עשן בשמי טהרן | צילום: AP

"עם כלביא" הוא תוצאה של התחברות מופלאה של שלושה חצים

העובדה שזה שטייסינו טסים בחופשיות בשמי טהרן נראית לנו טבעית והגיונית, מלמדת על גודל ההצלחה • וההצלחה הזו מגיעה משלושה כיוונים: ההתעקשות של נתניהו כל השנים, 7 באוקטובר וההשתלשלות ממנו, ועלייתו המחודשת של טראמפ

זה נחת בסביבת בית קפה מיתולוגי. זה כל מה שמותר לחשוף. תל אביב. צומת של שלושה רחובות ראשיים. איך כתב המשורר: בתים פעורי לוע. בית דירות אחד נחצה במרכזו. בבית שעל ידו גולחו החזיתות. ממול, כ־100 מטר בקו אווירי, מסעדה סינית. הקפה הנודע שהיה שם פעם הוא כבר זיכרון רחוק. משנות ה־40, במשך כמה עשורים, ניגנו שם נגנים פולנים כל מיני טנגואים. עד שנות ה־80 הוא הלך והתרפט ונהפך לדי עלוב. אבל תל אביב בלתי ניתנת לעצירה, אף שלראשונה זה 15 או 20 שנה ניתן למצוא חניה ברחוב בלפור. בתי הקפה והחנויות ברחוב שינקין שוקקים באמצע שבוע הטילים.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

בצה"ל יש הרגשה של הישג אדיר, הכרעה בדרך לניצחון. קצינים במטכ"ל צוחקים כשאומרים להם שהאיראנים צועקים "געוואלד" ורוצים הפסקת אש. הם פספסו את הרכבת, אומרים. "לא עוצרים", נשמע הרמטכ"ל אייל זמיר כשהושיטו לעברו מיקרופון באתר ההריסות בבת ים. המדריך שלו בפו"ם, חנן שי, אומר שרא"ל זמיר יירשם בפנתיאון כאחד הרמטכ"לים המנצחים של צה"ל. "מהלומת פתיחה מוחצת" - זאת ההגדרה המוסכמת בצה"ל, ומי יכול להתווכח עם זה. אחדים יגידו "אגרוף בבטן". מה זה אומר: שצבא איראן ומשמרות המהפכה איבדו את כל ה"בכירים מאוד" במאית שנייה, ובתוך עוד כמה שניות איבדה איראן את מערך קבלת ההחלטות שלה, מה שהותיר לישראל כ־24 שעות ראשונות של שקט, בשעה שהצפי היה לירי טילים מאסיבי בתגובה לתקיפה של ישראל. לא צריך לנקוב במספרים, אבל החששות הכבדים הם שהובילו את צה"ל להקפיץ את עם ישראל ב־3:00 לפנות בוקר כדי להתכונן לרדת למקלטים.

לקראת אמצע השבוע, נראה שהמוסד וצה"ל לזרועותיו השיגו הכרעה, אם כי ניצחון מלא וסיום המערכה זה נושא אחר. כעת כולם מחכים שהאמריקנים יטילו ביצה. אך בצה"ל מוכנים לביצוע כחול־לבן. המטרה היא להשמיד את כל מתקני הגרעין, וגם פורדו על הכוונת. לצה"ל יש תשובות למתקן העמוק הזה. הציבור בישראל לא מפנים עד הסוף את משמעות השליטה המוחלטת של חיל האוויר בשמי טהרן וברוב שמי איראן. ייתכן שעודף סרטי אקשן גורם לכך שמקבלים את ההישגים הפנומנליים כחלק מובן מאליו של התסריט. תיאור השליטה בשמיים מתמצה במילים: "זה שלנו. אנחנו טסים מעל עיר הבירה שלהם כאילו זה מעל סג'עייה".

דובר צה"ל

תחושת ההצלחה והתנופה גדולה, ועימה התיאבון. הקילוף הכולל של היכולות הצבאיות, בתוספת רמזים כמו בעניין גורלו של חמינאי, מצביעים על כך שהמנהיגות בישראל חושבת במושגים של הפלת משטר המולות האיראני. זה לא רק חיסול יכולות הגרעין - בדרג הבכיר ביותר חושבים במושגים של מכה קטלנית. האמריקנים נמצאים עכשיו בעמדה שבה גם גורל המבצע הישראלי וגם גורל המשטר באיראן נתונים לכאורה בידיהם. טראמפ אולי מדבר על "כניעה ללא תנאי", אך זה לא בהכרח אומר החלפת השלטון. ברשת מסתובבת תמונת שר החוץ היפני על סיפון נושאת המטוסים "מיזורי", מתכופף כמו אולר כדי לחתום על כתב כניעה, ומולו ניצב זקוף גנרל אמריקני שכנראה נבחר למעמד בשל גובהו. גם צחי הנגבי וגם בכירים שהתבטאו שלא לציטוט אומרים שיש לנו תשובה לפורדו. אבל לא פחות מפורדו - יש בעיית האורניום המועשר שנמצא בידי האיראנים.

הכרעה והרתעה בכרטיס אחד

המעטפת המדינית של מבצע "עם כלביא" היא תופעה חדשה לגמרי בתולדות מבצעי הסיכול הגרעיניים של ישראל, ובמידה רבה גם בתולדות מלחמות ישראל. קודם כל - האיש העומד בראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, הדיפלומט הארגנטינאי רפאל גרוסי. במשך שנים עמדו בראש הארגון אנשי מקצוע שטיפלו בהתגרענות האיראנית ברפיון. היו ביניהם גם כאלה שחיפו ובדרכים שונות העניקו לאיראנים לגיטימציה. בלט ביניהם מוחמד אל־ברדעי המצרי. גרוסי טיפל באיראנים בתקיפות. הקביעות שלו לגבי הממצאים שהצביעו על הפרות איראניות של הסכמים, ובייחוד של האמנה לאי־הפצת נשק גרעיני, היו נחרצות, ללא גמגומים. הן שימשו מדרגה שממנה אפשר היה לקבל תמיכה ביוזמה הצבאית של ישראל. ישראל מקבלת כיום מעבר ללגיטימציה לפעול, תמיכה מלאה מארה"ב ומגרמניה, ותמיכה עקרונית אך עמומה מצד מדינות הג'י־7.

לשם השוואה, ב־1981, בעקבות הפצצת הכור בעיראק, ממשל רייגן הטיל על ישראל סנקציות שכללו עיכוב משלוחים של מטוסי קרב מתקדמים וכל החימוש הנלווה. הקהילה הבינלאומית התנגדה בעיקרה לתקיפה. ב־2007, בהפצצת הכור הסורי בדיר א־זור, הלגיטימציה נבנתה על ההכחשה והשתיקה. רה"מ אולמרט קיבל סוג של אור ירוק מהנשיא בוש, אך כדי למנוע הסתבכויות, הוחלט להטיל איפול גמור על התקיפה. בשאר אסד יכול היה להתכחש ולהתנהג כאילו לא אירע דבר. פוזרו תחקירים עיתונאיים בתקשורת העולמית, כולל במגזינים יוקרתיים, שחלק מהם הטילו ספק אם בכלל קרה משהו באותו יום בספטמבר. בהמשך, התפרסמו תחקירים מפורטים שנועדו לבסס את הקרדיט של אולמרט ושל מאיר דגן.

אבל דיר א־זור זה נוסטלגיה של משחק א"ש לילה בהשוואה למבצע המתוחכם והמסובך שהחל לפני שבוע ויום. בעוצמתו ובשאפתנות שלו הוא דומה יותר למבצע "מוקד", בשעות הראשונות של מלחמת ששת הימים, שבו הושמדו באופן חלקי חילות האוויר של צבאות ערב על הקרקע. הדבר החכם שרה"מ נתניהו עשה היה ליידע מראש את הקנצלר הגרמני מרץ. הנשיא טראמפ נתן גיבוי, ומתקיים ויכוח אם התמיכה היתה פאסיבית או אקטיבית.

תשכחו מהפרשנויות המוטעות לגבי מסע העסקים המזרח־תיכוני של טראמפ בריאד ובנסיכויות הנפט. מתחו על טראמפ ביקורת לא מוצדקת, ולעיתים מכוערת. קודמו, ביידן, מנע מישראל 1,800 פצצות כבדות - ואילו טראמפ אישר בחודשים האחרונים אספקה של עשרות אלפי פצצות כאלה, שרבות מהן כבר התפוצצו בימים האחרונים ביעדים באיראן, ועוד 10,000 פצצות קטנות יותר. זהו הסיפור האמיתי לגבי הנשיא, שהוא אכן התומך הגדול והידיד הגדול ביותר שהיה לישראל אי־פעם בבית הלבן. והוא עוד צריך לאכול עכשיו את ההתקפות המבאישות של טאקר קרלסון ושל סטיב באנון.

אמנם טראמפ לא תמיד אהב לשמוע הטפות שנדף מהן עודף ביטחון עצמי מצד ישראלים בכירים, אבל הוא השתכנע שישראל נלחמת את הקרב של ארה"ב ושל המערב מול איראן וארגוני הטרור הפלשתיניים, שמפעילים בהצלחה מדאיגה גיס חמישי בתוככי היבשת האמריקנית. אם טראמפ יחליט, או כבר החליט, שאת הכור העמוק בפורדו הוא לוקח כתרומה של ארה"ב עם החימוש הייחודי שנוצר במיוחד למטרה הזאת - הוא ישיג בכך אפקט הכרעה והרתעה בכרטיס אחד. כבר לפני כמה שנים האמריקנים העריכו שבעשור הנוכחי יגבר מאוד הסיכון לחילופי מהלומות אטומיות באזורים שונים בעולם, וביחוד במזרח התיכון. השמדת פורדו בידי האמריקנים תרחיק מאוד את האפשרות הזאת.

החזירו את הצבע ללחיים

כשמתרחש אירוע כזה, כמו מבצע "עם כלביא", חולפות שעות בודדות מתחילתו ועד שנדמה לאנשים שהכל מובן מאליו. כן, ברור שזה היה חייב לקרות. אבל זה לא כל כך מובן מאליו. בסופו של דבר, המבצע הוא תולדה של מפגש בין שלושה חיצים: הראשון - בנימין נתניהו כראש ממשלה. השני - 7 באוקטובר והשתלשלות המלחמה מאז הטבח. השלישי - עלייתו מחדש של טראמפ לשלטון בארה"ב.
נתניהו היה שונה בגישתו משאר בכירי ההנהגה בישראל במשך כמעט 20 שנה. לא רק בגישתו היותר אגרסיבית לגרעין האיראני, אלא בשאלה של מי לעזאזל העוגה הצהובה הזאת. רבים עוד יכולים לזכור את המנטרה של רמטכ"לים וראשי ממשלות: הגרעין האיראני הוא בעיה של העולם, לא אנחנו צריכים לטפל בזה. כתוצאה מכך גם הגיעה התפיסה שאת נושא הגרעין צריך להעלות בחדרי־חדרים, שלא צריך להרעיש עולמות.

מראשית דרכו נתניהו ניצל את יכולתו הרטורית לצורך אסטרטגי. אצלו האיומים לא יטופלו ב"חדרי חדרים", מה שיאפשר להתכחש לסכנות ולהעלים מהן עין. אצל נתניהו האמת והעובדות יוטחו בפרצוף. לא דף מסרים, נתונים ועובדות מבוססות מודיעין שחושפים בחשאי למקבלי ההחלטות במערב, אלא העברת המסר בעוצמה. זה נשמע פשוט, אבל זה בכלל לא. הרי אנחנו מכירים את קובלנות ה"הסברה" של ישראל. פה היתה נקודה שהמסר הוחדר ונקלט. כך אילצה ישראל אפילו את הנשיא אובמה להטיל סנקציות קשות על איראן, כשחשפה בפומבי מידע בקשר להתפשטות פרויקט הגרעין. מדובר בנאומים באו"ם של נתניהו, כמו גם בתצוגת ארכיון הגרעין שנגנב ב־2018. אנשי הממסד ודובריהם בתקשורת התנגדו לחשיפת המידע הסודי.

אבל לאורך השנים, לא היה ברור אם נתניהו, בשותפות עם אהוד ברק בשלבים מסוימים, בכוונה נוקט מדיניות של הליכה על הסף, אבל אלה רק איומים בלי כוונה ממשית לבצע - או שנתניהו באמת רצה לתקוף באיראן ב־2010 וב־2012. ולמה לא עשה את זה בין 2017 ל־2021? נתניהו טען שב־2012-2010 הוא רצה לעשות את זה, אבל כפי שציינו המומחים, אם הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר לא רוצים - יש בכוחם לעצור את המהלך. בשנה החולפת, ישראל נטרלה את שתי הזרועות העיקריות שבאמצעותן פעלה איראן כדי להרתיע אותה - חמאס ובעיקר חיזבאללה. לאחר שחיזבאללה הוכה וחדל להוות איום, וחמאס איבד את היכולת הרקטית שלו, נעלמו הרתיעה והפחד מאלפי טילים שימיטו חורבן על העורף. כמו כן, התקיפות הקודמות באיראן פתאום הוסיפו ביטחון עצמי שישראל בעצם מסוגלת לבצע את מה שנחשב תוכנית ריאליטי לא ריאלית. צה"ל של 7 באוקטובר לעומת צה"ל המנצח של היום זה כל ההבדל בין דמנציה לדימונה. החזון המבצעי הזה החזיר למערכת הביטחון ולחיל האוויר את הגאווה, את הביטחון, וכן - גם את הכבוד.

להשתחרר מהצל האיראני

מלבד התפיסה שלפיה זרועות התמנון האיראני, המגובות במטרייה גרעינית, היו הופכות את החיים בישראל ובמזרח התיכון לסיוט קבוע - תפיסתו של רה"מ נתניהו היתה שאיראן גרעינית מעניקה למשטר האייתוללות תוחלת חיים של עשרות רבות של שנים. יש כאלה שמזלזלים ואומרים - כן, הם היו צריכים את זה לצורכי תעמולת פנים. אבל זה יותר מזה. לא רק שאי אפשר יותר לנקוט שום צעד צבאי כדי לכפות משהו על איראן - אלא גם שכלפי פנים נוצרת הילה סביב ההנהגה, משהו יותר קדמוני מהשליחות הדתית ההתאבדותית של השיעים.

מומחים ידועים, שהיה טעם להקשיב לדבריהם, טעו לגבי האיראנים. בזמנו טענו שהם צריכים את הגרעין נגד עיראק. מומחים שפעלו בעבר באיראן ובעיראק אמרו בביטחון שדי בירי של שני פגזי מרגמה לעבר האי חארג' כדי לעצור את האיראנים ולהרתיע אותם. כעת מתברר שזה היה ברמה של פולקלור, ושמי שלא רוצה לחיות בצילו של האיום האיראני - חייב להתעמת עם האתגר ישירות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...