זהו חוק ברזל, כמעט ביולוגי. ציוויליזציה מחזיקה מעמד כל עוד הסיפור הליבתי שלה, הדתי, הלאומי או האידיאולוגי, נותר יציב וחזק דיו כדי להצדיק קיום משותף. כאשר הנרטיב הזה קורס, כפי שעלול לקרות לכל נרטיב, החברה אינה מתפוררת מייד אלא עוברת לשלב של שקיעה מנוהלת.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
הישרדות טכנוקרטית שבה ניהול הדברים מחליף סופית את הרעיון המכונן. הפוליטיקה חדלה להיות ויכוח על גורל, והופכת במהות למריבה על חלוקת המשאבים.
מדינת ישראל בקיץ 2005 הגיעה לשלב הזה. הפרויקטים הגדולים תמו, קדחת האוטופיה נשברה, מעשה ההתיישבות הנעלה הפך סיזיפי וסתמי. נותר רק חוק ההתנתקות.
משעה שחברה מחליפה אמונה בנוהל, משתנה טבעם של הטקסים שלה. ב־10 באוגוסט 2005, חמישה ימים בלבד לפני ההתנתקות, התכנסה זרוע הביטחון של המדינה לא כדי להדוף פולש זר, אלא כדי לתרגל את גירוש אזרחיה שלה. 15 אלף שוטרים וחיילים נאספו בכרם שלום ל"תרגיל ההתנתקות הגדול", שם בעל בנאליות כמעט פורנוגרפית.
במערכה הראשונה תרגלו המשתתפים את "ההכנה המנטלית", טכניקות פסיכולוגיות שהפכו אותם לזומבים עם מבט חלול. במערכה השנייה תרגלו טכניקות שונות ומשונות לפינוי מתנחלים מבתיהם. איך אוחזים אדם בארבע גפיים, איך מפרידים תינוק מאם כועסת. במערכה השלישית היה השיא, קרשנדו, הקתרזיס: לכוחות ניתנה הפקודה להגיב באלימות אל מול המתנגדים, והחיילים ביצעו זאת עם קצף על השפתיים.
כוחות "בימוי האויב", כלומר משתתפי התרגיל שגילמו את המתנחלים, הוכו קשות ללא הבדל בין גברים לנשים. ההצלחה היתה כה גדולה, שמפקדי התרגיל נאלצו לחדול אותו מחשש שמתנחלים פיקטיביים יסיימו את האימון הגדול בבית חולים.
מי שחי בישראל ב־2005 והתנגד להתנתקות, ובטח מי שהיה פעיל במחאה נגד התוכנית, לא הופתע מעוצמת הזעם והשנאה שגרמה לשוטרים להכות את חבריהם באופן קשה במהלך תרגיל.
אפשר להתווכח על ההיגיון הגיאו־פוליטי של ההתנתקות, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהדמוקרטיה הישראלית הושעתה. הוקפאה. שרון ושותפיו במערכת הפוליטית, המשפטית והתקשורתית הוציאו את הדמוקרטיה לנופש קצר. זכויות האזרח הושבתו, חופש הביטוי נאסר, ההפגנה והתנועה נעצרו.
כוחות "בימוי האויב", כלומר משתתפי התרגיל שגילמו את המתנחלים, הוכו קשות. ההצלחה היתה כה גדולה, שמפקדי התרגיל נאלצו לחדול אותו מחשש שמתנחלים פיקטיביים יגיעו לבית חולים
מדינת ישראל ב־2005 לא היתה דמוקרטיה, לכל היותר דמוקרטיה על אש קטנה שאבירי חופש הביטוי ניסו לבשל בה את המתנחלים והימין עד לנקודת רתיחה וקיוו שיתפוצצו, שיהיו אלימים, שיגלשו ויכתימו את הכיריים. הם קיוו להפעיל את התותח הקדוש שוב, אך הימין כדרכו, מאלטלנה ועד ההתנתקות, לא נלחם באחים.
מרד היה מצדיק בדיעבד את גיוס הכוח האדיר ומאשש את מעמד האופוזיציה כיסוד פתולוגי ואנטי־ממלכתי. איום מלחמת האחים, אחרי הכל, הוא פסיכודרמה מכוננת של ישראל.
על פי דיווח לכנסת של שי ניצן, היום ספרן ואז קבלן הביצוע של השהיית הדמוקרטיה, נעצרו בתוך תשעה חודשים כ־6,000 מתנגדי התנתקות. ניצן לא התייחס לעוד אלפי מעוכבים, הצעיר שבהם בן 10.
המחאה נגד ההתנתקות היתה הרחבה והדמוקרטית בתולדות ישראל, אבל הכל היה כשר מולה. בעיתונים זעקו כותרות על אגירת נשק והקמת מיליציות, באולפנים צוטטו ראש הממשלה, ראש השב"כ ואחרים כשהם מזהירים מפני שפיכות הדמים והמרד האזרחי שבפתח.
טיעון "עריצות הרוב" לא נשלף בזמנו, משום מה. להפך, מול עינינו התנהל מחול שדים בניהולם האמנותי של הכוריאוגרפים מביהמ"ש העליון, שהתגייסו למשימה במלוא הקיטור.
בספרה "העליונים" מתארת נעמי לויצקי כיצד נשיא ביהמ"ש העליון אהרן ברק הורה להעביר אליו את כל העתירות הקשורות בהתנתקות. "המחשבה שאחת מן העתירות הללו עלולה ליפול לידיו של אדמונד לוי, כשופט תורן, הדירה שינה מעיניו", כתבה לויצקי והוסיפה כי "ברק נערך היטב כדי להבטיח שבית המשפט שבראשו הוא עומד, לא יהיה גורם מפריע או מעכב".
ב־13 באוקטובר 2006 כתב יאיר לפיד בטור שלו ב"ידיעות אחרונות": "מדוע היה דחוף וחשוב כל כך למדינת ישראל להתפנות מעזה? בפרספקטיבה של שנה אחת ומלחמה אחת אחרי, אני רוצה להציע תיאוריה: זה לא היה למרות המתנחלים, אלא בגללם. לאמיתו של דבר איש לא רצה להתנתק מהם, אלא רק ללמדם שיעור בצניעות, ואולי גם בדמוקרטיה".
ההודאה של לפיד חושפת יותר מטקטיקה פוליטית, היא חשפה את התהום האונטולוגית בין המתנחל המאמין לבין הבורגני מרמת אביב, איש המערב הליברלי המאוחר. את הפער שבין היהודי לישראלי החדש. המתנחל מחדיר מחדש ממד מטאפיזי לתוך חברה שכל רצונה הוא להיות סטארט־אפ ניישן מנוהלת היטב. האמונה המוחלטת שלו, נכונותו לסבול ולמות למען פיסת אדמה וטקסט מקודש, הן תוכחה מתמדת לקיומו החלול והארעי של האדם המודרני. ההתנתקות, השיעור ב"ענווה" וב"דמוקרטיה", היו טקס גירוש שדים.
עבור המרכיב המרכזי של האליטה הישראלית, צאצאי השמאל המייסד, המתנחלים היו ומהווים איום שונה, אינטימי יותר. הם איימו ומאיימים על ההגמוניה. המתנחלים ביצעו את הכפירה האולטימטיבית: הם לקחו את המיתוסים המכוננים של האומה - התנ"ך, האדמה, הגאולה - והתייחסו אליהם לא כמוצגים היסטוריים במוזיאון, אלא כמדריך הפעלה.
הכינוי הפתולוגי "אוכלי מוות" למתנחלים (שמהווים יסוד מרכזי בכוחות היבשה שנלחמים בעזה) הוא ביטוי מושלם לניוון של הקבוצה הזו. היא הפכה כל כך מנוכרת לעצמה, עד שחלק אחד שלה יכול לתאר חלק אחר, שנלחם ומת למענה, במונחים של זומבים או אוכלי נבלות. הם לא יכולים להבין את מושג ההקרבה, ולכן יכולים רק לתייג אותו כמחלה פתולוגית, כתאוות מוות.
"אני לא יודעת אם תהיה פה מלחמת אחים", צייצה שקמה ברסלר בזמן המחאה נגד הרפורמה המשפטית, "אבל אם תהיה, אנחנו ננצח". יש משהו פתטי במיוחד במתנגדי משטר שהם המשטר. הגמוניה ששולטת במשפט, בתרבות, באכיפת החוק ובאקדמיה יוצאת נגד הפלבאים. תחושת האדנות זורמת להם בדם ומשבשת להם את התודעה. הם בעת ובעונה אחת גם הפירומנים שמשתוקקים לשרוף את המועדון, וגם ראשי מערך הכבאות הממלכתי.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
הייתי בכפר מימון. אותו לילה חם ולח, כשהאוויר היה ספוג בריח החומצי של זיעה ושל אובדן ממשמש ובא. לילה שהיה יכול להיות מבוא למלחמת אזרחים אפשרית. מלחמה שרק צד אחד היה מוכן לה תפקודית. אכן, התקבלה שם הכרעה היסטורית, יותר נכון - הבנה. כניעה. מלחמת אחים מעולם לא עמדה על הפרק מבחינת הימין. גם לא בהתנתקות. אבל לא יהיה עוד כפר מימון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו