התוצאה ההגיונית: אפילו איש מפלגת העבודה הבין בזמן אמת ש"נקבל חמאסטן"

כשפקחתי את עיניי, המילים "היֹה לא תהיה" קפצו אלי. ישנתי בחוץ, בשק שינה, בפינה שקטה שאיתרתי ליד בית בנווה דקלים שדייריו כבר עזבו אותו. הסיסמה שטבע לפני הפינוי הרב מרדכי אליהו זצ"ל, נכתבה בענק על ציור שתלתה המשפחה שמולי על דלת ביתה.

המילים פילחו את ליבי משום שבאותו בוקר יום שני, למחרת ט' באב, כבר היה ברור שהיֹה כן תהיה. אמנם לא ידענו מניין בדיוק יבואו המפנים, כיצד ינהגו ואיך תסתיים ההתנגשות ההמונית בינם לבין המוני התושבים שעד לרגע האחרון לא האמינו שגירושם ההמוני ייתכן בכלל. רבים מהם המשיכו בשגרת חיים מלאה לגמרי, בלי בדל הכנה לקטסטרופה הגדולה שעוד רגע תקרע את חייהם.

ואכן המחזה שנגלה לעיניי בשעה 9 בבוקר, כשאני נאחז מבפנים בגדר שהקיפה את נווה דקלים, היה בלתי ניתן לעיכול. גדודים־גדודים של חיילים, לבושים במדים שחורים שהזכירו - תסלחו לי - גדודים אחרים משנות ה־30 וה־40 של המאה הקודמת, צעדו בטור אינסופי לתוך היישוב.

הנוראה מכל היתה האטימות שלהם. בשלושת הימים הבאים עברתי לצידם מבית לבית. הם, החיילים והחיילות שלנו, לא שעו לבכי ולצרחות, לכאבים ולצעקות. הם הוציאו את הנשים והילדים, הגברים והזקנים מבתיהם, העלו אותם על אוטובוסים ועברו לבית הבא.

רק אחדים פרשו והפסיקו. הרוב הגדול המשיך במלאכה באופן אוטומטי. כאילו מישהו עקר את ליבו האנושי ושתל במקומו לב של AI. המהומה שלטה בכל. אנשים בכו ברחובות. בתים עלו באש. חוסר הידיעה מה יביאו איתם הימים והשעות הבאים הטריף את הדעת.

במרכז היישוב אני מבחין בצוות של ערוץ 10 ובמרכזו המגישה הראשית דאז, מיקי חיימוביץ'. היא ראיינה כמה חיילות שהשתתפו בזוועה והביעה הזדהות עם כאבן ועם קושי המשימה שהוטלה עליהן. דעתי נטרפה. את עיתונאית. איתן את מזדהה?! עם צבא שמבצע מעשה בלתי אנושי ובלתי מוסרי, וזורק בלי סיבה מבתיהם אלפי אנשים שלא חטאו ולא פשעו?! איתם?! את לא רואה את האנשים שחיים פה?! את מי שחייהם נהרסים ברגעים אלה, וכלפיהם אין לך שום אמפתיה?! איך זה יכול להיות?! כיצד ייתכן שהפושע מוצג כקורבן, והקורבן עצמו נמחק כלא היה?! איך זה ייתכן בשם א־לוהים?!

נסיעה ארוכה ושקטה

באווירה הכאוטית הזו עברו עלי שלושת הימים הבאים. בית אחר בית, משבצת אחר משבצת, שכונה אחר שכונה, פינו הכוחות את המשפחות מהיישוב הגדול ביותר בגוש קטיף. לעיתים ההליך היה קל יחסית, משום שבני המשפחה פשוט עלו לאוטובוס בלי ויכוחים. לעיתים הוא היה בלתי נסבל. החיילים קרעו את הילדים וההורים מבתיהם ומחייהם, ויחד איתם נקרע הלב העיתונאי שלי, שאמור להשקיף על האירועים מהצד.

ככל שחלף הזמן, כך השקט תפס את מקומה של המהומה. החיים שהיו בנווה דקלים הלכו וגוועו, עד שביום רביעי בערב עליתי גם אני על אחד האוטובוסים שעזבו את הגוש בפעם האחרונה. בני משפחה ומכרים היו עליו. לאן נוסעים? איש לא ידע. היכן תעשו את הלילה? אותה תשובה. על יום המחרת ודאי שלא היה אפשר לדבר. ועוד יותר מכך, על החיים שברגע זה חרבו.

האנשים שיושבים כאן מסביבי נתלשו ברגע זה מבתיהם ומסביבתם, מחנות המכולת, מהשכנים, מבית הכנסת, מהמתנ"ס, מתחנת האוטובוס, מסניף בני עקיבא, מאהבת הנעורים, מחברי הילדות, מהשותפים לדרך, מכל מיליוני הפרטים שמרכיבים את חיי האדם בנוף מולדתו. זהו, הכל נגמר ולא יחזור. אם אני כמתבונן מהצד לא יכול לעכל את זה, מה עובר על האנשים מוכי ההלם היושבים לצידי?

דומיית מוות שררה באוטובוס. ואדישות. לא היה אכפת להם לאן הם נוסעים ומה יקרה איתם. ממילא החיים שהיו נגמרו, ואיתם גם תקופה של מתח מטורף בת שנה וחצי, מאז אריק שרון - מי שהיה פעם פטרונם הגדול - החליט להרוס את כל מה שבנו, איתו ובלעדיו.

הראש והלב לא יכלו לעכל את הסיטואציה. אני מודה שאיני זוכר היכן נפרדתי מהחבורה וכיצד הגעתי הביתה, אך מה שכן צרוב בי מאז עד היום זה חוסר הפשר. עוול נוראי נגרם לאלפי אנשים. חיים שנהרסו, קהילות שפורקו, זוגות שהתגרשו, ילדים שסבלו, ומחיר עצום, חברתי וכלכלי, שמדינת ישראל שילמה. אבל בשביל מה?

לא לפני הפינוי, לא לאחריו, ובוודאי לא אחרי טבח 7 באוקטובר, היתה סיבה אמיתית לחשוב שהוא יביא תועלת למדינת ישראל. וזו לא חוכמה שלאחר מעשה. ממש לא.

המציאות קשה מהנבואות

כחודשיים לפני הפינוי - יותר משנה אחרי ששרון החליט עליו, ממשלת הליכוד תמכה בו וכל מערכות הבקרה הדמוקרטיות אפשרו אותו - נקראתי מעכשיו לעכשיו עם עוד כתבים לתדרוך במשרד ראש הממשלה.

זה היה מפתיע, וגם מוזר. מבחינה ממשלתית "ההתנתקות" כבר היתה מעשה עשוי, שכן כל ההחלטות כבר התקבלו והדיון הציבורי הוכרע. אז עכשיו באים להסביר מה החלטתם ומדוע?
מולנו התייצב קצין במדים, כמדומני תא"ל עיבל גלעדי, שהיה מהוגי התוכנית. את התמיהה על תזמון התדרוך, כמו גם על הרציונל של התוכנית עצמה, לא העליתי אני, אלא העיתונאי אלוף בן, כיום עורך עיתון "הארץ". "לא נזכרתם קצת באיחור?" שאל את הקצין.

תשובה ברורה לא ניתנה. גם הסבר מניח את הדעת על התועלות שיצמחו לישראל מפינוים של חבלי המולדת, לא הושמע. כזכור, באותה תקופה ישראל כבר ממילא לא שלטה ברוב שטחי רצועת עזה, שכן אלו פונו ב־1994 במסגרת הסכמי אוסלו. אף על פי כן הקצין טען שהסרת המחסומים הצה"ליים הבודדים שנותרו ברצועה תעלים את עוינות התושבים הערבים לישראל. באופן בלתי סביר לחלוטין הוא העריך שדווקא גירוש היהודים, הרס בתיהם והסתלקות אחרוני החיילים מעזה יעלימו את עוינות הערבים שם אלינו. גם המילים "הונג קונג של המזרח התיכון" נזרקו לאוויר.

כל הכתבים שנכחו בשיחה, כולל כאלה שנטו חזקה שמאלה, גילו ספקנות רבה. לטעון שנסיגה ישראלית תנמיך את העוינות הערבית, זה כמו לומר שאם תזרוק בשר לאריה, הוא יהפוך לצמחוני. איש לא קנה את הסחורה הזו.

וכאמור, היו אזהרות בשפע. "אם ישראל תצא חלילה מהמקום הזה, אותה חבית אבק שריפה תתנפץ. ומי שיישא בכאבים של ההתנפצות תהיה הפריפריה ההתיישבותית של אופקים, נתיבות, שדרות וכל האזור של הנגב המערבי", ניבא חנן פורת ז"ל.

"רצועת עזה (תהיה) גוף ממאיר ומוקד טרור מסוכן פי אלף. מה נעשה כאשר ינחתו טילי הקטיושה מבית לאהיה על אשקלון ומבית חאנון על שדרות?" שאל רחבעם זאבי.

"הנשק העצום הנאגר היום בעזה הוא אחד ממחסני הנשק המסוכנים ביותר עבורנו. ממאגר זה יסבלו אשקלון, נחל עוז והסביבה, ואנו, לדאבוננו הרב, נצטרך לעמוד שוב על בימת הכנסת ולהגיד בפעם המי־יודע־כמה: אמרנו לכם, ביקשנו מכם לחשוב מה יהיה מחיר הטעות - אתם לא שמעתם", התריע פיני בדש.

"נקבל חמאסטן שמונה קילומטרים מאשקלון... אין ואקום בחיים, כשם שבדרום לבנון צה"ל יצא ונכנס חיזבאללה - שם קיבלנו חיזבאללסטן, וכאן נקבל חמאסטן", דברי אפרים סנה, איש מפלגת העבודה דווקא.

"היציאה של צה"ל מעזה היא בעלת פוטנציאל של ממש להחמרת המצב הביטחוני... הנסיגה החד־צדדית גרועה שבעתיים, כי היא נותנת הכל בלא לקבל דבר, אפילו לא הבטחה להילחם בטרור... מדינת ישראל, מסיבות שלא הובהרו ברבים, החליטה להמר על ביטחונם של תושביה שממערב לצפון השומרון וסביב רצועה עזה, לוותר על יכולתה להגן עליהם ולהעביר את האחריות לפלשתינים", כתב האלוף (מיל') יעקב עמידרור.

"ההתנתקות תיתן רוח גבית לטרור", הזהיר הרמטכ"ל, משה (בוגי) יעלון.

"ההתנתקות תחזק את הטרור ותעורר את תיאבונו לפיגועים נוספים", אמר בנימין נתניהו.

רוב הציטוטים הללו נלקחו מוויקיפדיה, והם אפילו לא קצה הקרחון של האזהרות המקדימות. והאמת ניתנת להיאמר, שהגיהינום שנפתח עלינו בשמחת תורה תשפ"ד, עלה על כל תחזיות האימה גם יחד. גם מי שצפה הידרדרות ביטחונית כתוצאה מההתנתקות, לא העלה בדעתו שהיא תהיה נוראית עד כדי כך.

מה היה אילו?

האם הטבח קרה רק בגלל גירוש המתיישבים ב־2005? לא. היו הרבה מאוד תהליכים, סיבות וכשלים שהובילו לשואה החד־יומית בדרום־מערב ארץ ישראל. אך האם היא היתה מתרחשת אלמלא הפינוי? יש כל הסיבות לחשוב שלא.

קודם כל, עצם קיומה של ההתיישבות הישראלית בכמה נקודות בלב רצועת עזה חייב את צה"ל לאחוז במתרחש בה, הן מודיעינית והן אופרטיבית, בצורה הרבה יותר טובה. הצבא בעזה היה דרוך 24/7 ודי היה בכך כדי למנוע מתקפה בהיקפים כאלה, גם אם היתה מתוכננת על גוש קטיף, ולא על יישובי העוטף.

שנית, הטבח נולד במוחות השטניים של אנשי חמאס, שהכשירו דורות של עזתים להרוג ולרצוח, לאנוס ולטבוח ב"מתנחלים". ולא, אל תטעו. "המתנחלים" אינם תושבי גוש קטיף או השומרון, אלא כל יהודי בארץ ישראל. זו הטרמינולוגיה שלהם.

מדוע חמאס יכול היה לבנות צבא כזה? משום שתפס את השליטה המלאה ברצועה כתוצאה ישירה מהנסיגה הישראלית. עד אליה הרשות הפלשתינית שלטה ברצועה, אכן בסיועם של כידוני צה"ל. ברגע שהכידונים הוחזרו לנדן, חמאס זרק מהגגות את אנשי פת"ח, ואילו ישראל נכנסה למצב הפעלה שאומר "הם שם ואנחנו פה, מה כבר יכול לקרות". זה היה הנזק הפסיכולוגי־ביטחוני העמוק ביותר של ההתנתקות. השיתוק המנטלי הזה הובילו לחטיפתו של גלעד שליט פחות משנה אחרי ההתנתקות, להתרחבות ירי הטילים על ידי חמאס לכל רחבי המדינה, לפריצת המנהרות הרבות לתוך תחום ישראל, ולמבצעים חוזרים ונשנים נגד חמאס, שמעולם לא השיגו את תכליתם.

מנגד, מה היה קורה אם לא היינו עוזבים? סביר להניח שבדומה ליהודה ושומרון, ההתיישבות בעזה היתה סובלת כל השנים האלה עוד פיגועים רבים. זה לא היה קל אך עדיף מהחלופה, כי אם אריק שרון ויורשיו לא היו נשברים אלא ממשיכים לעמוד על המשמר, צה"ל היה כנראה יוצא מדי פעם למבצעים נגד הטרור ברחבי עזה. ניתן לשער שלא היתה מושגת הכרעה. זה לא היה קל, אבל בוודאי עדיף מהחלופה.

כי איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. בעל כורחנו נאלצנו לשוב ולכבוש בדיוק את המקומות שמהם ברחנו, במחירים עצומים של זעזוע לאומי־היסטורי, הרס חבלי התיישבות בדרום ובצפון, קורבנות, חטופים, כסף, לגיטימציה ואתגרים עצומים שעדיין מצפים לנו שנים ארוכות קדימה.

מה שמוביל להיבט הנוסף של מעשה האיוולת - זה המדיני. "ההתנתקות", כשמה כן היא, נועדה מעבר לכל דבר אחר לנתק בינינו לבין רצועת עזה, וכך כביכול להסיר מעצמנו את האחריות המדינית עליה. כנאמר בהחלטת הממשלה דאז, המטרה היתה "לשלול את תוקפן של הטענות כנגד ישראל בדבר אחריותה לפלשתינים ברצועת עזה". אלא שגם זו היתה משאלת לב נחמדה, אך לא קשורה למציאות.

הקהילה הבינלאומית מחאה כף בהתלהבות למראה יהודים העוקרים את אחיהם מהבתים ונוטשים את חבלי הארץ. אבל אפילו לדקה אחת וגם אחרי הנוראות שבזוועות, מה שנקרא "העולם" לא הפסיק לראות בנו אחראים לערביי עזה.

מה שהבין טראמפ

ברשותכם אצטט מתוך דברים שכתבתי בהקשר זה בשנת 2020, לציון 15 שנים לנסיגה: "כשיש ברצועה רעב או כשאין בה חשמל, באים בטענות אלינו - לא למצרים. שלא לדבר על כך שביה"ד הבינלאומי בהאג, וכמובן האו"ם, חושבים שאנו הכתובת. כך שמבחינה מדינית אפשר לקבוע שלא היתה התנתקות. אנחנו אולי לא בעזה, אבל עזה לגמרי איתנו...

"זאת ועוד, ההתנתקות היתה אמורה להביא לחידוש התהליך המדיני בין ישראל לבין הרשות הפלשתינית, ששלטה אז בעזה. או כלשון החלטת הממשלה, 'להביא את הפלשתינים לממש בפועל את המוטל עליהם בתחומי הלחימה בטרור וביצוע הרפורמות על פי מפת הדרכים. אז יוכלו הצדדים לחזור לנתיב המשא ומתן'. כלומר, על פי ההיגיון של המתכננים, דווקא נסיגת צה"ל תגרום איכשהו לפלשתינים לאסוף את הנשק הבלתי חוקי, ובהמשך אפילו לחדש את השיחות עם ישראל...

"הקריסה הביטחונית - אחת הסיבות לתמיכה הציבורית הרחבה בנסיגה היתה הפיגועים החוזרים ונשנים נגד חיילי צה"ל והמתיישבים הישראלים ברצועת עזה. הציבור התקשה לעמוד במה שנראה היה כשפך דמים שאין לו סוף, כך שההבטחה לעצור את הדימום שבתה את ליבם של רבים. הצרה היא שגם לה לא היה כיסוי.

"היעלמות הישראלים מעזה אפשרה לחמאס להפוך אותה למעבדת נפץ אחת גדולה. צבא של ממש הוקם, כולל זרוע אווירית וימית, עיר מנהרות שגבתה מחיר אנושי וכלכלי אימתני, וכמובן - מערך טילים שמנוהל מרחוק ללא מגע יד אדם, שרק כיפת ברזל היקרה מסוגלת לנטרל.

"מעל לכל, שולט חוסר האונים הישראלי להסיר את האיום. כל בעל תפקיד יודע, או לפחות חושש, שניקוי עזה מממגורות הטרור יעלה במחיר הרוגים כבד. מערך הגנה אדיר ממדים ועתיר הוצאות פרוס דרך קבע סביב הרצועה. במקביל, ישראל מאפשרת לחמאס להתחמש מחדש מהחשמל, מהמים וכמובן מהכסף, שהיא עצמה מספקת או מאפשרת להעביר. קברניטינו עושים זאת אף כי ידוע להם שחבית חומר הנפץ עתידה לשוב ולהתפוצץ על ראשינו. כדי לפתור בעיה קטנה - הפיגועים - יצרנו לעצמנו מלכודת גדולה - ירי טילים אינסופי וסבבי לחימה ללא קץ. הכישלון הזה של ההתנתקות מפואר במיוחד".

החבית אכן התפוצצה באופן הכי נורא שיש בשבת, 7 באוקטובר 2023. אלמלא ההתנתקות, או שלא היתה מתפוצצת כלל, או שממדי ההדף היו הרבה יותר מוגבלים.

למי שעוד היה ספק, הגיע השבוע הנשיא האמריקני דונלד טראמפ וקבע נחרצות שהמהלך היה חסר היגיון: "מי שהיה ראש ממשלת ישראל אז ויתר על עזה. זה היה דבר לא חכם לעשות, זה גרם לסיטואציה להיות יותר גרועה".