זירת עזה התפוצצה בפרצופה של המדינה, בדיוק יממה אחרי הפסקת האש באיראן, עם הבשורה המרה על שבעת החיילים שנפלו בחאן יונס כתוצאה ממטען שהצמידו מחבלים מתועבים לנגמ"ש שבו נסעו. כמו תזכורת מזוויעה לזירה המלחמתית, זו שהחלה לפני שנה ושמונה חודשים את כל הסיפור, שעדיין מדממת ושטרם הוכרעה.
מול הקריאות "לסגור את המלחמה בעזה" או "להביא להסכם" ולצאת, צריך להביא גם את הקול האחר, זה שמבין שאי אפשר "לסגור את עזה" כמו שישראל "סגרה" את לבנון או את איראן. הסכם הפסקת אש קלוש לא יועיל שם. רק כניעה מוחלטת של אלפי טרוריסטים, שיעדיפו למלט את עצמם ואת משפחותים תמורת שחרור החטופים. או השמדת המחבלים, או גירוש. עם חפץ חיים לא יכול לבחור אחרת, במיוחד אחרי איראן.
הדמון הגדול, זה שהתריעו בפניו במשך עשרות שנים, זה שהיו גורמים בכירים מאוד ורציניים מאוד במערכת הביטחון שהזהירו כי מתקפה עליו כמוה כמעשה טירוף, ירד על הברכיים בתוך יממה. עכשיו תורה של עזה ליפול על ברכיה מול האריות לבושי מדי צה"ל הלוחמים בה. לא הפסקת אש, לא עסקה, לא עצירה ולא נסיגה. רק אש תופת מהיבשה, מהאוויר ומהים. נון־סטופ, 24/7. לא כי רוצים, אלא כי חייבים.
אחרי עשרות שנים של מלחמות, ההתרגלות לבינוניות היא האויב הגדול מכולם. כל מלחמה מסתיימת בהישגים גדולים, לפעמים עצומים, אבל לא בניצחון. לא בתבוסה של האויב. לא בהנפת דגל לבן. מקסימום בהסכם הפסקת אש מיטיב. כבר עשרות שנים צה"ל מסרב בתוקף לשלוט אזרחית על אוכלוסייה ערבית, ומדינת ישראל לא רק לא רואה בכיבוש שטח אדמה נוסף על שטחה יעד רצוי, אלא להפך - מקור לדאגה.
התוצאה היא מלחמות שלא מסתיימות כראוי. המילה "ניצחון" יצאה מהלקסיקון. שקט ייענה בשקט, עד הסיבוב הבא שבוא יבוא. בלבנון, בסוריה, באיראן, ובכל מקום שבו לא נסגרו הקצוות הרמטית באמצעות הכנעה או השמדה. עכשיו תפקידם של שרי הקבינט שסבורים כך הוא לעמוד על שלהם עם חידוש השיחות על הנעשה בעזה, ועל עיצוב אופייה של הלחימה המתחדשת בה, של ארבע אוגדות ובעצימות גבוהה.
נתניהו מוכן לעסקה. כלומר, לעצור הכל, שוב, לחודשיים, כולל נסיגה מלאה, למעט מהפרימטר ומציר פילדלפי, כולל אפילו הגדלת הסיוע הנכנס לרצועה באמצעים הישנים, אלה שמגיעים בסופו של דבר לחמאס ומחזקים אותו. אם זה יביא עשרה חטופים חיים - נתניהו ילך על זה. על סיום המלחמה הוא לא מוכן לוותר, אבל על מתווה שבו ישראל נסוגה, כל החטופים חוזרים וראשי חמאס הנותרים גולים וברצועה שולטת ישות ערבית "מתונה" - הוא היה חותם עכשיו בשתי ידיים. חמאס לא שם, נתניהו לגמרי כן.
הזמן בידיים שלו
ראש הממשלה סיים השבוע מאורע שייכתב בספר דברי הימים של המדינה, והוא הגיבור המרכזי בו. כבר עשרות שנים הוא מדבר, מתריע ומטיף לעולם כולו על הסכנה שבמדינת האייתוללות, וכעת, לבסוף, הוא גם עשה. משהו שלא עשה איש מקודמיו. לא בקנה מידה כזה, לא בהיקפים כאלה. מנחם בגין ואהוד אולמרט הם שני ראשי ממשלה שהורו על תקיפת כור גרעיני. בגין בעיראק, אולמרט בסוריה. שניהם הצליחו, אבל אף אחת מפעולות אלה לא השתוותה לסיכון, לתעוזה ולמורכבות שהיו כרוכות במבצע "עם כלביא" מול איראן.
ההיערכות למתקפה נמשכה כשנה. בסכין עדינה של מנתחים, נתניהו עמל להכין את הקרקע בשלושה צירים עיקריים:
צבאי - מעבר למוכנות מבצעית ומודיעינית, ההערכה אצל נתניהו היתה כי לא ניתן יהיה להוציא את הפעולה לפועל כל עוד הרצי הלוי מכהן כרמטכ"ל. התפטרותו, שלה דחף ראש הממשלה, היתה חלק בלתי נפרד מההיערכות הביטחונית למהלך. עם אייל זמיר נתניהו חש בטוח, ומינויו העניק דחיפה משמעותית להיערכות למבצע. נתניהו, הרמטכ"ל ושותפי הסוד החלישו את הלחימה בעזה כדי להזרים את המשאבים הדרושים לאיראן, בעיקר של חיל האוויר והמודיעין.
מדיני - נתניהו זיהה שעת כושר עם תום האולטימטום של טראמפ לאיראן. היה ברור שלפני 60 הימים שהציב הנשיא האמריקני למשא ומתן הדבר לא אפשרי, והוא הכין את השטח לאור ירוק מייד לאחר מכן. שעתיים לאחר תום פרק הזמן כבר המריאו מטוסי חיל האוויר לשמי טהרן.
ולא פחות חשוב, פוליטי - בשנה האחרונה נתניהו פעל לבצר את ממשלתו: צירוף גדעון סער ומפלגתו והחזרת איתמר בן גביר לממשלה. להערכתו, לא ניתן היה להוציא את המתקפה על איראן לפועל עם ממשלה מקרטעת, או כזו שיש תחושה שימיה ספורים. וכמובן, היה עליו לפתור את חוק הגיוס רגע אחרי האולטימטום החרדי, ויממה בדיוק לפני תחילת המתקפה. מה ששיחק לטובתו היה העובדה ששני שחקנים מרכזיים - אריה דרעי ויולי אדלשטיין - היו בסוד העניינים ודאגו לסגור את האירוע במהרה.
נתניהו חש שחזר לימי גדולתו, כמי שהחזיר את ישראל לתפארתה ושכעת יכול לקצור את פירות ההצלחה. שכל החלטה שלו תתקבל ותזכה לתמיכה. גם אם הוא יחליט ללכת לחודשיים של הפסקה בעזה במסגרת עסקת חטופים חלקית, ולמרות התנגדות נחרצת של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', המהלך יעבור בסופו של דבר והממשלה לא תיפול. את חוק הגיוס הוא מתכוון לקדם, אבל בלי האקדח לרקה שהציבו לו ערב פרוץ המלחמה. ועל בחירות אין בכלל מה לדבר. נתניהו רוצה לעבור את מושב הקיץ בשלום, בלי מהמורות ומכשולים מיותרים, ולקראת מושב החורף, שיחל שלושה חודשים אחר כך, הוא יתחיל לחשב את קיצה של הכנסת. בינתיים הוא לא ממהר לשום מקום.
להפך, ראש הממשלה מרגיש שהזמן איתו. יש לו עוד זמן להכריע בעזה, אפילו אם תהיה הפוגה של חודשיים. ובחודשים הקרובים הוא יתפנה לטפל במפונים, בחסרי הבתים, באלה שנפגעה פרנסתם, בייצוב המשק ובמלחמה במחירים הגבוהים. אין לו שום כוונה ללכת לבחירות, אלא רק אחרי שישלים את המשימות האחרות שקבע לעצמו בקדנציה הנוכחית: השלמת הניצחון בעזה, הסכם שלום עם סעודיה ועם מדינות ערב נוספות, וסיפוח יישובים ביו"ש.
בשיחות סגורות, נתניהו לועג למבקריו ואומר שלעגו לו על הניצחון המוחלט, לעגו לו על איראן, חשבו שהוא מתקפל כשהלך להפסקות אש במסגרת עסקאות, ובכל פעם הוא הוכיח שהם טעו, והוא ממשיך. כך יהיה גם הפעם. גם בבחירות הבאות, אגב, הוא יתמודד. גם לאחר השלמת משימותיו יהיו לו חדשות, וכל עוד כוחו יעמוד לו - הוא לא ינטוש ולא יפרוש.
שוב ממוקד מטרה
לא תמיד הוא חש כך. יממה לפני המתקפה הישראלית על איראן, החרדים עוד איימו לתמוך בחוק לפיזור הכנסת. מאז פרצה המלחמה נתניהו זימן לבור המיוחד את חברי הקבינט המצומצם, חברי השביעייה, יום־יום ב־22:00 בלילה. באופן רשמי, וגם מעשי, חברי הפורום ניהלו את העניינים הביטחוניים. מתחת לפני השטח, הפורום היוקרתי משמש תעודת ביטוח פוליטית עבור נתניהו, והגורם מספר אחת ליציבות ממשלתו. חברי השביעייה הם לאו דווקא בעלי רקע ביטחוני או מדיני באופן יוצא דופן. עיקר יתרונם הוא בשיוכם המפלגתי. אריה דרעי, בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר וגדעון סער הם האנשים שמחזיקים את המפתחות ליציבות הממשלה. אליהם מצטרפים ישראל כ"ץ מתוקף תפקידו ורון דרמר מתוקף קרבתו.
במשך 12 ימים נפגשו חברי הפורום יום־יום, או יותר נכון ערב־ערב, לפעמים לסקירה קצרה של כמה שעות, לפעמים לשעות ארוכות, כמו באותו הלילה של המתקפה האמריקנית. השרים הגיעו כרגיל ב־22:00, אבל יצאו מהבור רק ב־5:00 בבוקר - אחרי הצהרת טראמפ, ואחרי שתי שיחות טלפון בין נשיא ארה"ב לנתניהו, אחת לפני המתקפה והשנייה אחריה.
באחד הימים אמר נתניהו לגדעון סער שבלי שהיה מצטרף לממשלה, ייתכן שהוא לא יכול היה לתקוף באיראן. או שהממשלה כבר היתה נופלת, או שלכל הפחות החוק לפיזור הכנסת היה עובר בקריאה ראשונה, והיועמ"שית היתה מסתערת עם שורת הגבלות שכבר לא היו מאפשרות לעשות כלום.
נתניהו היה רוצה מאוד לטפל גם בנושא המשפטי בזמן שנותר למושב הקיץ עד לצאת הכנסת לפגרה, אבל גם הוא יודע שבארבעה שבועות אי אפשר לעשות מה שלא עשה בכמעט שלוש שנים. על דבר אחד בהקשר הזה הוא מתכוון להתעקש: מינוי האלוף זיני לראש שב"כ. גם פה נתניהו לא הולך עד הסוף. הוא לא מכנס את הממשלה וממנה אותו בניגוד לצו בג"ץ. הוא לא מודיע שלא יציית אם יורו לו לא למנות אותו. אלה מהלכים שטעונים גם את אישורו של זיני עצמו, ונתניהו לא יכול לשאול אותו, כי עצם השאלה יכולה לשמש נגדו אם תתגלה.
אבל הוא מוכן ללכת כמעט עד הסוף. כלומר, להודיע שלא ימנה איש לראש שב"כ מלבדו. נתניהו יבהיר לבית המשפט שמינוי ראש שב"כ הוא צורך ביטחוני דחוף, ושעליו להיות איש אמונו של ראש הממשלה, שעל פי חוק הוא זה מפעיל אותו ומשמש למעשה הבוס שלו. נתניהו יבהיר לבג"ץ שמרגע שקבע שהאיש הוא זיני - איש, כולל בית המשפט, לא יוכל לאלץ אותו למנות מישהו אחר, או ליצור איזושהי קומבינה שבה זיני מתמנה על ידי שר אחר. על כך נתניהו יעמוד, ובתוך שבועות נראה מי ימצמץ ראשון - הוא, או שופט העליון יצחק עמית.
פוליטיקה לפני מוסר
ביום שלישי תתכנס ועדת הכנסת לדון בהדחתו של איימן עודה מהכנסת. יוזמה של ח"כ אביחי בוארון מהליכוד. מתוך 17 חברי הוועדה, 13 צריכים להצביע בעד כדי להמשיך לשלב המליאה, שם נדרשים 90 ח"כים כדי להדיח את עודה מהכנסת.
הדילמה הגדולה ביותר ניצבת בפני חברי סיעות יש עתיד והמחנה הממלכתי. יאיר לפיד ובני גנץ נמצאים בתחרות על המרכז הפוליטי, אבל אף אחד לא מוכן לעשות מהלך בלי האחר. הם רוצים להעיף את עודה מהכנסת כי זה מסר טוב מבחינתם, אבל הם יודעים שכל קואליציה עתידית שלהם תלויה בח"כים הערבים. נכון לעכשיו, כל אחד מחכה להחלטה של האחר כדי שיוכל להביע את עמדתו שלו. אם אחד יתמוך, יבוא האחר. הרבה דיבורים יש שם, בצד הזה, לפעמים תקיפים, אבל אומץ לב - הרבה פחות.
זירה נוספת היא החרדים. ככל שעובר הזמן, כך מתגלה שמתרקם בין יהדות התורה לסיעות הערביות דיל: הימנעות של הערבים בחוק הגיוס תמורת הימנעות של החרדים בהדחת עודה. כשח"כ בוארון החתים את חברי הכנסת, חתמו לו שניים מיהדות התורה: משה רוט ואליהו ברוכי. כשהוא פנה למשה גפני, התברר שאין לו כוונה לחתום. זמן קצר לאחר מכן ניגש אליו ברוכי וביקש למחוק את חתימתו.
בין השיטין, בשיח בינו לבין נציגי המפלגה החרדית נאמר לו שהסיעה לא תתמוך בהדחה, מכיוון שהם כנראה יזדקקו לערבים בחוק הגיוס - עניין מפתיע כשלעצמו, כי הרי אם יהדות התורה תומכת יש רוב מוצק לאישור החוק, מה שמעורר חשד שאולי יהדות התורה בכלל לא מתכוונת לתמוך. אולי יהיה נוח לה להיעדר בהצבעה, אולי אפילו להתנגד, ובאמצעות היעדרות הערבים החוק יאושר בלעדיה. את המחיר תשלם המדינה, כשאדם שמבחינתו מחבלים שרצחו יהודים והחטופים שנחטפו ממיטותיהם בשמחת תורה הם היינו הך - ימשיך לכהן בכנסת ישראל.