נתניהו טעה בניווט, וגילה: דרעי במגעים, ולא איתו

ראש הממשלה טעה בניווט. קורה גם ליוצאי הסיירות הכי מובחרות. המפה מונחת לפניהם, אבל הם לא מחזיקים אותה נכון. בנימין נתניהו היה בטוח שהחרדים מרקדים על צמרות העצים רק בהוראת הרבנים, וזרק להם חבלים. הוא לא הבין שהם שם לא כדי לרדת, אלא בשביל הפירות.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

אחרי אינספור מריחות ודחיות, רק דבר אחד עניין אותם: חתירה לדבר האמיתי - חוק הגיוס. לא עוד תהליכים, הבטחות, דדליינים והזזת אלה שמפריעים. כל אלה נועדו רק לדחות את הקץ. גם כשהחלו לנפנף בכל הדגלים האדומים כדי להבהיר שהפעם מדובר באירוע אמת, נתניהו מיאן להפנים. עד שכבר נעשה מאוחר מדי.

עד לפני כמה שבועות, נתניהו והחרדים באמת היו באותו צד. הליכודניקים, הציונות הדתית וגם הש"סניקים המסורתיים, המשרתים, לא רצו את חוק הגיוס. החרדים הבינו את זה. אף שראו איך בעקבות החלטת בג"ץ, ובניסיון ברור לפרק את הממשלה, היועמ"שית לא מרפה ומוצאת בכל פעם עוד ועוד הגבלות, סנקציות וגזירות על המגזר שעד לאחרונה קיבל פטור מגיוס כדת וכדין - הם ניסו לעשות כל שביכולתם כדי לדחוק את הקץ.

כי אף פעם אין תזמון טוב להעלאת חוק שנוי במחלוקת הנוגע במערכת העצבית אולי הכי רגישה של הציבור הישראלי. לכן הפתרון נדחה עשרות פעמים בעבר. אבל אין גרוע מלעשות זאת בזמן מלחמה, ועוד כזאת ממושכת, כשהמילואימניקים וגם חיילי הסדיר כבר מתחילים להשמיע קולות סדוקים של אפיסת כוחות. וכל זה בממשלת ימין, כשהשמאל מצליח להפוך את נושא הגיוס לאחד הנושאים המרכזיים להתנגחות עם הממשלה, לצד קמפיין סיום המלחמה.

הרי המחסור של חיילים, בעיקר לוחמים, בצה"ל, שנאלץ לשנות את תפיסתו הכושלת מימי ערב המלחמה, יתמלא רק בחלקו על ידי חרדים שיתגייסו. כל השאר - משתמטים למיניהם, עשרות אלפי משוחררי מילואים שאיש לא יודע מדוע לא שובצו ביחידות לאחר שהשתחררו מהשירות הסדיר, עשרות אלפי ערבים שיכולים להתגייס ליחידות עורפיות או לשירות אזרחי ולשחרר אחרים ליחידות לחימה או תומכי לחימה, אלפי סרבני מצפון ועוד - בהם אף אחד לא נוגע. איתם לא מתעסקים. כאילו הפתרון הבלעדי של כל בעיות כוח האדם בצה"ל הוא המגזר החרדי. הרי כל מי שעיניו בראשו מבין שאלה לא נתונים ולא עובדות, אלא קמפיין. קמפיין חזק שהצליח, אבל עדיין קמפיין. ולא המציאות.

גם הנציגים החרדים בכנסת, לפחות רובם, מבינים את זה. בעוד הרבנים נושפים בעורפם, ומעלים סוגיות כבדות משקל של השותפות ההיסטורית של החברה החרדית עם מדינת ישראל, הם, חברי הכנסת, רק רוצים לעבור עוד יום בלי שסרטונים של כמה טמבלים ששרים "נמות ולא נתגייס" יפתחו מהדורות. הם יודעים שללכת לבחירות זה לתת פרס לחורשי רעתם - לבג"ץ, ליועמ"שית, לאופוזיציה שמלבה נגדם את אש השנאה. אבל הרבנים, הם רואים את הדברים אחרת.

טיוטה כבר לא מספיקה

בכל חבל שנתניהו זרק הם הצליחו להיאחז ולרדת, לפחות לפי שעה, מהצמרת שאליה טיפסו עם איומים ואולטימטומים. פרישת נציגי גור מהממשלה הבהירה לכולם, או לפחות היתה אמורה להבהיר לכולם, שהסוס הזה נגמר. שזה או חוק או פירוק טוטאלי. מה שעבד בעבר, שכנוע הרבנים שאוטוטו יש חוק, ואחר כך שהנה גלנט, שהערים קשיים, פוטר, וגם הרמטכ"ל שלא שיתף פעולה הלך. גם ההצעה לפטר את אדלשטיין כדי להראות לרבנים שדברים זזים, ואולי לעצור את התפטרות ש"ס, כבר לא הועילה.

החרדים רוצים חוק, כי בחודשים הקרובים יעבור קו אדום שהם לא היו מוכנים בשום אופן שיעבור. אחרי שהם בלעו את קיצוץ תקציבי הישיבות, המעונות וההנחות בארנונה - את הפגיעה בלומדי התורה הם לא יכלו לסבול. הכוונה היא לאלה שלומדים באמת. החרדים שגו שגיאה היסטורית וקשה כשלא הגישו למדינה ולצה"ל את הבחורים שלא לומדים ורק מתפרפרים בתוך המסגרות ומחוצה להם על מגש הכסף היישר ללשכות הגיוס. כעת, עשרות צווי הגיוס שצה"ל שלח ועומד לשלוח בשבועות הקרובים ינחתו בתיבות הדואר של לומדי תורה אמיתיים. אלה שיש לגביהם כמעט קונצנזוס שמותר שימשיכו לשבת וללמוד מבלי לשרת.

החרדים הבינו שלא יכולה להיות מציאות שבה אותם תלמידי ישיבה שבאמת תורתם אומנותם, עשרות, מאות, אולי אלפים, יוכרזו כעבריינים ועריקים, בעוד שהם, חברי הכנסת והשרים, יושבים להם לבטח בכיסאותיהם. מבחינתם אין מציאות כזאת, עוד לפני שנכנסים לשיקולים פוליטיים ומה האלטרנטיבה וכו'.

נתניהו הגיע ללשכתו של אדלשטיין כדי לקיים את הבטחתו לחרדים להראות להם טיוטת חוק. הוא זעם על יו"ר ועדת החוץ והביטחון, שסירובו לשתף פעולה מוציא אותו, את ראש הממשלה, שקרן מולם. בשלב הזה הוא עוד היה בטוח שלא משנה מה יהיה כתוב בטיוטה, אלא שכל עוד ישנה כזאת - חברי הכנסת יוכלו לרוץ לרבניהם, להציג להם התקדמות נוספת ולקבל שוב דחייה ללא פרישה. הוא טעה.

לא בכיס של אף אחד

בשיחות פנימיות מתגלה התוכנית החרדית המלאה: אם הכנסת תחזור מפגרת הקיץ, אחרי חגי תשרי, ללא חוק גיוס שעבר, יעברו מאופוזיציה פאסיבית לאקטיבית, כלומר יכפו על נתניהו מועד לבחירות. במהלך הבחירות ימשיכו כרגיל, כלומר עם הליכוד וחלק ממחנה הימין. אם יעלה בידו של נתניהו להרכיב ממשלה, הם יתבעו את אישור חוק הגיוס עוד לפני השבעת הממשלה. כמו שעשה בן גביר בתחילת הממשלה הזאת. אך אם לא יהיה רוב לימין - הם יחלו לנהל מו"מ קדחתני וגלוי עם הצד השני. ללא כחל וסרק.

המצביעים לא אוהבים את זה. הם בימין, הם רוצים את נתניהו, וכנראה גם את בן גביר, אך עבור פתרון חוק הגיוס הם ילכו גם עם לפיד, ליברמן ובנט. לא תהיה עוד היצמדות לנתניהו לעוד ועוד מערכות בחירות. גם לא תהיה ממשלה שנשענת על הערבים כשהם בחוץ. ממש לא. תמורת חוק הגיוס, הם יצטרפו לכל ממשלה שתביא להם אותו, ולבוחרים הם יסבירו שלא היתה להם ברירה אחרת. הם אוהבים את ביבי, אבל מי שלא סיפק את הסחורה - לא יכול לבוא בטענות.

אף פעם אין תזמון טוב להעלאת חוק שנוי במחלוקת כמו חוק הגיוס, לכן הפתרון נדחה עשרות פעמים בעבר. אבל אין גרוע מלעשות זאת בזמן מלחמה, ועוד כזאת ממושכת, כשהלוחמים מתחילים להשמיע קולות סדוקים של אפיסת כוחות

החרדים לא מחכים ליד המקרה. המגעים כבר החלו. ראש המטה של יצחק גולדקנופף והאיש החזק בחסידות גור, מרדכי בבצ'יק, היה הראשון שקפץ לפני המחנה, בעיקר מול בני גנץ, שנחשב השותף הנוח ביותר עבורם. גנץ לא מרבה להתבטא נגד החרדים. יש לו זיקה חזקה למסורת, וחוק הגיוס שניסה להעביר בממשלה הקודמת (שאושר כבר בקריאה ראשונה) הראה שהדבר המשמעותי ביותר עבורו הוא הכיסא, לא גיוס ולא נעליים.

כך גם כל אלה שתמכו בחוק ההוא: נפתלי בנט, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן. למזלם, רוב התקשורת איתם. זה מאפשר להם להרגיש נוח לכנות את החוק הנוכחי "חוק השתמטות". החוק שלהם, אגב, הציב יעדי גיוס צנועים למדי, וגולת הכותרת שלו היתה מתן פטור מלא מגיל 23, כדי לאפשר לחרדים לעזוב את הישיבות ולהשתלב בשוק העבודה. החרדים יודעים שעם ממשלה כזאת הם  יוכלו לקבל הכל.

מה שחל עם בבצ'יק ועם גנץ התפשט למגעים נרחבים בהרבה. ביהדות התורה ובסביבת נתניהו אמרו השבוע כי אף על פי שהופתעו לגלות זאת, מי שעומד בראש החץ הוא לא אחר מאריה דרעי. האריה שהבטיח להיות חזק עם נתניהו מחפש להקה אחרת. המגעים שהוא ואנשיו מטעמו מנהלים חרגו מהגבולות הנוחים של גנץ, ועברו למחוזות שיש המגדירים אנטי־חרדיים מובהקים, ובהם בנט וליברמן.

עד השבוע, ראש הממשלה היה משוכנע שדרעי איתו. הרי הבוחרים שלו ביביסטים על מלא. הם לא יסבלו מגעים או קריצות למועמדים אחרים - בטח לא ממחנה השמאל, שהוא לגמרי במקרה גם בית הגידול הטבעי של דרעי. ערב המתקפה על איראן, דרעי, כשותף סוד, הוביל את הקו המתון של הישארות בממשלה, למרות הלחצים של גולדקנופף ובבצ'יק לפרוש. אבל כעת, כשהמלחמה עם איראן הסתיימה וכשחוק הגיוס חזר לשולחן, נתניהו גילה שדרעי פועל נגדו על מלא.

בינתיים, כרטיס צהוב

גם בדגל התורה העידו כי מי שמשך מאחורי הקלעים להביא להחלטת מועצת הגדולים שלהם להורות על פרישה היה דרעי. הוא רוצה לפרוש בעצמו, אבל פשוט רצה שהם יעשו זאת לפניו, כדי שאיש לא יוכל לבוא אליו בטענות. בהתחלה עוד היה נדמה שימשוך את הפרישה שלו, שלמעשה ממוטטת את הקואליציה והופכת את הממשלה לממשלת מיעוט, עד לשבוע הבא, המוביל היישר לפגרת הקיץ. ראש הממשלה נחרד לגלות שלדרעי תוכניות אחרות. יממה אחרי פרישת דגל ואגודה, ש"ס הודיעה על כינוס מועצת חכמי התורה שלה. נתניהו יודע שמי ששולט במועצת זה דרעי. בפעם הקודמת, כשרצה למשוך זמן, הוא דאג שהיא בכלל לא תתכנס. עכשיו, כשהיא מתכנסת, ברור מי זימן את ההתכנסות.

את כל זה עושה דרעי כשעל פניו ארשת מוטרדת, כמי שעושה את מרב המאמצים להציל את המצב. ביום שלישי הוא הגיע לישיבת הקבינט כדי לשדר עסקים כרגיל. עיתונו, "הדרך", בחר לתקוף את אדלשטיין ולא את נתניהו. אפילו בהודעת הפרישה של מועצת החכמים נאמר שלא יהיה שיתוף פעולה עם השמאל. אבל מכל ניסיון להוביל מהלך שיפתור את העניין ויביא חוק כבר בשבועיים-שלושה הקרובים, כך אומרים אנשי ראש הממשלה, הוא בורח. יש מתווה, הם אומרים. עם אדלשטיין, בלי אדלשטיין - יש איך להביא חוק גיוס בתוך הפגרה, ואפילו בתחילתה, ולא למשוך עד אחרי החגים ואז להתחיל. דרעי מכיר את ההצעה מצוין, אבל מסרב לבוא לשולחן לסגור. מסרב לכל. דוהר לפרישה.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

בסביבת נתניהו עוד מקווים שמדובר בתרגיל טקטי. שדרעי אכן חותר לפרישה, אבל במטרה לחזור. פרישה כאקדח על השולחן. אזהרה. כדי שנתניהו לא ימרח, כהרגלו, אלא יזדרז. הרי חזרת הכנסת מהפגרה בלי יהדות התורה וש"ס משמעותה פיזור הכנסת ובחירות מיידיות. אך לא בטוח שיש בסיס לתקוות. יכול להיות שדרעי, כמו גפני, מתגעגעים לימים שבהם הם היו לשון מאזניים והלכו עם השמאל. אוסלו, התנתקות, הכל זורם. כמו הכסף לישיבות באותן ממשלות.