שבירת גב מוסרית: מה קרה ליולי?

מישהו זוכר שח"כ בני גנץ, הרמטכ"ל לשעבר, היה פעם יושב ראש הכנסת? זה קרה בעיצומה של התפרצות הקורונה, בסוף מארס 2020. יולי אדלשטיין כיהן כל אותה תקופה כיו"ר הכנסת. היה רוב דחוק בכנסת לכינוסה לשם בחירת יו"ר חדש. אך אדלשטיין, שמסמכותו לקבוע את סדר היום של הכנסת, סירב לכנס את המליאה כדי לבחור יו"ר חדש.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

גוש השמאל־מרכז - האנטי־נתניהו - גייס כהרגלו נשק לא קונבנציונלי: עתירות כפולות, מכופלות ומשולשות לבג"ץ. ואז הכותרות המוכרות עד לזרא: "בג"ץ הורה לאדלשטיין..." ו"כפי שכבר אמרנו בדיון הקודם...", ופתאום בג"ץ שם עצמו מעל לכנסת וקבע פסיקה המחייבת את אדלשטיין לכנס את המליאה לשם בחירת יו"ר חדש. אדלשטיין עמד כצוק איתן נגד הכפייה הבג"צית, ובמקום לציית לפסיקה - החליט להתפטר. וכך הלאה, כולל התבטאות של כבוד הנשיא ראובן ריבלין.

בתקופת המהומות חוצות הקווים האדומים נגד הרפורמה המשפטית, אחד התרגילים חסרי התקדים שנקטו הקפלניסטים נגד אדלשטיין היה מחאות והפגנות מול ביתו בהרצליה בערבי שבת. לא היה דבר כזה בתולדות ישראל. לאחר מכן, מחאות וכרוזים בתוך בית הכנסת. אדלשטיין סומן. הניסיון מוכיח שפוליטיקאים ש"הוכתמו" על ידי פסיקת בית משפט, גם אם לא התלווה לזה התהליך הרגיל של חקירה והגשת כתב אישום, חווים שבירת גב מוסרית. בעיקר אם הם מהימין. בייחוד שבמכלול המלחציים נמצא גם "הארץ", שהוא דף המסרים של המאבק לשלילת הלגיטימציה של ישראל ומנהיגיה.

זהו הסבר רקע אפשרי להתנהלותו הלא־תכליתית והבלתי מועילה לעניין הגיוס עצמו של יו"ר ועדת החוץ והביטחון דהיום יולי אדלשטיין. בממשל פרלמנטרי סביר, במיוחד לעת חירום ומלחמה, בעלי תפקידים כמו אדלשטיין לא אמורים לשגע את ראש הממשלה בטיפול בבעיות חקיקה. כל אחד בתפקידו אמור להוריד מהנטל שיושב לרה"מ נתניהו כמו עשרה שקי מלט על הצוואר. יכול להיות שאדלשטיין נשכב על הגדר למען קואליציית הימין לפני כחמש שנים, אולי הקריב את עצמו במסגרת המרחץ הטורקי של התשלובת המשפטית־תקשורתית וארגוני "איכות השלטון". יכול להיות. אבל נראה שהוא לא נמצא עם העיניים על הכדור. לא קשה לנחש שהוא לא רוצה למצוא את עצמו בעימות עם "הסמכות העליונה", קרי עורכת הדין גלי בהרב־מיארה. הרי אין גבול להחלטותיה השרירותיות.

מערכת הערכים של האינטלקטואלים וקובעי הטעם בישראל מתהפכת כשמדובר ביהודים דתיים, במקרה הזה - חרדים. פרופ' יורם פרי הוא דוגמה מייצגת. במאמר שפרסם לאחרונה הוא מתאר את הגלישה לפשיזם בארה"ב: "המגמה האוטוריטרית, הגובלת בפשיזם, לא חלפה על ארה"ב. שם, שוטרים רעולי פנים ביצעו בשבועות האחרונים פשיטות הגירה; עצרו מהגרים ממיעוטים אתניים במקומות עבודה ואפילו בכנסיות, ואזקו נבחרי ציבור שביקשו למחות על כך. הנשיא טראמפ שלח את חיילי המשמר הלאומי, ואפילו נחתים, נגד אזרחים..."

אצלנו פורסם שיישלחו כוחות מסוגים שונים לצורך אכיפת מכסות הגיוס, יוצבו מחסומים, ייעצרו (וכבר נעצרו) "משתמטים" בנתב"ג. הרי בלי סנקציות - זה לא יעבוד. קשה לראות את ההבדל בין הרדיפה במתכונת כחול־לבן לבין "המגמה האוטוריטרית הגובלת בפשיזם" שמתוארת לגבי ארה"ב.

המתקפה הבלתי פוסקת נגד החרדים אצלנו נקלטת בעולם בדרכים שונות. אם הטובים בישראל מוכנים לפעול בצורה קיצונית נגד מגזר אוכלוסייה יהודי שלם - אולי גם "לנו", בערים הגדולות של המערב, יש סיבות והצדקה לפעול ככה נגד היהודים

יותר מזה: בתקופה האחרונה התקשורת והמדיה החברתית שמות אנשים רבים בסיר לחץ נפשי. בהקלטה מהעבר נראה ונשמע האלוף בדימוס דן הראל כשהוא מציע להקים מכלאת אוהלים המונית במדבר יהודה לחרדים שהוגדרו משתמטים מגיוס. שלא לדבר על חריגת היועמ"שית מסמכותה כשפקדה על קיצוצים תקציביים, ובייחוד לילדים במעונות יום. והכי מאכזב: סא"ל (מיל') יועז הנדל. הוא מציע לשלול את זכות ההצבעה לכנסת ממי שלא מתגייסים. השלב הבא: שלילת אזרחות?

המתקפה הבלתי פוסקת נגד יהודים חרדים בישראל נקלטת בעולם בדרכים שונות, כפי שכל המתקפות הפנימיות נקלטות ומשפיעות על דעת הקהל בעולם כלפי ישראל. כלפי ראש הממשלה. כלפי צה"ל, ה־IDF. אם הטובים בישראל מוכנים לפעול בצורה קיצונית נגד מגזר אוכלוסייה יהודי שלם - אולי גם "לנו", בערים הגדולות של המערב, יש סיבות משלנו לפעות ככה נגד היהודים.

תחנת יציאה

יש הרבה צדק בטענה שאסור להפסיק עד לסילוק חמאס, אבל ייתכן שההישגים בהמשך הלחימה כבר לא מייצרים הבדל גדול בהשוואה למה שהושג עד כה

בשלב זה, נראה שבעיית סיום המלחמה קשה אולי מסדרת ההחלטות הקשות ההיסטוריות שהממשלה והעומד בראשה קיבלו לאורך 21 החודשים האחרונים. בנימין נתניהו הוא המנהיג המוכר בעולם, ומלבד ההתקפות נגדו הוא גם נהנה מקרדיט עצום בעקבות הניצחונות המערכתיים בלבנון, בסוריה ובאיראן. השאלה שגם בליכוד שואלים כיום היא האם הוא מסוגל לקבל הישגים בעזה שהם פחות מ"הניצחון המוחלט".

השר רון דרמר, שהוא גם המוביל של המשא ומתן להפסקת אש ולהחזרת החטופים, אמר בראיון חשוב לדן סינור: "אם חמאס לא נמצא בעזה - זה המינימום הנדרש" בסיום המלחמה. הוא מנה יעדים שאחרים משתעשעים בהם, כמו "שליטה בשטח" או "עזיבה מרצון של התושבים". ברור שמבחינתו רצועת עזה ללא חמאס, ובוודאי ללא שלטון חמאס, זה למעשה ההישג הנדרש.

דרמר אומר, ובצדק, שהלקח העיקרי של 7 באוקטובר מבחינתו זה לחשוב על העתיד, ולא על מה שנוח היום. אבל האמת היא שההישגים שאפשר להשיג בהמשך הלחימה כבר לא מייצרים הבדל גדול בהשוואה להישג הצבאי העכשווי. העלויות הולכות וגדלות. יותר ויותר מדברים על "התועלת השולית" בהשוואה להשקעה. אלו שוב המושגים העסקיים שצריך להיפטר מהם. אבל זו כבר לא "תועלת שולית", אלו הפסדים צפויים וחזויים בזירה הפנימית. פעם ראשונה שאפשר לשמוע שהעלויות התקציביות האדירות של המלחמה מתייחסות לפצועים. לא הפצוע עצמו, שמדינת ישראל תעשה ותתקצב הכל למענו, אבל סביב כל נפגע נוצרת קהילה שדורשת סבסוד, ומוטב כבר לא לדבר על זה.

על העלויות בציוד ובימי לחימה אין בכלל מה לדבר. ברור שהכרעה מוחלטת היא גם חיסכון עצום בהוצאות עתידיות. אולי הדבר המשמעותי ביותר שאמר השר דרמר בפודקאסט של סינור היה: "אני אופטימי היום יותר משהייתי לפני שלושה חודשים. השאלה היא אם אפשר לסיים את המלחמה בלי שיישאר הצורך להיכנס אחר כך שוב (לרצועה)".

הנימוקים שלו לגבי הצורך להחזיק מעמד כדי להשלים משא ומתן מוצלח לקוחים מהרפרטואר של אסונות העבר: הנסיגה מדרום לבנון וההתנתקות היו מאוד פופולריות בזמנן, אבל במבט לאחור הן היו החלטות הרות אסון. דרמר סבור כי "הסיכויים להצלחה היום גדולים יותר מבעבר. אין חיזבאללה, אין איראן".

לפי דיווחים, המו"מ על הפסקת המלחמה יחל ביום השני להפסקת האש של 60 הימים להחזרת עשרת החטופים ועוד מספר משמעותי של חללים. מבחינה פוליטית, התעקשות חמאס מחזקת באופן עקבי את סמוטריץ' ואת בן גביר. במסגרת ההחלטה הקשה לסיים את המלחמה בשלב ב' נדרש מנתניהו להיגמל מההישענות על שני הפלגים האלה, שאכן תרמו את שלהם לאורך המלחמה.

החשש מסיום המלחמה כולל התפרצות אולי חמורה יותר בקרב חלקים בציבור, שחושבים רק מתוך התייחסות לקבוצות הקרובות והמקורבות אליהם. הימין לא מפגר אחריהם. התבטאותו האומללה של שר הביטחון כ"ץ לגבי "העיר ההומניטרית", בנוסח של מי שנכנס לא יוכל לצאת כששום דבר מזה לא יקרה, הכשילה את כל היוזמה. אלא מה, אומרים בליכוד, כולל קרובים לראש הממשלה - הוא מדבר אל הבייס. לא ייאמן.

המרד נגד הדמוקרטיה

"מחנות ריכוז", "פשעי מלחמה" ושאר הרפרטואר של מתנגדי נתניהו: המטרה היא הגברת הלהבות בזירה הבינלאומית לרמות בלתי נסבלות של לחץ על ישראל

רונן ברגמן מגיש תביעה נגד גדי טאוב. אהוד ברק מגיש תביעת דיבה נגד פרופ' משה איליה כהן. לפניו איים עו"ד גלעד שר בתביעה נגד פרופ' איליה כהן, וזה איים בחזרה. נגד גלי בת חורין, מנהלת פורום קפה שפירא, הוגשה תביעה על ידי אחת, גם היא פרופסורית, שקמה ברסלר. בהפסקה באחד הדיונים המשפטיים על תביעה אחרת שלה היא אמרה שהיא מגלגלת במקביל תשע תביעות דיבה. זה כנראה מצב קבוע, בתקווה שהעומס שלה ושל בתי המשפט ירד קצת מאז.

הנתבעים, כולם דמויות ידועות בימין, קוראים לזה "תביעות השתקה". האמת היא שזו לא ההגדרה הנכונה. זו אחת משיטות הלוחמה של אופוזיציה שהחלה לפעול בחמש השנים האחרונות כתנועת "התנגדות". כלומר, זהו חלק מהמרד שלא מכיר בתוצאות ההליכים הדמוקרטיים, ושרואה לנגד עיניו משטר סמכותני במקרה הטוב ודיקטטורה במקרה הקצת פחות טוב.

חלק מתנועת ההתנגדות הזאת, שמוקדיה מוכרים, הופעל בהשראתו של ממשל הנשיא ביידן, שמטרתו - לפחות מאז 2021 - היתה להפיל את שלטון הליכוד, ובעיקר לסלק את בנימין נתניהו מראשות הממשלה. מבחינתם של ביידן ואנשיו, המבצעים האדירים של ישראל נגד חיזבאללה ונגד פרויקט הגרעין האיראני לא היו צריכים לקרות. ביידן ואנשיו ניהלו מאבק עיקש לצמצום הפגיעה בחיזבאללה ובאיראן - ובמידה רבה גם נגד חמאס בעזה. רון דרמר מסמן את כיבוש רפיח כנקודת המפנה במלחמה כולה.

כתבת התחקיר ב"ניו יורק טיימס" שבה השתתף רונן ברגמן מבטאת הלך רוח דומיננטי בקרב הדמוקרטים וממשל ביידן, שכבר נשכח: עד כמה הניצחון של ישראל באיראן ובמלחמה כולה הוא בלתי נסבל. כן, נתניהו דואג לעצמו. אזכיר כי רק לפני חודש איווט ליברמן אמר בגלוי ובקול גדול, אך בלתי מצוטט: "שאפו גדול לנתניהו". עכשיו חוזר הניגון הישן של ליברמן: "הם נהרגים על האינטרס הפוליטי של נתניהו". ציטוטים נרחבים, תשואות אחרונות.

כך גם ההתבטאויות החמורות של אהוד אולמרט בתקשורת הבינלאומית, וכן של בכירי תקשורת ישראלים בערוצים זרים. "מחנות ריכוז", "פשעי מלחמה" ושאר הרפרטואר של אולמרט הם חלק מהתפיסה המהפכנית של "תנועת ההתנגדות". המטרה היא גם לשבור את הרסנים, את חישוקי התרבות של העימותים הציבוריים, כדי לפתוח את הדרך לכל פורענות. אבל עכשיו יש לה מטרה נוספת, חשובה יותר, והיא זהה למטרתו של חמאס - הגברת הלהבות בזירה הבינלאומית לרמות לחץ בלתי נסבלות, שיאלצו את ישראל להיכנע - גם לדרישות חמאס, וגם כניעה בכלל ותבוסה. שבירת גב מוסרית, כבר אמרנו?

תמונת מצב

ההנאה בתערוכת התצלומים של כריס מרקר במוזיאון ישראל היא מהסוג הפשוט והבסיסי ביותר. כמו למצוא אלבומי ילדות של רע אהוב, או של עצמך

רוב האנשים שזורמים למוזיאון ישראל בירושלים בשעת אחר צהריים מאוחרת מתמגנטים בסוף, דרך מבוכי התערוכות והמיצגים, אל אוסף התצלומים של במאי הסרטים האגדי כריס מרקר ("הצילומים האבודים מישראל", אוצרים: גלעד רייך ויהושע [שוקה] גלוטמן). לא צריך להתעמק בסוגיה הידועה של החמצן האוזל במוזיאונים, ולעיתים אף תחושת קלסטרופוביה המתנפלת על המבקרים. תמיד מגיעה אותה תערוכה משיבת נפש. ההנאה בתערוכת התצלומים הזאת היא מהסוג הפשוט והבסיסי ביותר. כמו למצוא אלבומי ילדות של רע אהוב, או שלך עצמך. פניה של ארץ ישראל כמעט בהיסח הדעת, כפי שנצפו בעין הייחודית של כריס מארקר.

כך נראו ישראלים פשוטים בשכונות ירושלים השונות, גלי ההריסות ממלחמת תש"ח שעוד סימנו את גבולות העיר. קיבוצניקים בנגב. באר אורה. שיחת קיבוץ במנרה. באחד המסמכים המלווים את התערוכה זיהיתי את הפרופיל של רחל רבין. אלו צילומים ללא מאמץ. ללא קו מפלגתי מוכתב ממערכת עיתון כלשהי, וללא מסר פוליטי מוכתב מהמפלגה, אף על פי שמרקר היה חבר מפלגה. אז עוד ספרו את הישראלים והתעניינו בפניהם. אפשר היה לצלם בישראל בלי חיילים. פה ושם צץ איזה רובה.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

"עם נבחר, עם נודד, עם נרצח, עם קם לתחייה, ישראל ידעה מהו מאבק בכל צורה שהיא!" - כך נכתב בהקדמה קצרה לתסריט "צד שלישי למטבע" בתרגום עמוס קינן. עכשיו, כותב מרקר, זהו מאבק "נגד עצמה, כדי להישאר נאמנה גם בניצחון לערכים שהגדילו את שמה כשהיתה נרדפת". זה היה ב־1960, ואז הסתכלו על ישראל כעל אחת האוטופיות, כמו סין המאואיסטית, למשל. אחרי 67' היא כבר חדלה כנראה להיראות כאוטופיה בעיני השמאל בעולם, והחל המרדף בניסיון לראות בכישלונה, תוך מאמץ להכשיל.