגשג. לא סתם פסטרנק, צנחן בעברו, מסתובב עם אקדח רציני תקוע בחגורה.
חנן פסטרנק, מושב נתיב הגדוד: "בגלל זרימת הירדן החלשה והגדרות משנת תרפפ"ו, הכל פרוץ. אין לילה שלא תופסים מבריחים, וכבר היה כאן פועל שנתפס ויושב בכלא, בגלל ששיתף פעולה עם המבריחים"
"בגלל זרימת הירדן והגדרות משנת תרפפ"ו, הכל שם פרוץ", הוא מספר, "אין לילה שלא תופסים מבריחים או מבצעים הברחות, וכבר היה כאן פועל שנתפס ויושב בכלא כי שיתף פעולה עם המבריחים. זה לא אזור רגוע, אבל כיתות הכוננות שלנו חזקות ומצוידות היטב".
אתה מחזק אותן?
"אני כבר לא שם, אני בן 72, אבל אם יתקפו אותנו, אני עם נשק".
טוב לגור פה?
"תמיד היה. מי שסבל, עזב. אצלי במושב לא תמצא היום חדר להשכרה. הכל מפוצץ, ואנחנו מקימים כעת עוד שכונה עם 150 יחידות דיור. יש בבקעה איכות חיים שחבל על הזמן".
14:30, 40 מעלות | המדחום נשבר, גם אנחנו
עוד בשעות הבוקר התעניינו לגבי חוות התנינים, שליד מושב פצאל. כן, החווה ההיא שהוקמה בשנות ה-90 למטרות תיירות, לא הצליחה לפרוח, והפכה למטרד מסוכן. רק בתחילת החודש המקום פונה, אחרי ש-262 דייריו, התנינים, הומתו.
"זו היתה פצצת זמן מתקתקת", אומר לנו נעם וייסלר, מנהל מרכז המחקר ופיתוח בבקעה. "זה הטריד תושבים, כי מטיילים היו חותכים גדרות ונכנסים, מתעסקים עם התנינים, מרחק של פסע מאסון. עם כל הצער בהרג חיות, זה נעשה כדי למנוע את המוות הבא. אז רוקנו את האגם, בדקו שאין ביצים והלכו על השמדה מלאה, שלא יישאר זכר. תושבי הבקעה לא הזילו דמעה".
נעם וייסלר, מנהל מחקר ופיתוח בקעת הירדן: "אנחנו עמוק בתוך שינויי האקלים, אבל מתחילת ההתיישבות באזור, בשנות ה-60 וה-70, המקום נחשב לחם. עובדה שאנחנו חיים כאן ומשגשגים. גם בטקסס ובאבו דאבי ממשיכים לעבוד. קמים מוקדם בבוקר ומסיימים מוקדם"
בשעה 14:30 בצהריים נפתחו שערי הגיהינום בחוות התנינים הנטושה. זה היה חום שובר שיאים, כשאין טיפת צל בסביבה; כמו להיות בסאונה בלי אפשרות לפתוח את הדלת ולנשום אוויר קריר.
פגשנו שם עזובה מדכאת, בריכה עם מעט מים מזוהמים ושלט דהוי שהזהיר לא להשליך אבנים על בעלי החיים. אופנוען, שהגיע מהמרכז, התעניין אם ראינו במקרה תנין שנשכח מאחור. אמרנו שלא, אבל גם אם היינו פוגשים, ספק אם היינו בורחים בורח, וספק אם היה לו אומץ לצאת מהמים בשביל לרדוף אחרינו.
אבי סטרומזה, איש המטאורולוגיה האזורי, הבהיר כשנפגשנו ששעות השיא החמות הן 17:00-16:00 אחר הצהריים, אבל לקראת השעה 15:00 הרגשתי שמיציתי והנפתי דגל לבן. בשלב הזה הייתי מעולף מכדי לתעד את הנתונים שהציג מד המעלות באוטו. הרהרתי, או שאולי הזיתי, במה שכתב הסופר מארק טוויין, שביקר כאן במאה ה-19: "אני חושב שהשמש היתה מדלגת על ארץ ישראל, לו הייתה יכולת הבחירה בידה".
