"כשהגענו להפגין נגד הגירוש מול ביתו של עמיר פרץ, אחלמה אשתו יצאה אלינו ואמרה שאנחנו עושים שימוש ציני־פוליטי בתושבי העיר. רק אחרי ששלפנו מולה תעודות זהות היא שינתה את הגישה והקשיבה לנו".
מחבלי חמאס בתוך שדרות
תושבי שדרות לא היו ניצבים סטטיים בזמן שאריאל שרון, הבולדוזר, הוציא לפועל את התוכנית שתשנה לצמיתות את חייהם בעיר. לא רק לפרץ, אז חבר כנסת באופוזיציה, הם הגיעו, כי אם גם לפתח ביתו של שרון, שלא היה רק ראש הממשלה והוגה הגירוש, הוא היה שכן.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
בכניסה לעיר, במרחק הליכה קצרה, שכן ביתו בחוות השקמים. מרחק נגיעה מהעיר שתתמגן בתוך שנים ספורות כתוצאה מהמהלך הזה, ישבו והגו אנשי "פורום החווה" לפרטי פרטים כיצד להתנתק מהרצועה, אך בפועל חיברו את שדרות והאזור כולו לתשתיות הטרור ששכנו לפתחם ויצרו את "עוטף עזה". עשרות אלפי תושבי העיר הפריפריאלית בנגב המערבי שהצמיחה תרבות ושירה, אך היתה מוקד עלייה לרגל לאנשי תקשורת רק בעיתות משבר ובחירות, הפכו בהינף יד בכנסת לקו חזית חדש במדינת ישראל.
לא ביקשנו לנו את ההרפתקה הזו, יש לומר. בניגוד לאחינו הגיבורים בגוש קטיף, חדורי תחושת השליחות שיישבו את חבל עזה כדי לתפוס אחיזה בקרקע וגם להבטיח ביטחון שזור בהתיישבות, לשדרות הגיעו עולים מכורדיסטן, ממרוקו, מרומניה ובהמשך גם מבריה"מ ומאתיופיה כדי להתיישב בארץ ישראל אחרי תלאות הגולה. ההרפתקה היחידה שחלקנו בחרנו בה, ושרובנו נולדנו אליה, היתה מגורים בעיירה הקטנה ומרובת הקשיים עם העלייה למדינה הצעירה בשנות ה־50 וה־60. ההבטחה שליוותה את העולים שהגיעו לעיירה הנידחת דאז היתה שהם במרחק זניח מירושלים (כפי שנאמר להוריי). בפועל הם שוכנו קילומטר אווירית מבית חאנון, כך הם גילו בחלוף ארבעה עשורים של שקט.
מתרגלים לפחד
בשלהי כיתה ח', שנת 2001, התחילו מחבלי רצועת עזה לייצא טרור במה שנקרא אז בלעג בפי פוליטיקאים ישראלים "צינורות מעופפים", מעבר ליישובי גוש קטיף בואכה שדרות. הניסויים הראשונים בתעופה האווירית לא הצליחו לפגום בתחושת הביטחון של תושבי העיר. לרוב הרקטות נפלו בשטחים פתוחים והתיאור "לא היו נפגעים ולא נגרם נזק" היה אז מדויק ולא מעורר גיחוך כפי שהפך ברבות השנים כשמעגלי הנפגעים התרחבו, אך במדדי צה"ל או התקשורת הישראלית לא היו יותר ממטרד שולי. אני זוכרת את מצלמות הטלוויזיה משדרות ממקום הנפילה, בסמוך לבית הוריי, כאשר חברתי ואני מסתכלות בסקרנות מהצד בעניין הזמני שגילתה התקשורת בעיר.
הזלזול שהפגינו אז נבחרי הציבור נגד החששות הגוברים מצד תושבי שדרות מכך שיהפכו לקו החזית, היה אחיד. "קסאמים שמסאמים", ביטל שמעון פרס את האיום. "טילים על אשקלון? טענה מגוחכת", הטיח מאיר שטרית, ואילו מנהל לשכתו של שרון, עו"ד דובי וייסגלס, טען כי לא מדובר ביותר מ"חפצים מעופפים". אבל ב־2005-2004, עם ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות, רקטות בודדות הפכו מדויקות יותר וקטלניות הרבה יותר.
בזמן שהפוליטיקאים, הצבא והתקשורת עסקו במשאל העם, בבגידה של שרון בערכיו ובהליכת הליכוד כסומא אחר תוכנית הבריחה מעזה תוך הבטחות ל"סינגפור" מקומית כחלופה לקן הטרור, אנחנו התחלנו ללמוד איך רצים לממ"ד בתוך 20 שניות מהישמע "צבע אדום" ("שחר אדום" בגלגולה הראשוני), חישבנו את הדרך להסעה לבית הספר לפי בניינים סמוכים שאליהם ניתן להיכנס, כי ארגוני הטרור אהבו את השעות האלה שבהן ילדים ונערות צועדים אל מסגרות החינוך. וגם הורגלנו לפחד מרעשים מפתיעים כמו אגזוזים של אופנועים. אלה הפכו למטרד נפשי, כי היה לרעש אפקט דומה לפגיעת רקטה סמוכה. בשדרות הפסיקו כבר אז את הופעות הזיקוקים בימי העצמאות, הרבה לפני 7 באוקטובר, מאותה סיבה.
אלה היו השנים שבהן זעקת תושבי העיר עומעמה במכוון תחת מכונת האתרוג לתוכנית ההתנתקות מצד אחד, ומנגד הודחקה בשל כאבם המוחשי של אלפי יהודים שגורשו מבתיהם. אף שבשנים האלה קברו הורים את ילדיהם כדבר שבשגרה, אף לא מאמר הגון אחד בעיתונות או פינה בחדשות הגו במה שיקרה לאזור כולו כאשר ההתיישבות תפונה וצה"ל ייסוג. ב־28 ביוני 2004 נהרגו שני תושבי שדרות בסמוך לגן ילדים ותיק בשכונת נווה אשכול, אחד מהם ילד שהיה בסך הכל בן 4, ואשר מותו זעזע את העיר - אפיק זהבי ז"ל. בחודש ספטמבר באותה שנה נהרגו שוב שני פעוטות בעיר - דורית אינסוֹ בת השנתיים ויובל אבבה, בן 4 בלבד. מזעזע? כנראה לא מספיק כדי לדרוש מצה"ל לשטח את הרצועה. מערכת ההתרעה העיתונאית כבתה. ההכנות להתנתקות נמשכו בפיקודו של שרון במרץ אל מול עינינו.
ואז זה כבר הגיע קרוב. קרוב מדי. 15 בינואר 2005, מוצאי שבת. ימי גיל 17 העליזים, התארגנתי לצאת לסרט עם חברים באשקלון, שחור בעיניים, שרשרת קולר על הצוואר ופלטפורמות בוורוד פוקסייה לרגליי. "צבע אדום", 15 שניות ואני יורדת שתי קומות לממ"ד. הפגיעה נשמעת חזק הפעם, אבל מייד אחריה אני כבר יוצאת לדרך. התרגלנו. רק כשאני יורדת בסמוך לבית הקולנוע באשקלון, אני מקבלת שיחת טלפון עם הבשורה הקשה מכל - אלה אבוקסיס חברתי נפגעה מהרקטה בזמן שחזרה לבית מהדרכת שבת בבני עקיבא. היא הצילה את חייו של אחיה תמיר אבוקסיס, ובאורח נס חברתנו מיכל נגר (לימים דדון) נפגעה קל בלבד וחייה ניצלו אף הם.
כעבור שישה ימים קברנו את אלה בבית העלמין בעיר, והיא בת 17 בלבד. חיים שלמים שהיו ואינם. אני זוכרת איך הסתכלתי בבוז על שרון שהגיע לנחם את הוריה של חברתי, איש כבד גוף, הבולדוזר הצבאי לשעבר וכעת מהנדס עסקאות דמים על חשבוננו. עכשיו הוא ישב עם לימור לבנת לצד ההורים השבורים סימה ויהונתן. "אמרתי לו 'תראה, אנחנו שכנים, 800 מטר קו אווירי מחוות השקמים ולא הגנת על הבת שלי'", שחזר יהונתן את השיחה ההיא, שבמהלכה שרון העניק מועדון נוער על שמה ולבנת, שרת החינוך, הבטיחה שבמערכת החינוך ילמדו על הילדה שהיתה ואיננה.
חיבוק חם בדרך
את "מחיר ההתנתקות" התחלנו לשלם במקדמות. שיחות החברים שבין השבעה להתנתקות באותו קיץ כללו את הנבואה הפשוטה, שהבינו כל ילד וכל מאמא בשדרות: כשהמתנחלים ילכו, יגיע תורנו. כשצה"ל ייצא מהרצועה - דמנו יופקר. את ביצוע ההכנות להפיכת שדרות לקו ראשון ביצעה ממשלת אולמרט רק שנתיים אחר כך בלחץ עמיר פרץ, ובהמשך תחת פסיקת בג"ץ כשכל העיר החלה להתמגן. אבל לא בחרנו להיות חזית. ממשלות שרון, אולמרט ולאחר מכן נתניהו תמחרו אחרת את דם ילדי שדרות והעוטף, ואנחנו היינו שם כדי לראות את זה קורה.
לאורך 2005 המאבק בהתנתקות כעוול מוסרי לווה בחשש מתמיד ביחס לעתיד לבוא, והתחדד עוד יותר המתח המובנה בין העיר לקיבוצים סביבה. האחרונים קיבלו במה קבועה בערוצי הטלוויזיה כדי להפיץ את חזיונות השלום שבפתח, ואנחנו, בהיעדר במה דומה, התפרסנו בצמתים וחילקנו סרטים כתומים והצטרפנו להפגנות באזור. תושבי הגוש לא היו האחר, הם היו חלק מאיתנו. לתושבי הגוש היתה חנות לבני הנשים היחידה בעיר, וחקלאיה הגיעו למכור את יבולם בשוק העירוני בכל ראשון ושלישי. המורים והמורות במוסדות החינוך בשדרות ובנתיבות חילקו את זמנם באופן מעורר הערצה בין חינוך הדור הבא למאבק על הבית שעתיד להיחרב.
המאבק של תושבי שדרות היה שונה. לא רק אידיאולוגי נגד פגיעה בחזון ההתיישבות כי אם מעומק הבטן נגד העוול שנעשה לחברים, למכרים ולבני משפחה שנגררו מהבתים שלהם בשל אותה תוכנית דורסנית. ובשל ההבנה העמוקה שהלכה וחלחלה - שדרות לא תשוב להיות אותו דבר. באופן סמלי, כבר בקיץ שאחרי הפכנו למפונים בעצמנו בעיר האוהלים שבנה ארקדי גאידמק, לאחר ירי של עשרות רקטות מהרצועה מדי יום לשדרות.
בזכותו, יש לומר, הגענו להופעה ראשונה של שלמה ארצי בקיסריה, להפוגה, באוטובוס של בני נוער משדרות. במהלך הנסיעה עוד בדקנו כמה עולה כרטיס, וכשגילינו את המחיר שנראה לנו מופקע התלבטנו אם למכור את הכרטיסים ולשבת בים. מזל שלא עשינו את זה. שירי שלמה ארצי צרבו בנו את תודעת הארץ החדשה שאליה נזרקנו. מנגד, חזון סינגפור של פרס לרצועה לא החזיק ולו חודש ימים.
בימי הגירוש מהגוש השתתפו תושבי העיר השתתפות כנה בצער המשפחות בדרך שמאפיינת את העיר הוותיקה - המטבח החם. זו לא היתה עוד הפגנה בצד הדרך או ניסיון לבלום את המהלך הדורסני שהשלים שרון, אלא הצעת נחמה המאפיינת את עדות המזרח. האוטובוסים שעזבו את הגוש אולצו על ידי תושבי העיר לעצור לרגע בכניסה לעיר, ושם עלו אנשי שדרות והציעו מאכלים, פירות ועוגות כדי לעזור ברגע הקשה מכל. את האירוע הזה מזכיר לי השבוע יו"ר המועצה הציבורית קטיף ליאור כלפה בכנס של המרכז לציון 20 שנה להתנתקות. אותו הרגע שבו נמצאו חן וחסד דרים יחד ברגע הנמוך ביותר שבו הם היו כקהילה, נותר חרות בלבו. ריחות הבישולים של אמא שאפפו את הבית סביב והיוו עבורי מקום של נחמה בכל פעם שחזרתי הביתה ממרחקים, גויסו על ידי רבים מהתושבים כדי להציע חיבוק. אם קוסקוס ואם הלחמניות שנאפו רגעים קודם לתושבי העיר, היה חשוב להיות שם ברגע ההוא.
מיגון = אסון
בזמן שתושבי הגוש התגלגלו בין מלונות לקרוואנים, בשדרות נגנזו גם החלומות על כך שתטופל הרקטה הראשונה, או האלף. ראש העיר המיתולוגי אלי מויאל ז"ל חזר ואמר לפוליטיקאים "לא נמגן את עצמנו לדעת" כי הבין שברגע שייכנע למיגון, זו הבנה שבשתיקה למציאות יומיומית של ירי, "טפטופים", מה שייקרא כך לימים. הנערים שהפגינו נגד ההתנתקות כבר נכנסו בשנתיים שלאחר מכן כלוחמים כמה פעמים לעזה, במסגרת מה שכונה "סבבי הלחימה", עד ימינו אנו. השקט נקנה במבצעים מוגבלים, וגם הוא היה מוגבל עד לפעם הבאה.
משהו קרה לדוקטרינת הביטחון של ישראל והשתקף באופן הפשוט ביותר בתהליך המיגון של שדרות. אלי מויאל הבין את זה כשהתנגד בהתחלה למיגון העיר. הוא הבין שתהום פעורה בין בן־גוריון, שדגל בהעברת המלחמה לצד השני, לבין הנהגת המדינה בעשורים האחרונים שעברה להסתגר מאחורי גדרות. מנהרות טרור מעזה? בונים מכשול תת-קרקעי. ירי קבוע על תושבי גוש קטיף ופיגועים בצירים? מפנים את הגוש ומעבירים את תושביו לפנים הארץ. טילים עפים מעל לגבול? נייצר כיפת ברזל.
עמיר פרץ, ראש העיר לשעבר ולימים שר הביטחון, מקבל לאורך השנים קרדיט משמעותי על כיפת ברזל. בלעדיה, אומרים לו, חייהם של תושבי העוטף היו סיוט מתמשך. בפועל, המערכת הזו שהצילה חיים רבים, רק הרחיקה את טיפול השורש נגד התחמשות חמאס ברצועה. אם שדרות ממוגנת וכיפת ברזל מסכלת, אפשר גם לפנות את החיילים מהבסיסים. צבא קטן וחכם וטכנולוגיה ענפה - כל רשימת ההישגים הטכנולוגיים היו אלה שבצילם בוצע טבח 7 באוקטובר.
אנחנו הבנו את זה מראש. מיגנו את עצמנו לדעת, אבל ידענו שהכוונות הרצחניות לא יסתפקו בתושבי הגוש או העוטף. זה לא עניין של יכולות כמו עניין של כוונות, ואת היכולות הם שכללו ככל שאנחנו שכללנו את היקף הגדרות ועוצמת הרתעתן. אומת ההייטק מצאה פתרון לטרור: אל תילחם בו, תתחמק ממנו. לגטו שבנינו נכנסו בסוף מחבלי חמאס רגלית, והוכיחו שאין מכשול שיעצור אג'נדה פונדמנטליסטית.
בזמן שממשלת אולמרט לא ששה להשקיע עשרות מיליונים במיגון שדרות, ועדת הכספים סללה את הדרך לפרויקט המיגון הכי גדול בהיסטוריה של מדינת ישראל, כשאישרה ב־2008 בקריאה ראשונה את נוסח החוק. שנה קודם לכן מנכ"ל משרד ראש הממשלה דאז, רענן דינור, סמך את ידיו על הקצאה ממוקדת של 348 מיליון שקלים לבניית 12 בתי ספר ממוגנים נגד רקטות ולשיפור מיגון בעוד שמונה בתי ספר באזור.
מאות מיליוני שקלים הפכו למיליארדים - לכל בית נבנה ממ"ד, כל תחנת אוטובוס מוגנה, גני הילדים ומוסדות החינוך הפכו מקלט ובצמוד לכל גינת שעשועים הוצבה בטונדה צבעונית. ההתנגדות של מויאל הפכה להשלמה בלית ברירה של ראשי העיר שהגיעו לאחר מכן - דוד בוסקילה ואלון דוידי. בדיון בבג"ץ דרשה השופטת ביניש להבטיח מיגון בעלויות גבוהות יותר כדי לתת מענה ביטחוני. ביניש כתבה אז בפסק הדין כי "איום זה מרחף מעל ראשיהם של קטינים בבתי ספר המצויים לא הרחק ממרכז הארץ. הוא איום המתמשך תקופה ארוכה על תלמידים רק בשל כך שהוריהם גרים באזור, שהפך לאזור שתושביו נתונים תקופה ארוכה בסיכון לחייהם ובמתח. זה אינו איום הניצב בפני תלמידי בתי ספר אחרים בישראל".
ילדה אחת שאלה
האטימות שגילתה ממשלת שרון לכאבם של מפוני גוש קטיף לא פינתה את מקומה להכאה על חטא בממשלת אולמרט. אלה מירקו את מצפונם בהעברת מאות מיליונים למיגון קורבנות הנסיגה, ובממשלות נתניהו הבאות שוכללה שיטת הסבבים לדרגת אמנות ממש, שכללה קוצר רואי מדיני בשילוב חשש מכניסה מחודשת לעזה, וטיפול קוסמטי בלבד בעליית חמאס לשלטון ובתשתיות הטרור שהקים במרחק עשרות מטרים בלבד לתוך הרצועה בכל מבצע כזה. תושבי שדרות והעוטף מהקיבוצים "זכו" לסגירת מעגל רק בחסות טבח 7 באוקטובר, שעורר את תושבי הקיבוצים למחשבות גם על תפקידם בהכשרת תוכנית ההתנתקות.
במהלך השנה האחרונה הגיעו חלקם למרכז קטיף בניצן, ושם נפגשו המפונים החדשים עם המפונים ההם. דמעות רבות נשפכו במפגש הזה על ידי תושבי הקיבוצים, שהודו שליבם היה גס במתיישבי הגוש ובכאבם ערב ביצוע ההתנתקות. כשבכו שם על מר גורלם זכו לחיבוק חם מתושבי גוש קטיף, מהמגורשים. אלה לא הפסיקו להאמין שרק באהבה ננצח אף שהממסד, על זרועותיו - התקשורת, הממשלה ומערכת המשפט - לא היטו אוזן לכאבם לפני שני עשורים. גם בחלוף הזמן הם לא נוטים להתחשבן, אבל שאלת העתיד האחר לאזור כולו מלווה בלחש את המפגש - מה היה אילו.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
ב־7 באוקטובר 2023 שאלה ילדה מהמושב האחורי במכונית לבנה, בסמוך לתחנת המשטרה המופגזת בעיר שדרות: "אתם של ישראל?" לאחר שמחבלים רצחו את הוריה במושב הקדמי. סרן שילה כהן ז"ל, מפקד צוות בשלדג, יצא מבית הוריו בשדרות באותה שעה להילחם במחבלים בבארי ולא חזר. הקרבות ההרואיים על תחנת המשטרה נצרבו בפרק חדש בתולדות העיר. 53 תושבים ואנשי כוחות הביטחון נרצחו בשדרות באותו היום. כאבם כבר נשמע בחלוף הזמן מההתנתקות.
