קאיד אבו לטיף, תושב רהט, מגדיר את המחזה הסוריאליסטי אשר לו היה עד כטירוף מוחלט. "אנשים באו בכמויות אדירות. ואנחנו שם - עומדים, בוכים מתפללים, ובעיקר מחכים. כמה זמן לוקחת הלוויה? אבל זה נמשך ונמשך כי הקבר לא נסגר. שעה עומדים הקברנים ומנסים לסדר את הבלטות, שלא יישבו אחת על השנייה, ולא הולך להם. זה הרגיש כמו שהאדמה לא רוצה לקבל אדם צעיר כזה אליה. או שאולי הוא לא רצה להיפרד מהעולם".
סביב הקבר הטרי של חמיד אלקרנאוי התחולל השבוע רגע שיא שייקספירי במחזה נקמת הדם, שעלה בעיר רהט. "האבא של חמיד לקח אחריות מאוד גדולה", מספר קאיד, "הוא הודיע שלא תהיה נקמה. שזהו. שברצח של בנו זה נגמר. בחברה הבדואית זה ממש לא מובן מאליו. נקמת דם זו מסורת. כשיש רצח שעליו צריך לנקום, לא פותחים סוכת אבלים עד שנוקמים. לפעמים זה לוקח גם שנה עד שזה קורה. אבל כאן? האבא דרש שיפתחו סוכת אבלים עוד לפני ההלוויה. זה לא קורה בכל יום".
זה סיפור על שני בני דודים שנקלעו לריב, שבסופו אחד נשאר מדמם על הרצפה והאחר נמלט לגורלו. קין והבל משכונה 17 ברהט. קאיד, למוד ניסיון, נאנח: "מקווים שהמעשה האמיץ של האבא ייצא החוצה, שנראה את זה גם בין משפחות אחרות. לפעמים זה נעצר אחרי עשרה נרצחים, חמישה מכל צד. אתה מבין? אצלנו במשפחה, למשל, שמונה כבר נהרגו. צריך עוד שניים עד שזה ייגמר... בדרך כלל הם הורגים את הכי מוצלחים וידועים, דווקא אותם, שיכאב יותר. אז ג'יבריל, האבא של חמיד, אמר: למה להרוג עוד ילדים בשביל נקמה שלא תחזיר את הבן שלי? תעשו סוכת אבלים, עכשיו, לא רוצה נקמת דם, אני מוותר".
האמירה של אב שכול שמבקש לסיים מעגל דמים זכתה להדהוד רחב בעיר, ולאינספור תגובות של כבוד ופליאה. קאיד: "אנשים לא הפסיקו לדבר על זה, שזו גדלות נפש, שאנחנו צריכים ללמוד מזה. שזה מסר עצום, לא רק לחברה הבדואית אלא לכולנו. אומרים לנו - החברה הערבית לא משתפת פעולה עם המשטרה. אז הנה - אנחנו לא הורגים, אנחנו מבקשים צדק. שהמדינה תעשה את שלה".
שאלתי את קאיד אם הוויתור הוא באמת סוף פסוק. הוא שותק רגע, ואז אומר בשקט: "אנחנו מקווים. זו לא הבטחה, אבל זו תקווה, והפעם יש סיכוי אמיתי. כי אנשים מבינים שזה או לעצור עכשיו או להמשיך לאבד את כל מה שיש להם. והאבא הזה, ג'יבריל, עשה מעשה שאבות מעטים עושים. הוא עצר את היד לפני ששלפה את הסכין".
בין קוד הדם לקוד המדינה
צהריים ברהט. אני יושב עם כמה חברים מבני העיר. כולם עסוקים בנושא היום: הוויתור על נקמת הדם. ממה הכל התחיל, אני תוהה, על מה הם התווכחו. בן שיחי משתומם על עצם השאלה: "על מה כבר יכלו להתווכח? על האטום? מה זה משנה על מה התווכחו, כאן גם ויכוח על שתי יונים יכול להיגמר בנקמת דם". אנחנו מביטים החוצה דרך חלון גדול. הוא לא רוצה שאזכיר את שמו. אני מבין אותו, ככה זה כשכל כביש ורחוב כאן הם מפת מבוך של נקמות דם. חשבונות ישנים שאף אחד לא זוכר למה התחילו, אבל כולם זוכרים את הדם שהם גבו. בכל הפעמים שדרכי חיי הובילו אותי בעבר לרהט, איכשהו זה תמיד עבר דרך הפלאפל הירוק של עזאת. עכשיו הפלאפל סגור ומסוגר. עדת מאיינות צווחניות מקננת בשולי המבנה הירוק. זה לא מקרי. "עזאת לא ויתר, השני לא ויתר, כל אחד עם הכבוד שלו, ועכשיו איפה הכבוד שלהם? אללא ירחמו, בשמיים, יחד עם הילדים שלהם... נקמת דם". משפט אחד, כל כך הרבה סיפורים רעים.
מרכז רהט, כמה מוכרים פורסים את מרכולתם לצד הכביש, כובעי אדידס, טרנינגים שחורים, יש גם במידות לילדים. מעבר לכביש הכניסה לביטוח הלאומי, ולצידה חנות "חיג'אבים ועוד". אני כאן כדי לפגוש את ראש עיריית רהט, טלאל אלקרנאוי.
"רזית מאוד מאז הפעם האחרונה שנפגשנו", אני מבחין ואומר לראש העיר. "מאז שחזרתי להיות ראש עיר, הסוכר..." הוא נאנח. שנה וקצת מתחילת הקדנציה הנוכחית שלו כראש עיר טלאל שב מישיבה בוועדת הכנסת. הוא ועוד עשרה ראשי רשויות ערביות מכל הארץ באו לספר לממסד איך הם מאוימים על חייהם בשל היותם נציגי הממסד. "אחרי שבועיים בקדנציה כבר זרקו עלי רימון". זה לא נגמר שם, היד הנעלמה שמה מטען חבלה מאחורי משרדו, מוכן להפעלה מרחוק. נטפליקס גרסת המציאות. "אחד העובדים יצא מאחורי המבנה לעשן וראה את זה. אם לא הייתי יוצא לניחום אבלים באותו היום אולי לא הייתי פה כדי לספר לך את זה".
באירוניה אלוהית, או כדי להתריס, המטען לראש העיר הוטמן דוווקא ביום ביקורו של השר לביטחון לאומי ברהט. "הוא היה כאן להרוס איזה מבנה, ובאותו היום שמו לראש העיר, סמל המדינה, מטען ליד המשרד, והוא אפילו לא בא לראות? שתי דקות נסיעה?"
אני תוהה אם בכל זאת הביקור של בן גביר הוביל לאיזה שינוי במשילות. טלאל מרים את ראשו מהאייפד שעליו הוא מסכם את מחשבותיו - בעברית - מביט בי במבט אירוני ומיואש כאחד: "כן, בן גביר בהחלט הביא לשינוי. היה לנו תקציב ביטחון קהילתי של 1.8 מיליון שקל. אחרי הביקור של בן גביר הוא קיצץ לנו אותו ל־400 אלף. המשמעות של זה היא שאי אפשר להפעיל מגשרים, הדרכות, סיורים או כל דבר עם התקציב הזה".
הוא משתתק לרגע כמהרהר מה יש לו להפסיד, ואז ממשיך: "בן גביר לא מעוניין במשילות, הוא מעוניין בכותרות. אנחנו רוצים משילות יותר ממנו, אנחנו רוצים ניידות משטרה בערים שלנו, אנחנו רוצים שחברות הביטוח לא יעלו לנו את מחירי הביטוח כי אין פה שום דבר שיגן על חיינו או על הרכוש שלנו. המשילות של בן גביר מתבטאת בזה שהוא בא להרוס קרוואן או קונטיינר, שהוא משאיר ילדים בלי קורת גג על הראש. כשאתה משאיר ילדים בלי עתיד ובלי אופציה לחיים ראויים, איזו משילות תהיה פה?" טלאל מביט בי בעיניים תוהות.
חמאם של דם
כבר שנים הוא מתריע. תחילה כעובד סוציאלי, אחר כך כחבר מועצה, וכראש עיר שנאבק על נפש תושביו ומשפחתו. לא רק במובן המטפורי. טלאל מכיר אישית כל משפחה שנפגעה, כל רחוב שהופקר, כל מכולת שכבר לא נפתחת אחרי השקיעה מחשש לאירוע ירי. הוא כמעט מתגאה שהירי צומצם "רק לימי שישי ושבת". לדבריו, האלימות בעיר אינה תוצאה של פשע מאורגן, אלא שילוב של מדיניות "אין עתיד", אוזלת יד משטרתית והתפוררות קהילתית. "שישה נרצחים השנה בגלל סכסוכים פנימיים. צריך גישור, חינוך, מעורבות. כל מה שמתחיל מריב קטן - עלול להיגמר בקבר".
טלאל מצביע על נתון מטריד: יותר מ־70% מהצעירים ברהט אינם עובדים או לומדים. אין להם אופק, אין להם סיבה להאמין שהחיים מחוץ לגדרות העיר מציעים להם משהו. "אז הם מתכנסים פנימה, לתוך עולם של משפחות, של כבוד, של חובות דמים", הוא מותח קו ישיר בין ההזנחה לבין הקטל, "זה עובר דרך האבטלה ומסתיים באקדח. המדינה לא הציבה להם אלטרנטיבה. תוסיף לזה גם זמינות קלה כל כך של אמל"ח".
בקדנציה הקודמת של טלאל כראש עיר שמעתי אותו אומר: "איני ממצביעי הליכוד, בלשון המעטה, אבל זו הממשלה הכי טובה לבדואים מאז ממשלת רבין הראשונה בשנות ה־70". אז הוא דיבר על ממשלת נתניהו מודל 2018. על הממשלה הנוכחית הוא חושב קצת אחרת: "זו הממשלה הכי גרועה שהיתה במזרח התיכון מאז ומתמיד. אין דאגה לאזרחי המדינה, אין ראיית האזרחים בכלל או אינטרסים של כלל המדינה אל מול המפלגה. הכל פוליטיקה פנימית, פוגעים באנשים בשביל לקבל כותרות לפריימריז. עבדתי עם הרבה ממשלות בעבר, גם של נתניהו, והראייה היתה שונה לחלוטין. כיום האינטרס הפוליטי הוא שמניע את המדינה, ולא האינטרס של מדינת ישראל. אני זוכר את שרון, רבין, פרס - יכולת לא להסכים איתם על הכל, אבל תמיד ידעת שקודם כל עניינו אותם המדינה ואזרחיה, ואחר כך הצד הפוליטי. היום זה קודם כל המפלגה ואחרי זה כל השאר, אתה מבין? הציונות פשטה רגל".
שתיקת מזגנים משתררת בינינו. טלאל שוקע לסיכום מחשבותיו, עד שהוא מגיח משרעפיו: "התחושה שלנו היא שאנחנו לא קיימים עבור הממשלה הזאת. למה? כי אין לנו איך להשפיע במרכז המפלגה, ושם הם לא יכולים 'להרוויח' שום דבר מאיתנו. מלבד שר הפנים ארבל ושר הרווחה מרגי של ש"ס, שמדברים איתנו כמו בני אדם, אני לא רואה בכלל התייחסות למגזר הערבי. איתם אתה מרגיש שאתה מדבר עם בני אדם שאכפת להם, שמנסים לעזור לך, גם אם זה קשה והתקציב מקוצץ.
"אני מקווה שהממשלה תילחם באלימות ובפשיעה. זה טרור פלילי לא פחות מטרור ביטחוני. רק בשנת 2025 יש לנו שישה הרוגים, אחד לכל חודש, ו־75 פצועי ירי ברהט לבד. בחודש יוני שנגמר השבוע נרצחו 28 אנשים מהמגזר הערבי, זה כמעט איש אחד כל יום, ולאף אחד זה לא מזיז. פשוט לא אכפת. המגזר הערבי כבר מרים ידיים, אנשים מתחילים לעזוב את המדינה למקומות בטוחים יותר כמו דובאי או ירדן. ואני אומר לך, ואתה יכול לצטט אותי, בשלב כלשהו לפשיעה במגזר הערבי כבר לא יהיה יותר מה לקחת מהערבים - ואז זה יגיע אליכם היהודים".
ולמה אתם לא פונים למשטרה?
חיוך עצוב ולאה נפרש על פניו. "עד שהמשטרה מגיעה - מה יש לה לעשות? לפנות את הגופה?"
טלאל, אדם הגון, יודע שלאלימות ברהט יש גם מאפיינים אחרים. "קרובי משפחה רבים. גם שכנים, גם בני דודים, בני אדם רבים מטבעם. בכל מקום אחר המריבות מסתיימות בצעקות, בהעלבות, לא מדברים, אבל עם כל כמות האמל"ח שיש במגזר המריבות הכי טיפשיות נגמרות בצורה אחרת לחלוטין. ככה זה כשאין בעיה להשיג נשק. המוח מתחמם, וזה נגמר בחמאם של דם. הלוואי שהמשטרה תעשה מבצע ותחרים את כל האמל"ח שנמצא ברהט".
אנשים הפסיקו לדבר
אני עוזב את הלשכה ונפגש עם פרלמנט חשאי באחד מבתי הקפה של רהט. בשיחה לא לציטוט מהדהדים התושבים את האימה מהנשק שמשוטט ברחובותיהם, כמו את אוזלת היד של המשטרה. "כשמישהו מרהט הלך לדקור יהודים בבאר שבע, אנחנו רואים בחדשות וידאו שלו יוצא מהבית, הולך לתחנה, מחכה לאוטובוס ועולה עליו. אבל כשבן דוד שלי נרצח כאן בצומת לידנו - תסתכל, הכל מצלמות - פתאום המשטרה לא יודעת למצוא מי ירה בו. איך זה בדיוק עובד? מה, המציאו פילטר שרואה רוצחים של יהודים ומעלים רוצחים של בדואים? ממש סטארט־אפ ניישן".
"זה ג'נוסייד שקט", אומר אחד האחרים, "זה לא מקרה, זה מכוון. כל עוד אנחנו רוצחים אחד את השני לא אכפת ליהודים... אתם תגידו - אה, כן, עוד 'צעיר' נרצח, בטח מגיע לו. הוא בדואי, הוא ערבי, אז הוא אשם במותו. ככה אנחנו - נולדנו למות". אחר מסביר איך זה עובד באמת: "כולם יודעים מי העבריינים של רהט, ואם אנחנו יודעים, המשטרה לא יודעת? הם יכולים לראות כל עכבר שיוצא מהמחילה בעזה דרך רחפנים, אבל ברהט הם כאילו לא יכולים לשים רחפן אחד, שיראה איפה יש ירי בכל שישי בלילה? אולי הם מחכים שהאיראנים ישלחו אלינו רחפן?"
מצד אחד אתה אומר שאין השגחה, ומצד אחר אתה אומר שהמשטרה יודעת למי יש נשק ולא עוצרת אותם. איך זה מסתדר?
חיוך בלהות נפרש על פניו. "תבין, עבריינים ברהט לא פועלים אם אין להם גב של המשטרה או שב"כ. מה אתה חושב, שאנחנו לא רואים שהמשטרה עוצרת מישהו עם נשק בצהריים, ובערב הוא שוב כאן משוטט עם הנשק? מה, הם לא יודעים? בטח שהם יודעים, הכל הם יודעים, אבל מה זה החיים שלנו לעומת קצת מודיעין מעזה?"
אני יורד לאט במורד רחוב חיפא ברהט. שכונה 17, קצה העיר, מסגד בדר פרוש לפניי בתחתית הרחוב. לידו אמרו לי שאמצא את סוכת האבלים. אני מתקרב, לא בטוח אם זו הסוכה. אחד הנוכחים קם לעברי ומזמין אותי להצטרף. לפני הכל, מגישים קפה סאדה, תמר ומים קרים. כאן מסורת היא דבר חשוב. סביב השולחן פנים צרובות צער באור שמש אדומה. סוכת אבלים שבה יושבים להתאבל שני הצדדים - משפחת הרוצח ומשפחת הנרצח. אותה משפחה.
"זה לא קל לשבת ככה יחד", אמר אחד הדודים של חמיד, "אבל זה מה שנדרש. לא להוסיף עוד דם על הדם. הבן שלנו איננו - אבל לא נאבד עוד ילדים בשביל מעגל שלא נגמר".
דוד אחר מוסיף: "ישבנו עם האב של היורה ובכינו יחד. לא צריך להיות שופט כדי להבין - שכול זה שכול. אנחנו לא מחליפים את החוק, אנחנו רוצים שהוא יעבוד, אנחנו רוצים לתת למדינה לטפל בזה במקום לקחת את החוק לידיים". סכסוך שולי בין שני בני דודים לקח את חמיד אלקרנאוי, ובן הדוד האחר נמלט. מה שהתחיל בכמה מילים נגמר במוות מיותר, וג'יבריל האב שיושב מולי פעור, כמו מי שבחזהו חלון המאפשר הצצה ללב כאביו.
המואזין קורא מהמינרט, אנשים קמים להתפלל תפילת אחר צהריים. ג'יבריל מתנצל, אני תכף חוזר. ג'לאל אלקרנאוי, הדוד, מהרהר: "לצערי, היום אין מקרים של ריב במגזר הערבי בלי נשק. אנשים הפסיקו לשבת ולדבר, להיפגש בנימוס. כל ריב נהיה סיבה ליריות. ילדים יוצאים מבית הספר ואין להם לאן ללכת, אז הם ברחוב. אין מסגרות, אין חינוך. כל העבריינות זה מחוסר תעסוקה נטו".
איך אתה מציע לפתור את זה?
"צריך לגייס את כל הנוער לצבא - שילמדו מה זה טוהר הנשק".
אני מבין שאתה שירת? מבט מלא גאווה ממלא את פניו של ג'לאל. "בטח, מג"ב, ואחרי זה הייתי באבטחת ראש הממשלה..."
אף שהוא חולק שם עם ראש העיר, טלאל אלקרנאוי הוא יו"ר פורום "בלאדי רהט" שנועד לפקח על העירייה, וגם דוד של הנרצח. טלאל חבר גם במטה למאבק בגזענות: "אנחנו עורכים ביקורות, עוקבים ופועלים כנגד אפליה גם ברמה המקומית וגם ברמה הארצית. ואני אומר לך שאני לא מרגיש בטוח בעיר שלי. כשאני נוסע בצומת בעקבה בירדן, יש ניידת באמצע הכיכר, יש נוכחות משטרתית. ברהט? שום דבר, אתה יכול לנסוע כאן דרך שכונות שלמות ולא לראות ניידת אחת. זה לא מקרי. נכון, זה מחוסר כוח אדם - אבל גם ממדיניות. המדינה בחרה שתהיה פה פשיעה. המטרה היא להחליש אותנו, שהפשע יגרום לרצח, לאובדן הביטחון, ויביא להגירה. אם מישהו פוגע ביהודי, בתוך 24 שעות הוא במעצר. אם זה ערבי - סוגרים את התיק. אין השוואה. כשזה דם ערבי הוא פחות חשוב. הדם שלנו לא שווה בעיני המשטרה כמו הדם של יהודים".
לצאת ממעגל הנקמות
ג'יבריל אלקרנאוי, אביו של חמיד הנרצח, חוזר מהתפילה. אני מביט בגיבור המקומי כשהוא שב אל כיסאו בסוכת האבלים. אדם גבוה, הולך שחוח. איש רחב לב, שגופו מצטמק סביב כאביו. עיניו מוארות בעזות אור השמש השוקעת, אך בשוליהן ניתן לראות את עקבות נתיב הדמעות. אני אספר לך על חמיד, ג'יבריל שולף את הטלפון ומשמיע לי הודעות ששלח אפי, מנהל המפעל שבו עבד בנו בנתיבות: "ג'יבריל, אני מחבק אותך, אוהב אותך ומשתתף בצערך. אין לי מילים לתאר כמה הבן שלך נכנס לי ללב. הוא היה כל כך טוב. בחור שעזר כל כך הרבה לי ולכל מי שהיה צריך אותו".
ג'יבריל מדבר בשקט. קולו נשבר שוב ושוב, אך מילותיו יציבות. "אני לא אהיה מעל החוק", הוא אומר, כאילו לעצמו, כאילו לאומה כולה, "אנחנו פה נמצאים במדינה של חוק, ואני מקווה שראש הממשלה והשר לביטחון הפנים ישמעו את זה. אני רוצה, אני מבקש, שתעביר להם אישית, שיידעו את המסר שלי - אני לא רוצה להיות מעל החוק". קולו של ג'יבריל מתעצם מלהט הרגשות. "אני לא מוכן לקחת נשמה של בן אדם, אתה מבין? לא מוכן! אני לא יכול להיות אלים ולא בנוי להיות אלים. אני לא רוצה שזה יקרה יותר, לא רוצה נקמת דם בשבילי, או בשביל אף אחד".
קולו מהדהד בחלל ללא מענה. לצידו יושב מוחמד, בנו הצעיר. רק בן 21, ותמימות הנעורים עוד שרויה על פניו. אך מעיניו מציץ מבט האח השכול, אבוד בחלל ומנסה להפנים את שינוי חייו. מבטו של ג'יבריל משתהה על מוחמד, מאחורי עיניו הטרוטות אני יכול לראות את חשבון הנשמות הנורא שמתחולל במוחו. איך מה שמתחיל בריב על כלום ושום דבר יכול להיגמר בחורבן משפחות, במות ילדים, במחיר החיים של כל כך הרבה אנשים. "אם אנקום - מה זה ייתן לי? עוד ילד מת? עוד אמא בוכה? זה יחזיר לי את חמיד? אני לא רוצה נקמה בשבילי. אני לא רוצה נקמה בשביל אף אחד".
ג'יבריל מביט בי, כרואה דרכי אתכם, כל הקוראים זאת עכשיו: "אני מבקש ממך, ומהתקשורת, תעבירו לחברי הכנסת ולכל האזרחים במדינה - אנחנו לא רוצים ולא צריכים לקחת את החוק בידיים! אנחנו חיים ביחד, אנחנו צריכים לקבל ביטחון כמו לכולם, אף ילד לא צריך להירצח, אף אחד לא צריך לנקום דם".
הוא משתהה לרגע, מייחל שהמסר יעבור, שלאף אחד לא יכאב כמו שכואב לו עכשיו. "אסור שנדבר על הרע כל הזמן. אני לא אומר על עצמי שאני אדם טוב, אבל אני חושב שהמעשה שלי טוב. אני רוצה שהציבור היהודי יידע שאני ביקשתי עוד לפני ההלוויה שתהיה סוכת אבלים, שלא תהיה נקמה. אני רוצה שאנשים ידברו על זה, שיעבירו את המעשה הזה הלאה. לא בשבילי, בשביל כל הילדים שיחיו ולא ימותו על שטויות, בשביל כל האבות והאימהות שלא יידעו מה זה לאבד ילד, שלא יידעו".
הקול של ג'יבריל גווע סופית. אני מודה לו על האומץ לעצור את מחול המוות ונפרד ממנו ומגבורתו. בדרך החוצה מרהט אני מקיים את הבטחתי לראש העיר והולך לראות את המרכז המסחרי החדש שנפתח - seven. רוב החנויות מציעות מותגים מוכרים לכל ישראלי, אלא שלבית הקפה קוראים פה הפינג'אן - באנגלית. זה משמח ועצוב כאחד. צעד קדימה לעיר, במחיר איבוד הייחוד של רהט.
שלטים באנגלית מאחדים את העברית והערבית תחת שלטון ה־M הגדולה של מקדונלד'ס. איכשהו, כל הדרך הביתה אני חושב על אזהרת המסע שנאמרה סביב שולחן האבלים: "בערבית ובעברית 'דם' זו אותה מילה".