אירועי השבוע, ובראשם הניסיון של כוחות המשטר האסלאמיסטי הסורי של אחמד א־שרע לבצע טבח בדרוזים באזור א־סווידא, חשפו שוב את הצביעות של התקשורת הבינלאומית ושל דעת הקהל הניזון ממנה. כל עוד המשטר פגע בדרוזים - איש לא התעניין במתרחש ולא סיקר את הרציחות ואת ההשפלות. לעומת זאת, ברגע שצה"ל החל לפעול במטרה להגן על הדרוזים, מסכי הטלוויזיה ועמודי החדשות התמלאו כותרות זועקות, והמוטיב של ישראל "מחרחרת מלחמה" חזר במלוא העוצמה לשיח התקשורתי.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
ד"ר מרטן בודרי, פילוסוף וסופר בלגי שמרבה לעסוק ביחס לישראל במדינות המערב, ובמיוחד בקרב חוגי השמאל, לא ממש הופתע מההטיה. "אין שוויון בהתייחסות כלפי הטרגדיות והסבל האנושי בעולם", אומר בודרי (41) בשיחה מיוחדת עם "ישראל השבוע". "קחו למשל את ההתרחשויות בסודן: הן גובות חיים של רבבות - ולא מקבלות שום יחס ואיש בעולם לא מתעניין בהן. כל עוד היהודים לא מעורבים בסכסוך - ובאופן נרחב יותר, כל עוד האדם הלבן לא מעורב בסכסוך - העולם, ובראש ובראשונה העולם המערבי, נשאר אדיש. האובססיה עם המלחמה בעזה בכלל לא מבוססת על הדאגה כלפי העזתים שמוצגים כקורבנות, כי הרי לא חסרים סכסוכים, גם בשנים האחרונות ובעשורים האחרונים, שבהם ערבים או מוסלמים נפגעים וסובלים - וזה לא מטריד אף אחד. הסיבה היחידה שהקהילייה הבינלאומית, ובמיוחד הפרוגרסיבים המערביים, עוסקת לפתע בעזה, היא כי המלחמה שם מעניקה תירוץ לסנוט בישראל".
אחת הדוגמאות המובהקות מוכרת היטב לתושבי ישראל. "מלחמת האזרחים שהחות'ים כפו על תימן נמשכת כבר שנים, הפגיעות והרעב בעקבותיה עלו בחיים רבים, ולאיש לא היה אכפת מזה. אפילו השם 'חות'ים' לא היה מוכר, ורוב האנשים לא ידעו להצביע על מיקומה של תימן במפה. ואז פתאום החות'ים החלו לשגר טילים לעבר ישראל - ומייד החלה ההתעניינות בהם, עד כדי כך שאנשים החלו לעודד אותם ולשבח אותם על הפגיעה בספינות. אנשים תרבותיים לכאורה צעקו את הקריאה המבישה 'Yemen, Yemen make us proud, turn another ship around'. ישראל עומדת במוקד של האובססיה המערבית, גם בגלל האנטישמיות וגם בגלל השנאה העצמית שנפוצה בחוגים מסוימים במערב".
נגד הציוויליזציה
אם נעזוב את התקינות הפוליטית בצד, כפי שמציע בודרי, ההסבר לסטנדרטים הכפולים שמהם סובלת ישראל לובש צורה ברורה. למעשה, הנוסחה פשוטה ביותר: כשהמוסלמים או השחורים הורגים זה את זה - זה לא מעניין. כשהמוסלמים או השחורים הורגים את הלבנים - זה תמיד מוצדק, כי מעשיהם מוסברים על ידי אפליה שממנה סבלו, כביכול, מצד הלבנים. כשישראל מתגוננת בכוח מפני הקמים להרוג אותה - מייד יכנו את מעשיה "פשע נגד אנושות" ו"רצח עם".
"ההטיה ביחס לישראל היא רק ביטוי אחד לתופעה רחבה יותר: הפרוגרסיבים מהמערב יוצאים בחדווה נגד הציוויליזציה שלהם, הציוויליזציה שלנו, כי זאת הציוויליזציה היחידה שמתירה לבניה לצאת נגדה", מסביר בודרי, ומוסיף כי השנאה העצמית לא החלה היום. האבות הרוחניים של השמאל העכשווי נהגו להתלהב מהקומוניזם ולהעריץ את סטלין, אף על פי שבדיוק כמו האסלאמיסטים של היום אלה שאפו להשמיד את הציוויליזציה המערבית.
"זמן רב חשבתי שמקור השנאה העצמית הזאת מצוי בעבודות של הפילוסופים הצרפתים משנות ה־60 וה־70 ובתפיסה הפוסט־קולוניאליסטית שצמחה מהם, אבל שיניתי את דעתי, מפני שמצאתי בדיוק אותה תופעה בתיאורים של ג'ורג' אורוול משנות ה־30", מפרט בודרי. "אורוול תיאר סוג מסוים של פציפיסטים מערביים, שמתיימרים להיות ניטרליים, להאמין בשלום ולהתנגד לכל צורה של אלימות. אבל אם אתה קצת מגרד את השכבה הזאת, מתגלים אנשים שמתעבים את הציוויליזציה של עצמם. הם היו מוכנים לצדד בסטלין, ואפילו בהיטלר, רק לא להיות בצד של הממשלה של מדינתם. הם הקצינו עד כדי כך שראו בעצמם את השורש של כל הרוע, וזה כמובן קשור בנטייה המגוחכת של השמאל המערבי לראות בעצמו את מרכז העולם.
"באופן פרדוקסלי, זה ממחיש את ההבדל בין חברות חופשיות לאלה שאינן חופשיות. אם חיית בבריה"מ של סטלין, לא יכולת להעז לומר מילת ביקורת אמיתית על מדינתך. אבל אם חיית במערב שמאפשר לומר כל ביקורת, ואפילו מתיר לך חופש לצדד באויב - אתה דווקא מפסיק להעריך את חברתך ואת החירות שהיא מעניקה לך ונוטה לכפיות טובה. כך גם ביחס לישראל: השמאלנים במערב קוראים 'הארץ', ומוצאים שם ישראלים שמטיחים ביקורת ארסית כלפי מדינתם ומספרים עליה דברים מרושעים, לרבות האשמות באפרטהייד, ושוכחים שזאת דווקא ההוכחה האולטימטיבית לכך שישראל היא חברה מערבית וחופשית. הם לא קולטים שהסיבה היחידה שהם לא יקראו מאמרי ביקורת אמיתיים על המתרחש באיראן, בעזה או ברש"פ היא כי המבקר לא ישרוד ולו יום אחד אחרי שיעז לבקר את חמאס, למשל".
אולי הגיע הזמן להגביל את החופש לצדד באויב?
"הנטייה הרציונלית הטבעית היא לגרום לאנשים כאלה לשלם על מעשיהם, אבל אני בכל זאת חושב שהחופש, אפילו החופש הקיצוני, הוא עוצמה, ולא חולשה. ברור שיש לזה מחיר, וחייבים להיות מודעים לו. האויבים שלנו אוהבים שיש בתוכנו את אלה שמצדדים בו. בעיניהם, אנחנו מגישים להם על מגש של כסף את התחמושת שבה יילחמו נגדנו. איראן והפלשתינים יודעים לנצל זאת, וכך גם אויבים אידיאולוגיים אחרים. אין זה מקרה שאלכסנדר דוגין, שנחשב פילוסוף החצר המשפיע ביותר על פוטין, מחבב מאוד את הוגי הדעות הפוסט־מודרניים במערב, כמו פוקו ודרידה. הוא אוהב שהם מערערים מבפנים את יסודות התרבות המערבית, טוענים שהכל יחסי ושהדיבור על ערכים הוא רק כסות לשאיפות השליטה של המערב, ולמעשה מחלישים את ערכינו. אבל אל תמעיטו בעוצמת החברה החופשית, כפי שהרודנים תמיד מזלזלים וממעיטים בעוצמתה. חברה דמוקרטית מסוגלת לחיות עם מאמרים שמשמיצים אותה".
מדוע שישראל לא תלמד מההתנהלות של דמוקרטיות אחרות - בריטניה, למשל, שעצרה ללא משפט מובילי דעת קהל שהביעו סימפתיה לגרמניה הנאצית?
"אני לגמרי מסכים שבעת מלחמה מוצדק לנקוט אמצעים קשים יותר ולהשהות חירויות מסוימות. חופש התקשורת, למשל, אינו שחור ולבן, ונכון שדמוקרטיות יגבילו אותו כשיש סיבה. מדינות המערב כיום לא מצויות במלחמה ישירה עם רוסיה, ובכל זאת הן אוסרות על גופי שידור רוסיים, כמו Russia Today, לפעול. אני מבין את ההגבלות שישראל מפעילה למען השמירה על סודותיה ועל ביטחונה. באשר לדוגמה הבריטית, צריכים לזכור שלפני תחילת מלחמת העולם השנייה, ולפני שהושמו במעצר הפוליטיקאים הפרו־גרמניים בבריטניה, אוסוולד מוסלי וארצ'יבלד רמזי נהנו מהחופש להפיץ את דעותיהם. העובדה שהם לא הצליחו לשכנע את הציבור ולנצח בבחירות ממחישה את העוצמה של דמוקרטיה ליברלית. כשעוצרים אנשים כאלה, יש חשש שזה יאפשר להם להציג את עצמם כקורבן ולרכוש יותר אהדה ציבורית".
חופש בלתי מוגבל שמוענק לאידיאולוגיה עוינת מאיים כיום על המערב - כולל על בלגיה, מדינתך - שעלול ליפול קורבן להסתננות אסלאמיסטית.
"מה שאמרתי בקשר להיעדר ההגבלות תקף לגבי חברה שהתפתחה יחד, ושפיתחה רעיונות באופן אורגני במשך פרק זמן ארוך, מאות שנים. לעומת זאת, כשיש כניסה המונית של מהגרים שבאים מרקע ומערכים שונים לחלוטין, זה סיפור בעייתי הרבה יותר. השמאל המערבי מצדד באופן אינטואיטיבי במהגרים המוסלמים, בדיוק מאותה הסיבה שהוא מצדד אוטומטית בפלשתינים: המוסלמים הם הרי בעלי צבע עור כהה, והם קורבנות של קולוניאליזם. לכן השמאל בחר להיות עיוור, ולא להבחין בבעיות האמיתיות של השתלבות המהגרים האלה ובערכים הפונדמנטליסטיים שהם מביאים עימם - כמו היחס הנורא לנשים, להומוסקסואלים ולחופש הביטוי. אם אירופה תמשיך לפתוח את גבולותיה, החברה שלנו לא תוכל לעמוד בזה. יש שיעור מסוים של קנאים אסלאמיסטיים הזויים שאיתם חברה חופשית יכולה להתמודד. כששיעור החפצים להשמיד את החברה החופשית עובר גבול מסוים - זה עלול להיות הסוף שלה".
מרטן בודרי החל לצדד בהגבלת ההגירה המוסלמית לארצו כבר לפני כעשור. הוא זכה לאיומים מצד האסלאמיסטים ולקיתונות של בוז מחבריו האינטלקטואלים. "בעקבות הפיגועים הג'יהאדיסטיים של 2015-2016 כתבתי שלג'יהאדיזם יש מקורות באסלאם, ושמעתי לראשונה משפטים על הצורך בשמירה משטרתית", נזכר בודרי. "בסביבה החברתית שלי אני לא חש בסכנה של פגיעה פיזית, אבל אני הרי לא מסתובב רק באוניברסיטה. בשלב מסוים הרגשתי לא בנוח כשבאתי לבקר את החברה שלי בבריסל, ועברתי ליד הפגנות פרו־פלשתיניות שנערכו באזור תחנת הרכבת. למזלי, בריסל ברובה דוברת צרפתית, ואילו אני - בשל אופייה הדו־לשוני של בלגיה - מוכר הרבה יותר באזור הפלמי של המדינה", הוא צוחק. "הנה, למזלי, אני עדיין יכול לצחוק בעודי מדבר על איום, אבל עברו בראשי המחשבות מה יקרה אם מישהו יזהה אותי, יצביע עלי ויצעק 'הנה הזבל הציוני'. עם זאת, הקושי שאני חווה בחוג החברתי שלי מצד חברים וקולגות, שבאים ברובם מהשמאל, גדול הרבה יותר".
קל להטיף מרחוק
הימין האירופי כבר לא לבד בהתנגדות להגירה בלתי מבוקרת ממדינות האסלאם (האסימון של נחיצות השליטה בגבולות נפל גם במרכז ובשמאל המתון, מציין בודרי), אבל בכל הקשור ליחס כלפי ישראל, וכלפי אלה שמעזים לדבר בזכותה, המצב רק החמיר. בודרי, שסייר במדינת היהודים במאי האחרון וחלק עם קוראיו את רשמי הביקור, חש על בשרו את העוינות.
"האשמת ישראל בג'נוסייד נחשבת קונצנזוס", הוא מתאר. "מי שלא מסכים עימה מייד מתויג כ'אחד מהם' ומודבק לו התואר 'ציוני', שנתפס ככינוי גנאי. פעמיים ביטלו את הופעותיי באוניברסיטת אמסטרדם. סטודנטים שלחו מכתב אל הרקטור בדרישה להעניש אותי, והעמיתים מהאוניברסיטה לא עמדו לצידי. לשמחתי, הרקטור לא נענה לדרישה. התמונות מעזה, שבהן מאכילים בלי הפסקה את הציבור, עושות את שלהן. אתה יכול להביא טיעונים רציונליים שמוכיחים כי הפגיעה באזרחים היא אסטרטגיה מכוונת של חמאס, ואני עושה זאת כל הזמן - אך ברמת הרגש, התמונה של הורה שמושך את ילדו מתחת להריסות מנצחת כל טיעון רציונלי".
אם חשיפה תקשורתית כזו היתה קיימת בראשית 1945, האם רוב הליברלים במערב היו רואים את תמונות הפגיעה בילדים הגרמנים ומעבירים את תמיכתם לגרמניה הנאצית?
"זאת שאלה נהדרת, וחשבתי עליה רבות. ברור שמידת החשיפה התקשורתית משפיעה. בשלהי מלחמת העולם השנייה כמעט לא יצאו תמונות של ערי גרמניה ושל הילדים ההרוגים בהריסות. ובכל זאת, אני לא חושב שהאנשים היו מגנים את בעלות הברית ומגלים אהדה לגרמניה גם אילו היו רואים את התמונות, מסיבה פשוטה: לפני כן אותה גרמניה פגעה בהם. זוהי בדיוק ההאשמה שלי כלפי חבריי בשמאל המערבי - קל לכם להטיף לישראל מהיציע ולהגיד לה מה היא צריכה ומה היא לא צריכה לעשות, כי פוגעים בישראל ולא בכם. או במילים של המחבר נאסים טאלב - אתם לא חשופים לסיכון. הסבים שלנו ראו ב־1945 את מטוסי בעלות הברית טסים להפציץ את ערי גרמניה, ולא היו להם שום ספקות או רגשות מעורבים. הם עודדו והריעו, כי הם רצו לנצח במלחמה, והמחשבה על הסבל של אזרחי גרמניה לא הטרידה אותם.
מגזין "ישראל היום": כל הכתבות
"מאז לא היינו חייבים לנהל מלחמה, ושכחנו מהי. יכולה להיות ביקורת על ישראל, אבל דבר ממה שישראל עשתה בעזה לא התקרב להרס המכוון שבעלות הברית חוללו בערי גרמניה. בניגוד לישראל בעזה, בעלות הברית רצו כמה שיותר אזרחי גרמניה הרוגים, וסביי היו מלאי תודה להן על כך ששחררו אותם מהגרמנים, בלי שום 'אבל' ובלי סימפתיה לילדים ההרוגים בגרמניה. למלחמה יש מחיר, במיוחד אם אתה פותח בה".