בתחילת פברואר 2004 התראיין רה"מ אריאל שרון אצל יואל מרכוס ב"הארץ" והכריז על כוונות תוכנית ההתנתקות. אני זוכר את זה, כי ממש באותם ימים מוניתי לעורך "מקור ראשון". עמוד השער הראשון שהייתי צריך להוציא התייחס להתנתקות.
20 שנה להתנתקות: מוביל המאבק נגד ההתנתקות ותומך נלהב - נפגשים באולפן // חנן גרינווד, צילום: מיכאל וקסל
ניסוח כותרת השער ובעיקר כותרת המשנה לא ירדו כל כך טוב בגרון של הקוראים, ובייחוד של קורא אחד שהוא גם המו"ל. הלכתי לפי המדיניות של המונטי פייתון: תסתכל על הצד הבהיר של החיים. והצד החיובי לכאורה היה שישראל מורידה מהסטטיסטיקה הדמוגרפית כך וכך פלשתינים. לא היה אפשר לפטור את זה בזלזול.
שרון האכיל את רעיון ההתנתקות לציבור בכפית. עוד לפני הכותרת ב"הארץ", בחודשים האחרונים של שנת 2003 הוא החדיר את הרעיון ובמידה רבה כבר שטח אותו בנאום בכנס הרצליה בסוף 2003. באותו גיליון ראשון שהתייחס להתנתקות, כמעט שנה וחצי לפני הוצאתה אל הפועל, דיברתי גם עם שניים מאבות ההתנחלות ביהודה ושומרון, שהיו גם ידועים בקרבתם לאריק שרון. אחד היה כצל'ה, הלוא הוא יעקב כץ, שהיתה לו עם שרון ברית דמים כמי שלחם ביחידת סיור מובילה באוגדתו באוקטובר 73'. יעקב כץ נפצע קשה מאוד. השנייה היתה דניאלה וייס. נדמה לי שהיא עצמה תיארה צד פולקלוריסטי בטכניקה של שרון כיוזם וכדוחף נקודות יישוב בתקופת ממשלת בגין. "נו, מצאת כבר את המזבח בגבעה איקס?" שאל ברשת אלחוט תוך טיסה במסוק, "צריך להקים שם יישוב. מייד!"
"צינורות מעופפים"
תקופת ההכנות המדיניות והצבאיות לפינוי הגדול היתה מלווה באווירה פרנואידית, שטפטפה לפחות לחדרי במשרדי "מקור ראשון". הייתי מתייעץ בקשר לנושאים שעוררו אצלי סימני שאלה וחשדות עם אדם יקר נוסף שהייתי מיודד איתו, דן זיו המנוח. זיו, כמו מקורבו הידוע של שרון אורי דן, היה ממתנגדי ההתנתקות. באותן שנים היה לו תפקיד ארגוני ייעוצי בנושאי ביטחון ליישובי יו"ש. גם לזיו היתה ברית דמים עם אריק, ולא ממלחמה אחת. הוא מה־40 ומשהו גיבורי העל בתולדות המלחמות שקיבלו את עיטור הגבורה, האות הגבוה ביותר. הוא נלחם בפיקודו של שרון מאז התגייס לגדוד 890 ב־1954 כבן קיבוץ איילת השחר, קודם השתתף בפעולות התגמול אחר כך בקרב המיתלה, בהמשך כבש דן את ירושלים וב־73' הוביל עם גדוד הצנחנים שלו את הצליחה.
הגיע אלי, למשל, חומר באימייל שנראה כאילו נכתב כתוכנית מבצע בשפה צבאית, והיו בו מרכיבים כל כך קיצוניים ואלימים שנראה שיש פה חומר מכשיל ולא אמין. הזעקתי את דן למערכת ועלינו לגג שממנו נפרש יער המצבות של בית הקברות סגולה. הרגשתי יותר חופשי לדבר בגלוי על הגג. אני לא זוכר אם דן שכנע אותי שזה שטויות, אבל המסקנה שלי היתה לא לפרסם שום דבר מזה. היו כאלה שפרסמו חלקים ממה שנראה לי כפרובוקציה מכוונת. במקרה אחר פורסם בגיליון שישי של "מעריב", כי "מקור ראשון" חושף היום שפעולת ההתנתקות תחל בתאריך יעד מסוים. לא התפרסם אצלנו שום דבר כזה, מסיבה פשוטה שהידיעה שניסו לשתול ב"מקור ראשון" נראתה כל כך לא אמינה שהחלטתי לא לפרסם אותה למרות כל הוויכוחים והצעקות של הכתב. אמרתי לו שיש יותר סיכויים שישראל תנחית אדם על המאדים בתאריך שהוא מנבא, מאשר שיתחיל הפינוי של גוש קטיף. "מעריב" לא קיבל את התזכיר ש"מקור ראשון" לא טרח לפרסם את השטות המושתלת הזאת.
בקיץ 2004, אבל אין לי מועד מדויק, זה יכול גם להיות בסתיו, דחפתי את הכתב הצבאי קובי פינקלר לעשות כתבה עם תחזית להתפתחות איום הרקטות - הקסאמים - על ישראל כתוצאה מההתנתקות, אם תתבצע. מי שהכניס לי את הרעיון ללכת בכיוון הזה היה שוב דן זיו ז"ל. הוא אמר לי תעשה גרפיקה של כרטיס טווחים. הם יגיעו עם הטילים לכל מקום: מעזה - מתחנו חיצים, כנראה אדומים, לעבר באר שבע, אשקלון, דימונה! אפילו תל אביב ירחם השם. באותה עת הקסאמים בקושי גירדו את שדרות. כתב צבאי ידוע, שמולך גם היום, הכריז: מקסימום הרקטות יאיימו על פאתי - פאתי! - אשקלון. ואכן, תחושת האיום האמיתי התפרצה לקראת קיץ 2007, כשחמאס הפך את עזה לחמאסטן. הפרשן הצבאי זאב שיף הכתיר בזעף את מאמרו: "תבוסה של צה"ל בשדרות". פחות משנתיים לאחר ההתנתקות, לצה"ל לא היתה תשובה לירי הרקטות, אף שהיה קצר טווח ודליל. "צינורות מעופפים", התעלה והתגדל דב ויסגלס.
תחנה גורלית בדרך
מה שמוטל היום על כף המאזניים הוא המשך המאבק הקיומי של ישראל, ולא פחות ממנו - המאבק הפנימי מאז הסכם אוסלו; ההתנתקות היא תחנה גורלית בדרך. רצועת עזה תמיד היתה במוקד המהפכה ומהפכת הנגד לאורך השנים. ב־2018-2017 רשמתי לעצמי הערות שאותן מצאתי לאחרונה בין דפי ספרו המונומנטלי של ד"ר סטפן פוסוני, "להעיר את הענק". זהו מעין מזכר ארוך שכתוב בצורת רומן עב כרס על האסטרטגיה הדרושה לארה"ב, אם היא רוצה לנצח במלחמה הקרה.
כתבתי לעצמי בהתבסס על פוסוני "הגאון": השמאל ביצע מהפכה ב־1993 באמצעות הסכמי אוסלו.
פוסוני בוודאי היה מגדיר את ההתרחשות כ"מהפכה מלמעלה". החלק המכריע של האליטה השלטת - האינטלקטואלים - אימצו את רעיונות הפרוקסי הפלשתיני בחברה הישראלית בראשות אורי אבנרי וכל השאר. הצבא ושאר גופי הביטחון קלטו במהירות מפתיעה את ה"מדיניות" החדשה והדוקטרינה שממנה היא נגזרת. התהליך המהיר הזה התרחש בעיקר משום שרבין היה הדמות המרכזית שגויסה לשירות המהפכה. בלעדיו שמעון פרס ואורי אבנרי, עמוס עוז, יוסי שריד ושולמית אלוני לא היו רושמים הצלחות כאלה בדעת הקהל ובשאר מוקדי המערכת. הממסד ובתי המשפט יישרו קו במהירות. המכשול היחיד לרוע המזל היה העם עצמו. Il popolo. אני זורק השערה שפחות ממחצית העם הסכימה עם תוכנית אוסלו.
רבין נרצח. למיטב הבנתי, במהותה עלייתו של בנימין נתניהו לשלטון ב־1996 היא מהפכת נגד. אם הציבור לא היה מבין את נתניהו כמנהיג של מהפכת נגד, גם אם אינו מכריז עליה, הוא לא היה מנצח. אלא שבגלל רצח רבין הממסד הביטחוני והתקשורת נעו במהירות מהלם להתקפה כדי לכונן מחדש את המהפכה הישראלית־פלשתינית. מסכת החקירות נגד נתניהו החלה כחצי שנה לאחר עלייתו לשלטון. לפני כן, בספטמבר 1996, הציתו הפלשתינים את גל הטרור של מנהרת הכותל. אחדים מהפלשתינים אמרו, שהם ציפו ממפלגת העבודה לנצל את ההזדמנות ולהפיל את נתניהו. להבנתי, בשנים שלפני המלחמה, בלב מהפכת הנגד של נתניהו, עמדה התפיסה של הרתעה כתחליף לפשרה ולהסכמים חתומים. זהו הקו שעליו המליץ פוסוני במלחמה הקרה, ובייחוד עד כמה שזה מפתיע, בנוגע לסכסוך הישראלי־ערבי. זה עבד היטב לנשיא ריגן, וייתכן שזה ישב איפשהו בתודעתו של רה"מ נתניהו. הרציונל היה לנקוט את האסטרטגיה הזו כדי להרוויח זמן וכדי להילחם באנטישמיות. פוסוני מציין שהערבים הפלשתינים הם הנשאים העיקריים של האנטישמיות מאז ימי המופתי חאג' אמין אל־חוסייני.
רשמתי לעצמי שבבחירות של 1999 קרה משהו דומה להפיכה. אהוד ברק, איציק מרדכי, אמנון ליפקין־שחק, וילנאי ועוד - כולם אלופים מעוטרים, תיאמו ביניהם מהלכים פוליטיים מורכבים כדי להפיל את ביבי. ראשי מוסד ושב"כ לשעבר יצאו בקול נגד נתניהו וקראו לציבור לסלק אותו (ביום הבחירות). המסר: הוא מסוכן לישראל. ברק כונן את המהפכה מחדש בהנהגתו. סימנים עיקריים: נסיגה חד־צדדית מרצועת הביטחון בלבנון, ועידת קמפ דיוויד וחוסר הרצון להילחם למיגור האינתיפאדה השנייה. יעלה ויבוא שרון. שרון במידה מסוימת חזר במתינות למהפכת רבין. אפשר היה להרגיש בזה כאשר באחד הדיונים השתמש ראש הממשלה במונח הנפיץ "כיבוש". הוא נלחם בטרור, אבל רק באיחור רב כשהמח"טים רושפים מלמטה והמחבלים מבצעים טבח המוני במלון פארק בליל הסדר ב־2002. הוא קרס מול מכתבי הטייסים ויוזמת ז'נבה של ביילין ועבד רבו. ובתוך זמן קצר הוא מהמר על ההתנתקות.
אולמרט ממשיך בנתיב, אבל התמיכה הציבורית בהמצאת ההתנתקות כפרק המשך לאוסלו, קורסת. נתניהו חזר לשלטון כשלפני הבחירות ב־2009 יש לו מפלגה עם 12 מושבים בלבד. לאורך כל הדרך הכוחות המהפכניים בישראל סייעו לפלשתינים, השתלטו על עיתון "הארץ" וקיבעו את מעמדו של ביהמ"ש העליון ככוח שלטוני מקביל לממשלה. מהפכת הנגד של נתניהו הפכה ליותר אפקטיבית, אבל התקופה הקריטית החלה בעקבות הניצחון ב־2015. אחרי הניצחון הזה ביבי מבסס את שלטונו כמעט באופן בלעדי על תמיכה עממית. כל שלוחות הממסד פונות נגדו - ובייחוד אחרי הדחת בוגי יעלון ופרשת אלאור אזריה. כבר אז מתחילים מאמצים לרפורמה בביהמ"ש העליון - ובמקביל הופכים תיקים באפלה לחקירות נגד ראש הממשלה עם סדרת האלפים.
באותה תקופה הטיפול בזירה הפלשתינית הופך קל יותר מההתמודדות עם הממסדים של מהפכת אוסלו. הלוחמה הפוליטית והמשפטית הופכת אינטנסיבית מאוד. אין ספק שאם שישה ראשי מוסד לשעבר, רמטכ"לים לשעבר ורוב ראשי שב"כ ומפכ"לים בדימוס חושבים כך, ברור שבכירי המשטרה מושפעים (ציר ליאור חורב־אלשיך) וחושבים אותו דבר. הם עושים מה שמצופה מהם לצורך הפללת ראש הממשלה. כתבתי לידיד שמאוד לא נעים לי לחשוב באיזה טריק הם עלולים להשתמש במקרה שהפללת נתניהו לא תצלח, קרי: אין כתבי אישום.
לחוף שירת הים
ככל שהתקרבו ימי ביצוע הפינוי בעזה בקיץ 2005, האווירה הפרנואידית התחלפה במצב נפשי אמוציונלי מאוד. לכתבים ולעורכים ב"מקור ראשון" היו קרובי משפחה ביישובים המיועדים לעקירה. היו חברים. יחד עם אורי אליצור ז"ל חשבנו איך נסקר את האירוע, וההתרפקות על הצד המקצועי שימשה בעיקר אמצעי להגן על עצמנו מהחוויות הקשות הצפויות. נסעתי כמה פעמים לפני תחילת הפינוי לאזורים מסוימים ברצועה. פגשתי את אחד האנשים שלנו, אבינדב ויתקון, ביישוב שנראה לי מאולתר, שירת הים. דיונות החול המוזהבות. הים הכחול, הנקי, שלא רואים כמוהו בחופי ישראל המוכרים. אם אני זוכר נכון, פגשתי שם גם את ההיסטוריון ואיש ידיעת הארץ אריה יצחקי. כשהתבצע הפינוי עשה יצחקי טקס של התבצרות עם M16 על גג ביתו.
נכחתי בטקס שהיה קשה לעמוד בו בבית הקברות של גוש קטיף, שעמד לפני פינוי והעברה אל מחוץ לשטח הרצועה כי מחמוד דרוויש ותומכיו לא מסוגלים לסבול עצמות של יהודים. בין הכתבים החרוצים והנפלאים היו גם אנשיל פפר ואיל מגד. פפר כהרגלו דאג בעצמו להיות נוכח בפינוי, לא זוכר באיזה יישוב הוא התחיל את עבודתו, אולי מורג, שבו ישב יעקב עציון. כתבות נוספות הסעתי בעצמי ופיזרתי ביישובים. בסוף הפינוי, עוד שיחת טלפון נסערת עם סופי רון־מוריה. כולם פונו, כולם התפנו, את כולם נשאו האוטובוסים והרוח, והשאירו אותה לבד מאחור בחושך שאחרי. מאחר שהיא עדיין כותבת, כנראה לא נחטפה.
אי אפשר שלא להזכיר את הצלמת הבלתי נלאית מירי צחי המנוחה. איכשהו, מלחמת לבנון השנייה שפרצה כשנה לאחר ההתנתקות, מתחברת לי כהמשך ישיר. מי שפיקד בפועל על הכוחות שביצעו את העקירה היה גרשון הכהן. הוא עומד על דעתו - בצדק - שהביצוע המתון יחסית, ללא אלימות מוקצנת, הציל את ההתיישבות ביו"ש. השלטונות כולל הפיקוד הבכיר ציפו לשפיכות דמים, שהיתה מייצרת דה־לגיטימציה למתיישבים וסוללת את הדרך לעקירה רבתי במחוזות יו"ש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו