מטהרן לצמרת תעשיית האנרגיה הישראלית: המסלול המדהים של אורית

אורית ברחורדר לא חלמה בילדותה, באיראן שאחרי המהפכה האסלאמית, שיבוא יום והיא תכהן בתפקיד בכיר בגוף שאמון על האנרגיה הישראלית. "למדתי בבית ספר מוסלמי וחוויתי את כל ההגבלות", היא נזכרת, "הלכתי עם חיג'אב, בהפרדה מלאה בין בנים לבנות. אני זוכרת את המשטר הקיצוני שם ואת השנאה בעיניים שלהם. ההורים שלי, כמו כל מי שברח אז, פשוט השאירו הכל מאחור ושילמו למבריחי גבול כדי שנוכל להגיע לישראל ולהתחיל הכל מאפס".

כיום היא סמנכ"לית בכירה בקבוצת בזן המנהלת את יחידת הפוליאולפינים, והמרחק מאותם ימים נראה עצום. אחרי שעברה את מסלול ההתאקלמות במדינה חדשה, בית ספר וצבא, היא בחרה בלימודי הנדסה כימית בטכניון, וכבר בשנה השנייה ללימודים התחילה לעבוד בבתי הזיקוק, שכיום נקראים קבוצת בזן.

"ידעתי שאני רוצה תעשייה כימית קלאסית, כבדה, של בתי זיקוק ופטרוכימיה, אומרת אורית: "התחלתי כמהנדסת זוטרה, ועם השנים התקדמתי. בהתחלה ניהלתי קבוצה של כ־50 עובדים, בהמשך התקדמתי למנהלת תפעול, לאחר מכן למנהלת מפעל עם כ־500 עובדים, ובשנים האחרונות אני סמנכ"לית בכירה".

נוכחותה של אישה בצמרת התעשייה הכבדה אינה מובנת מאליה, אך עבור ברחורדר זה מעולם לא היה מכשול. "לא ייחסתי חשיבות לכך שאני אישה בתחום גברי. היו לי התיאבון והרצון להתקדם ולפרוץ גבולות ופשוט עשיתי את זה. עבדתי בשטח, טיפסתי על מגדלים, עבדתי לילות וסופי שבוע. לא אפשרתי למגדר להוות מחסום ולא נתתי לאף אחד סיבה להרגיש הבדל ביני לבין אחרים. גם כיום, כשאני לעיתים האישה היחידה בישיבות הנהלה, אני פשוט מביאה את הצד המקצועי הטוב ביותר שלי".

הסיפור האישי והמקצועי שלה השתלבו זה בזה והגיעו לשיא ביוני 2025, כששלושה טילים איראניים פגעו בתחנת הכוח של בזן במפרץ חיפה וגרמו למותם של שלושה עובדים. "זה היה מבחן מנהיגות אמיתי, מקצועי ואנושי. אחרי שזה קרה היינו ישנים פה לילות שלמים כי לא משאירים עובדים לבד. רציתי להיות פה עם האנשים שלי, כתף אל כתף. המדינה חייבת עצמאות אנרגטית, במיוחד בזמנים כאלה. אני תמיד אומרת לעובדים שלי: יש מי שלובש מדים ירוקים בחזית, ואנחנו לובשים מדים כחולים. גם אנחנו במילואים, פשוט בחזית אחרת".

כשעיניה נשואות לאיראן של היום, הרגשות שוב עולים. "כאחת שנולדה שם, אני רואה את הדברים ביתר רגישות ומבינה יותר טוב מכל אזרח ישראלי את התחושות. לכן כואב לי כל מה שהאזרחים שם עוברים, אני ממש מרגישה את זה בבטן. אני מחזיקה אצבעות לשינוי, אבל יודעת עד כמה המשטר אכזרי. כשאני רואה את מה שקורה שם, אני מבינה כמה זה חשוב שיש לנו מדינה חזקה וצבא ששומר עלינו, וכמה עוצמה יש בחדשנות הישראלית שלשמחתי אני חלק ממנה".