במשך רוב המחצית הראשונה של המאה ה־20, שדרת ברודוויי היתה הלב הפועם של דאון טאון לוס אנג'לס. בנייני פאר כמו זה של העיתון "לוס אנג'לס אקזמינר", שתוכנן על ידי האדריכלית ג'וליה מורגן בסגנון ספרדי, עם גגי רעף אדומים וקשתות למכביר, שידרו לעולם שבירת הבידור משגשגת ופורחת, ותיאטראות וחנויות לרוב משכו אלפי מבלים וקונים בכל שעות היום והלילה. ואז, בשנות ה־50, ממגוון סיבות שלא יהיו זרות לכל מי שלמד את ההיסטוריה האורבנית האמריקנית, האקשן עבר למקום אחר, והעיר התחתית נותרה מיותמת, בנייניה זנוחים ורחובותיה מוצפים בפשע ובייאוש.
מכוניות שרופות, ירי כדורי גומי וחסימות כבישים: יום שלישי של מהומות בלוס אנג'לס | רויטרס
בשנים האחרונות, פרנסי העיר השקיעו משאבים כבירים בשיקום השכונה, והצליחו, במאמצים רבים, למשוך יותר ממיליארד דולר בכספי השקעות. בקרוב, הם קיוו, ברודוויי תשוב לעדנתה.
ואז הגיעו הפרעות.
הן פרצו בסוף השבוע שעבר, ונכון לכתיבת שורות אלו הן עדיין בעיצומן. בחנות "טי מובייל" שבדרום ברודוויי, למשל, בריונים במסכות ניפצו את השמשות, אצו פנימה, ויצאו לאחר כמה דקות עמוסי כל טוב, אוחזים בטלפונים ניידים לעשרות. אחד מהם אף הרבה לעשות וגנב דובון פרווה ענקי, שייפה את אולם התצוגה, ונופף בו בשמחה לעיני המצלמות שתיעדו את הביזה. גם על חנות "פוט לוקר" הסמוכה לא שפר המזל: הבוזזים רוקנו אותה בתוך דקות, מגיחים ובידם קופסאות על גבי קופסאות של נייק אייר וערימות של טי־שירטים, כובעים ועוד. כשמנהל החנות סקר את הנזקים בבוקר למחרת, הוא הצביע על מדפים ריקים - הבריונים לא השאירו לו כלום למכור.
והביזה רחבת ההיקף היא רק חלק ממה שמתרחש בשעות אלו ממש בעיר השנייה בגודלה בארה"ב. מכוניות למכביר הוצתו באש, וכמוהן גם דגלי ארה"ב. בריונים רעולי פנים חסמו צירי תנועה ראשיים והשליכו אבנים כבדות על השוטרים שבאו לפנותם. לוס אנג'לס, נכון לעכשיו, דומה יותר לביירות מאשר לעיר מערבית מתפקדת.
מה גרם לפרוץ הפרעות?
אם תשאלו את ראשת העיר קארן בס, או את מושל מדינת קליפורניה גאווין ניוסם - הצמד־חמד שמוקדם יותר השנה נחל כישלון חרוץ להכין את העיר לשריפות הענק שתחזיות ידעו שתתרחשנה - לאלימות יש רק אשם אחד: נשיא ארה"ב דונלד ג'ון טראמפ.
כחלק מהמדיניות שלו לתפוס ולגרש כמה שיותר ממיליוני המהגרים הלא חוקיים שקודמו, ג'ו ביידן, התיר להיכנס לארה"ב - ובתוכם רבבות של פושעים אלימים - טראמפ שלח את סוכני משטרת ההגירה לכל רחבי ארה"ב במטרה לשים קץ להסתננות ולהחזיר את החוק והסדר לרחובות. בלוס אנג'לס בלבד רשימת המבוקשים היתה נכבדה. היא כוללת, למשל, את האדון קוואנג צ'אן פאן. אחרי שנתבקש לעזוב את מסיבת הסיום של התיכון המקומי, פאן שב עם כמה מחבריו לכנופיית הפשע ופתח באש על קהל של בני נוער, רצח שניים ופצע 30 נוספים. רולנדו ונרציון אנריקז, לעומתו, ניסה לאנוס אישה וביצע בה מעשה מגונה, וארמנדו אורדז הוא חבר כנופיה שנאשם באלימות מינית. שלושתם, ברוך השם, נעצרו בסוף השבוע שעבר על ידי רשויות ההגירה. אבל במקום לברך את הממשלה על פעולתה להבטיח את שלומם האישי של תושבי לוס אנג'לס ולגרש פושעים אלימים בחזרה למולדתם, תושבי העיר התקהלו ברחובות והחלו להתעמת עם הסוכנים הפדרליים.
או, לפחות, כך עשו חלקם. מי, בדיוק? בראיון עם המגזין היהודי־אמריקני "טאבלט" השבוע, קייל שידלר, אנליסט בכיר במרכז למדיניות ביטחונית ומומחה להפגנות אלימות של השמאל הרדיקלי, הסביר שההפגנות כנגד המעצרים היו מתוכננות היטב ומראש. בין אלו שאצו רצו לרחוב כדי להפגין, הוא הסביר, היו ראשי ה־SEIU (Service Employees International Union), אחד מאיגודי העובדים הגדולים ביותר בארה"ב ואחד מהגופים הניכרים שתומכים במפלגה הדמוקרטית. לצידם, הוא ציין, גם פוליטיקאים דמוקרטים בכירים, כמו חברת הקונגרס הוותיקה מקסין ווטרס, מיהרו להצטרף להפגנות.
פקודה חסרת תקדים
"בבירור, מה שקורה היום בלוס אנג'לס זה לא כמה חבר'ה מ'אנטיפה' (הארגון הפרוגרסיבי הקיצוני שחובב מהומות רחוב כנגד השוטרים, ל"ל) שמשתוללים ברחוב ועושים בלגן", שידלר הסביר. "הנוכחות של פוליטיקאים בכירים ומעורבות ארגוני עובדים וכדומה, מצביעות על מאמץ מאורגן להביא לתסיסה בסדר גודל לאומי שתתפשט מלוס אנג'לס לערים אחרות. זה הקונפליקט שהם רצו".
ואת מה שהדמוקרטים רצו, הם מייד קיבלו: ברגע שטראמפ נוכח לדעת שסוכניו מוקפים במאות מפגינים עוינים, שמצידם מגובים בידי הממסד של המפלגה היריבה שמסייע להם בציוד, בלוגיסטיקה ובשאר דברים נחוצים, הוא נתן הנחיה ששום נשיא אחר לא נתן ב־60 השנים האחרונות: לגייס את המשמר הלאומי ולשלוח מאות מאנשיו ללוס אנג'לס כדי לשמור על הסדר הציבורי.
כבמטה קסם, הדמוקרטים ועושי דברם בתקשורת החלו לדבר בלשון אחידה. "למה היו מעצרים מלכתחילה? ולמה הנשיא עקף את המושל וגייס את המשמר הלאומי?" שאלה ראשת העיר בס. "לא היתה לכך כל סיבה... אם המעצרים האלו לא היו קורים מלכתחילה, לא היינו רואים אלימות". המושל ניוסם דברר את אותם המסרים בדיוק, והאשים את טראמפ עצמו ואת פעולותיו בפרעות.
פרשני הטלוויזיה, מצידם, החרו החזיקו אחרי בס וניוסם, והסבירו לצופים בבית שעליהם לסמוך על התקשורת ולא על מה שעיניהם רואות. בדיוק כמו שעשו אחרי המהומות שפרצו בעקבות ההרג של ג'ורג' פלויד ב־2020. אז, כזכור, המסר שקודם טען שהמהומות האלימות, שהרגו עשרות אנשים וגרמו נזק כבד מאוד לרכוש בערים ספורות ברחבי המדינה, היו "שלוות ברובן", והתקשורת התגייסה למזער נזקים. הפעם, המסר הוא שהמהומות הן לא נוראות כפי שהן נראות, ושהן מתמקדות רק בכמה רחובות בעיר ולא בכולה.
אפילו אם נקבל את ההנחה הזו - ועל פי התמונות שמשותפות ברשתות החברתיות, ההנחה שקרית בעליל - המהומות בלוס אנג'לס עדיין מעוררות כמה שאלות מטרידות.
השאלה הראשונה, והמטרידה ביותר, עוסקת במעורבות המאסיבית של ה־SEIU בארגון ובליבוי של הפרעות. עם 1.9 מיליון חברים, הארגון הוא אחד מארגוני העובדים הגדולים ביותר בארה"ב. מאז שנת 1990 הארגון תרם כרבע מיליארד דולר למועמדים פוליטיים; 99 אחוז מהתרומות הללו זרמו למועמדים מהמפלגה הדמוקרטית, מה שהופך את הארגון לאחד ממקורות המימון והתמיכה העיקריים של המפלגה. כשהסוכנים הפדרליים התכוננו לצאת ולבצע את המעצרים שלשמם באו ללוס אנג'לס, דיוויד הוארטה, נשיא סניף קליפורניה של ה־SEIU, התיישב על המדרכה, חסם את דרכם, וצעק לתומכיו לעשות כמוהו ולשבש את פעילות רשויות אכיפת החוק. הסוכנים ביקשו ממנו בנימוס להתפנות, אבל הוארטה סירב והחל לדחוף אותם. הוא נעצר, ומייד עם מעצרו המושל ניוסם ודמוקרטים בכירים אחרים שיבחו את הוארטה כגיבור עממי.
וזה, הסביר שידלר, לגמרי לא במקרה. ה־SEIU, הוא אמר, הוא יותר מבית טבעי לשמאל הרדיקלי, שבשנים האחרונות פונה יותר ויותר לאלימות ברחובות. האיגוד, הוא הוסיף, מהווה היום את הדבק הטבעי שמחבר בין שני האגפים המנוגדים לכאורה של המפלגה הדמוקרטית. מצד אחד, שידלר הסביר, המפלגה הדמוקרטית היא כבר מזמן נחלתם הכמעט בלעדית של עשירי ארה"ב: בשלוש מערכות הבחירות האחרונות לנשיאות, למשל, אלו המצויים ב־40 האחוזים העליונים של מקבלי השכר באמריקה הצביעו באופן גורף לדמוקרטים, והמפלגה מובילה באופן ניכר גם בתרומות מחברות הענק במשק. מצד שני, שידלר המשיך, המפלגה מסתמכת על האנרגיה שמגיעה מהאגף השמאלי והצעיר שלה, שמקדם מועמדי שמאל קיצוני כמו חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו־קורטז. התפקיד של ה־SEIU, הוא המשיך, הוא לחבר בין שני האגפים הללו ולהוות מהעבר האחד מכונת מימון משומנת שיכולה להזרים כספים רבים למפלגה, ומהעבר השני חממה לפעילים רדיקליים שרוצים להתעמת עם השוטרים ברחובות.
תמונת הניתוק
והארגון הוא לא היחיד שמעורר מהומות ברחובות קליפורניה בימים אלו. ארגון נוסף בשם CHIRLA, ראשי תיבות של הקואליציה לזכויות מהגרים בלוס אנג'לס (Coalition for Humane Immigrant Rights Los Angeles), מעורב באופן פעיל במהומות. נשיאת הארגון, אנג'ליקה סאלאס, היתה מהראשונות שהגיעו להתעמת עם הסוכנים הפדרליים ולקרוא לאנשים לצאת לרחובות. CHIRLA קיבלה עשרות מיליוני דולרים במענקים גם מהממשל המקומי של ניוסם וגם מהממשל של ג'ו ביידן. וזה לפני שספרנו את המפלגה לסוציאליזם ולשחרור (Party for Socialism And Liberation) - ארגון רדיקלי שמימן רבות מההפגנות האנטישמיות האלימות בשנתיים האחרונות בארה"ב, ואשר ממומן על ידי המיליארדר נוויל סינגהאם, שלו קשרים מתועדים היטב למפלגה הקומוניסטית בבייג'ינג.
מה שמוביל אותנו לשאלה השנייה מאחורי המהומות: אם, כמו שמסתמן, הפרעות אינן ספונטניות אלא מאורגנות היטב, מה מטרתן?
התשובה, לפי שידלר, פשוטה. את אותו התרגיל בדיוק, הוא הסביר, אותם האנשים בדיוק ניסו לעשות לטראמפ ב־2020 עם המהומות של ג'ורג' פלויד: להבעיר את הרחוב, לקוות שהנשיא ישלח את הצבא, ואז, באמצעות התקשורת, לטעון שהצעד - שהוא חוקי לחלוטין, אגב - מהווה פגיעה אנושה ברקמת הדמוקרטיה.
"המודל ב־2020 היה ליצור חיץ בין הנשיא לצבא", שידלר המשיך. "וזה בדיוק מה שראינו אז, חוסר הסכמה מוחלט בין טראמפ לשר ההגנה שלו בנוגע לאילו אמצעים יש להפעיל כדי להכיל את המהומות. זה גם בדיוק מה שראינו ב־6 בינואר, 2021: הנשיא ביקש לשלוח את המשמר הלאומי כדי להרגיע את הרוחות, ובכירי משרד ההגנה סירבו פקודה ועשו את ההפך. אני חושב שאותו המהלך בדיוק עומד מאחורי הניסיון הנוכחי להביא להסלמה ברחוב".
הפעם, שידלר הוסיף, סביר להניח שהתכסיס לא יעבוד. הנשיא למד את הלקח, ובראש מחלקת ההגנה עומד פיט הגסת', ששותף לתפיסת עולמו של טראמפ ואף הורה, כשהמהומות החריפו, לשלוח כמה מאות נחתים לעיר לעזור בהשלטת הסדר.
אבל יותר מכל, המהומות בלוס אנג'לס מראות עד כמה המפלגה הדמוקרטית והשמאל בארה"ב מנותקים לחלוטין מהלך הרוח הציבורי. תמונות של פורעים חובשים מסכות עם ציורים של גולגולות, מניפים דגלי מקסיקו, שורפים את דגל ארה"ב, ובוזזים חנויות בעודם נוהגים במכוניות גנובות בפרעות במורד הרחוב - לא משדרות לאף אמריקני שפוי "צדק חברתי". ומרבית האמריקנים שמחים לראות פושעים אלימים שמצויים בארצם באופן לא חוקי נעצרים ומגורשים.
וכשהשנאה היוקדת לטראמפ הופכת למטרה היחידה שמעניינת את הדמוקרטים, יותר מחוק וסדר, יותר מהביטחון האישי של האזרחים, אין להתפלא שהמצביעים מתרחקים בשאט נפש מהשמאל המטורלל. נכון לכל הסקרים האחרונים, למשל, שליש מהאמריקנים תומכים בגירוש קטגורי של כל מהגר ששוהה בארה"ב באופן לא חוקי, ו־50 אחוזים נוספים תומכים בגירוש חלקי שמתמקד, בראש ובראשונה, בפושעים אלימים. רק 16 אחוזים מהאוכלוסייה טוענים, כפי שבס, ניוסם וקמלה האריס טוענים בימים אלו, שכל גירוש באשר הוא מהווה פרובוקציה לא רצויה ופגיעה אנושה במרקם האנושי האמריקני.
הדמוקרטים סירבו להקשיב לבוחרים בנובמבר האחרון. הם עודם מסרבים. אין להם מטרה אחרת מהפלת טראמפ - מטרה שמקדשת את כל האמצעים, כולל הגנה על פושעים אלימים והבערת ערים גדולות. יש לקוות שהנחתים האמריקנים שהתפרסו השבוע בעיר, חיילים שראו אויבים מרים יותר מהשמאל הרדיקלי, יוכלו לשים קץ לפרעות לפני שעוד חפים מפשע ייפגעו.
