על מחלוקת פנימית ותודעה עולמית

1

אנחנו בדרך. כל הזמן בדרך ממצרים לירושלים. בשבתות האלה קוראים על קורות עמנו בדרכו במדבר, לאחר שהגיח מרחם בית העבדים המצרי. הקשיים אדירים, במיוחד עבור העבדים, שלא ידעו טעם חירות ואחריות אישית שנים רבות. בשבת שעברה קראנו על חטאם של עשרת המרגלים שנשלחו להביא מודיעין ושבו עם בשורת התבוסה, שגם אם הארץ זבת חלב ודבש - הרי היא אוכלת יושביה, ולא נוכל להתגבר על לוחמיה. העם מאמין להסתה ומקבל את דיבתה הרעה של הארץ.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

ההמשך דומה למקרים מתקופתנו: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא". הם מעדיפים למות במצרים או במדבר, ובלבד שלא ליפול בחרב המלחמה עם יושבי הארץ. "וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן..." ומסקנתם: "הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה!". לשוב לבית העבדים? הם פוחדים מהמשמעות של הקמת מדינה: עצמאות לאומית ואישית, אחריות לגורלם, לחייהם ולכלכלתם, וכמובן - הצורך להילחם כדי להשיג זאת והמחיר הכבד בחיי אדם.

2

לא לחינם אנחנו קוראים את הסיפורים האלה אלפי שנים. הם מספרים לנו על עצמנו: עם עתיק רץ במסלול שלא נגמר. מי שלא ערים לאיטיות ההיסטורית שבה מושגות מטרותינו, מסרבים לתהליך ומתמקדים בהווה. מכאן התהיות המוכרות: מתי מסיימים את המלחמה, עוד בטרם השגנו את מטרותיה? מדוע איננו נכנעים לדרישות אויבינו בתמורה להבאת (חלק מ)חטופינו? וכמובן, שאלת השאלות - מהי אסטרטגיית היציאה?

האם לנצח נחיה על חרבנו? כנראה לא ננוח, אלא נמשיך להילחם על חירותנו. מהי החלופה לעצמאות מדינית הדורשת מלחמה מתמדת באויבינו? הליכה אינסופית במדבר העמים, נתונים לגחמותיהם הקטלניות של העמים שבתוכם חיינו. ניסינו זאת 18 מאות, עד לשיא האיום מכל לפני כ־80 שנה. המחיר הקשה שאנחנו משלמים כיום לא מתקרב לרצח העם שחווינו אז. "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד".

3

השבת נקרא על מחלוקת נוספת: קורח מסית חלקים מהעילית החברתית נגד משה. הוא דואג רק לעצמו ולמשפחתו, אומר עליו קורח. הוא מתנשא ומנצל אותנו. חבריו למזימה מתריסים נגד משה בטענה שהבטיח להביאם לארץ זבת חלב ודבש, ובמקום זה גרר אותם במדבר כדי להשתרר עליהם. המדבר מסוכן, ואויבים עלולים להתנפל על העם בכל רגע, בזמן שתשומת הלב הציבורית נתונה לריב הפנימי, ולא מבחינה בסימנים המקדימים הזועקים שהאויב מתכונן לטבוח בהם. טענתם: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים... וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ". לא העדה (כלומר, העם), אלא הפרטים חשובים מהכלל, ואם כל אחד מבקש לממש את זכויותיו מבלי לוותר במשהו למען חיזוק המסגרת הלאומית, אנחנו עלולים להתפורר חלילה ולהמחיש לאויבינו שאיננו יותר מקורי עכביש.

4

על פי הסיפור המקראי, האדמה פערה את פיה ובלעה את מציתי המחלוקת. המקרא מאוד עקבי בתורת הגמול, וחוזר פעמים רבות על העיקרון המוסרי והמשפטי שניסח ר' יונתן, איש המאה השלישית (תלמידו, ר' שמואל בר נחמני, מסר זאת בשמו): "כל מידותיו של הקב"ה, מידה כנגד מידה". המחלוקת הנוראה איימה לפורר את החברה ולפרק את המכנה הלאומי המשותף שעליו היא ניצבת. עבור המסיתים המקצועיים, זאת הדרך לזרוע כאוס ובלבול ותחושת אובדן דרך, שיגרמו לעם לבקש מהם להחליף את ההנהגה הנוכחית. זהו גם רגע של חולשה עמוקה, שאויבינו יזהו כהזדמנות להתנפל עלינו. האם לא כך חשבו טובחי 7 באוקטובר? וכך, האדמה שאיימה להתפורר מתחת לכפות רגלי העם, הזדעזעה בסופו של דבר מתחת לרגלי המסיתים ובלעה אותם. "בקדרה שבישלו, בה נתבשלו".

5

ועוד עיקרון אקטואלי למדנו מדברי הסנגוריה של משה על שגיאותיו העצומות של העם: "וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ, וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת... מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם, וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר". העולם יפיץ את התובנה שאלוהים יכול היה לנצח את המצרים, אך לא את אלוהי הכנענים, ולכן החליט להמית את עמו במדבר.

מדוע חשוב למשה מה יאמר העולם עלינו? הרי אלה טענות טיפשיות ושגויות. בכל מקרה העולם נגדנו, אז לשם מה עלינו להשקיע בהסברה, או במונח מדויק יותר - בקרב על התודעה של דעת הקהל העולמית? האם משה מבין ממרחק הדורות את מה שאיננו מבינים כיום? לכל הפחות, לפי האופן שבו ישראל מתנהלת מאז תחילת המלחמה ולפניה ללא פעילות הסברתית בעולם, תוך הפקרה כמעט מלאה של שדה התודעה הציבורית לתעמולה של אויבינו.

משה קובע את העיקרון הרוחני של "קידוש השם" מול "חילול השם", וממנו נגזור למדיניות ההסברה כיום. כששם ישראל מבוזה בעולם, כשמפיצים עלינו שקרים ועלילות דם ומאשימים אותנו במה שאויבינו עשו לנו - כמו "רצח עם", "טיהור אתני", "ישראל היא תוקפן אלים" והאשמות נוספות ששמעתי במו אוזניי לא פעם, כשהזדמנתי להגן על עמדתנו בתקשורת העולמית - מתחלל שם ישראל בעולם ונחלשת עמדתנו. לא רק בתוכנו, אלא גם בקרב אוהבינו ואוהדינו המשוועים לשמוע את האמת, ותחת זאת חשופים כמעט אך ורק לתעמולת האויב.

באין מענה מצידנו, השקרים המופצים נגדנו שוקעים בתודעת הציבור ומשכנעים גם את אוהבינו להתרחק מהזדהות איתנו. בהמשך, דעת הקהל לוחצת על הממשלות הזרות לבקר את ישראל ולפעול נגדה בפורומים הבינלאומיים. יתרה מזו, האנטישמיות האורבת תמיד מקבלת דלק סילוני ומרקיעה שחקים, ומי שסופגים ראשונים את נחת זרועה הם יהודי התפוצות.

6

לעצם העניין: צריך להיגמל אחת ולתמיד מהאפולוגטיקה, ההתנצלות הקבועה שלפיה אנחנו "מסבירים" ולמעשה מגיבים להאשמות אויבינו ושונאינו. אנחנו זקוקים לפעולה קבועה ומתמדת, שבמסגרתה נספר את הסיפור שלנו. רוב העולם לא מכיר כמעט דבר עלינו ועל הקשר ההיסטורי, הרוחני והדתי לארץ הטובה הזאת. הוא לא מכיר את שקר "פלשתינה" שהדביק לנו אדריאנוס אחרי מרד בר כוכבא במאה השנייה. אנחנו כמעט לא משתמשים בתנ"ך, הספר הנפוץ ביותר בעולם, לספר על שורשינו העתיקים, ולהמחיש לעולם שבשורתנו העתיקה היא בסיס מרכזי של הציוויליזציה המערבית. כשאויבינו מתקיפים אותנו, הם רואים בנו מוצב קדמי, ראש החץ של המערב, ומדמים שנפילתנו חלילה תהיה מבוא לנפילת המערב כולו.

אנחנו כמעט לא משתמשים ביהודים המפוזרים ברחבי העולם. הם יכולים להפיץ את החומרים בשפות המקום. אפשר לארגן סמינרים כדי לצייד את אוהדינו בתשובות המתאימות, בחומרים ובסרטונים, ושלל אפשרויות שלא נעשו עד כה. ועוד לא נגענו ביכולות הסייבר שלנו מול שטף התעמולה ברשתות. חשבו על מאות המיליארדים שהשקענו בצדק בלחימה הצבאית. עם מיליארד שקלים עבור הקרב על התודעה, נוכל להפוך את הקערה על פיה. "כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".