מדשדשים בבוץ, בניגוד לאינטרס שלנו

לא רוצים לסגור עניין. עכשיו זה כבר אינו סוד: מלחמתנו בחמאס, שלא היתה מוצדקת ממנה, הפכה למאמץ עילאי לשימור קואליציית הימין של בנימין נתניהו. אפשר היה לסיים את המלחמה לאחר חודשים מעטים, משהפך חמאס למיליציה מוכה, אבל ודאי שהיה זה נכון והגיוני להכריז על ניצחון עם הריגתו של יחיא סינוואר, לפני עשרה חודשים.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות 

ה"התרות לפרסום" נמשכות משום שהימין הקיצוני בקואליציה מתנה את המשך תמיכתו בממשלה בהמשך המערכה. השימוש בחרוז המפוקפק של נתניהו כי ביום שאחרי המלחמה תהיה עזה "בלי חמאס ובלי עבאס", והתנגדותו הנחרצת לעסוק, מבעוד מועד, בשאלת השלטון ברצועה לאחר תום המלחמה - הרחיקו אף הם את תומה. ההשוואה השקרית בין חמאס לבין אויבו הגדול ביותר - מחמוד עבאס - הביאה, כצפוי, לברירת המחדל: אנחנו נמצאים שם, נופלים שם, נפצעים שם, עולים על מטענים, מנסים להשביע את העזתים הרעבים, הורגים בהם, מחוסר ברירה, כדי למנוע מהומות אלוהים בחלוקת המזון, ונוטלים על עצמנו עול שירות מילואים שלא היה כמותו.

סיום המלחמה ונסיגה מלאה של צה"ל מן הרצועה הם מחויבי המציאות והאינטרס הישראלי. ראשית כדי להביא לשחרור מיידי של כל החטופים, ושנית כדי לאפשר את כניסת הרשות הפלשתינית לרצועה, לשלוט בה, לנהל את שיקומה ולהבטיח את האמצעים המינימליים לקיום התושבים. הרש"פ ניהלה את הרצועה כשישראל, בהובלת הליכוד ובראשות אריאל שרון, העניקה את עזה על מגש של כסף לחמאס. נתניהו המשיך את מדיניותו של שרון. הגיע הזמן להודות בטעות הקשה הזו, ולהחזיר את רצועת עזה ההרוסה לידי הגורם המוכר על ידי העולם כולו כמי שאמור לנהל אותה.

נכון. עבאס הוא איש קשיש, הפופולריות שלו נמוכה, אבל הוא מוכן להיכנס לרצועה, לחדש בה את מוסדות השלטון, והוא יקבל, לצורך זה, סיוע משמעותי מהעולם. ראו מה קורה בימים אלה ממש אצל שכנתנו הצפונית: רמטכ"ל לבנון עד לא מכבר ונשיאה בהווה, ג'וזף עאון, נחוש לממש את הסכם טאיף מ־1989, שלפיו לא יפעלו בלבנון מיליציות שאינן חלק מצבאה. הוא מבקש להותיר את הארגון כמפלגה פוליטית בלבד, ויש סימנים לכך שהוא עשוי להצליח בכך.

במילים אחרות: לבנון מדינה מעורערת עם ממשלה חלשה ומערכת פוליטית המתפקדת בקושי. אבל היא כתובת, וישראל מצליחה להידבר איתה כדי להבטיח שחיזבאללה לא יאיים עלינו. אנו זקוקים גם לכתובת בעזה, אף אם היא חלשה, משום שיהיו גורמים שיסייעו לה. אם נסכים לכניסה מיידית של הרש"פ לעזה, נוכל לצאת משם.

פגיעה בנשים. בהחלטתן של המפלגות החרדיות שלא לתמוך השבוע בהצעות חוק ממשלתיות, הורדו ההצעות הללו משולחן הכנסת, ובהן גם ההצעה המסוכנת להרחבת סמכותם של בתי הדין הרבניים. לא זו בלבד שישראל היא הדמוקרטיה היחידה בעולם שחוקי האישות שלה הם אך ורק החוקים הדתיים, עכשיו גם מתבקשת הרחבת סמכותם של בתי הדין הרבניים, כך שאם שני בעלי הדין מסכימים להעביר את המחלוקת ביניהם לבתי הדין הללו, תהיה לאחרונים הסמכות לשפוט על פי הדין הדתי ולחייב את הצדדים במימוש ההחלטה. לכאורה, מה כל כך נורא בכך?

זה נורא משום שבתי הדין הרבניים (שנשים אינן רשאיות לכהן בהן כדייניות) מוטים לטובת הגברים (למשל, האשה אינה רשאית ליזום גירושים, אין מצב של גברים "מורדים" ורק נשים מוכרזות "מורדות", ועוד). הסכמת האישה להעדיף דיון בבית הדין ולא בבית המשפט נעשית, בדרך כלל, מתוך אילוץ משפחתי־חברתי, ולא מתוך העדפה אמיתית. ולכן כל אימת שעולה הצעה המרחיבה את סמכות בתי הדין, נפגעות הנשים.