"כשסבא רבא שלי הגיע עם אשתו ושמונת ילדיו מצנעא לירושלים ב־1930, הוא קנה בהקפה שק קפה, חילק לשקיות של 100 גרם ומכר אותן בשוק מחנה יהודה. בכל שקית הוא שם 110 גרם. הילדים שלו שאלו, 'אתה נורמלי? אין לנו אוכל'. אז הוא אמר להם: 'כתוב בספר משלי: מצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם. אם אשים 100 גרם, מצאתי חן בעיני אלוקים, אבל אם אשים 110 גרם, מצאתי חן בעיני האדם'. וככה הוא הצליח".
הסיפור הזה על משפחתו של הכלכלן, הסופר ואיש התקשורת ארז צדוק, שגדל בחולון למשפחה דתית, היה נקודת מפתח בשינוי משמעותי שערך בחייו. הכל התחיל בספרו הרביעי, "הסנדלר מכוכבאן", שהגיע אחרי שלושה ספרי מתח, וחיבר אותו להיסטוריה של משפחתו. "באותה תקופה היה לי את 'פמילי אופיס', שזאת חברה שנותנת שירותי ניהול השקעות למשקיעים מאוד עשירים", הוא מספר. "נגיד, פחות מ־20 מיליון שקלים בבנק לא קיבלתי. גרתי בצהלה, התאמנתי בקאנטרי עם בוז'י הרצוג, היו לי משרד ברמת החייל, סירה במרינה בהרצליה ושני ילדים". היום, אגב, הוא אב לחמישה ומתגורר באלקנה.
"אבל הסיפור עם הקפה עורר אותי לחשוב", הוא מתאר. "המשפחה שלי עברה מסע מסוכן במדבר והגיעה לכאן בלי כלום, אבל עם אמונה והרבה מעשים טובים. ואני חוליה בשרשרת. וככה, בסופו של תהליך, מכרתי את 'פמילי אופיס', והקמתי חברה שמתמחה בהשקעה בחברות שמתנהלות בהוגנות ובהשקעות על פי ההלכה. זה קיים בעולם בשמות כמו ESG (Environment, Social and Governance), אבל אני קורא לזה הוגנות".
באחרונה יצא לאור ספרו החדש של צדוק, "הייתי החוב" (הוצאת ידיעות ספרים), שבו הוא צולל שוב אל עולמה של הקהילה היהודית בצנעא של שנות ה־30, ועוקב אחרי נעמי, נערה צעירה שנמסרת על ידי אביה בתמורה למחיקת חוב. בתחילה תכנן לכתוב רומן שעוסק בפרשת חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן, והפרשה אכן עוטפת את הספר לכל אורכו. ועם זאת, רוב הסיפור מתרחש בתימן ומתאר לפרטי פרטים את חיי היומיום של היהודים שהתגוררו שם. תיאורים אלה מביאים אל הספרות את הייחודיות של הגלות היהודית בתימן - החל באמונה האדוקה, דרך אורחות החיים וכלה במעמדם כ"אחר הנחות", שגזר על רבים מהם קשיי פרנסה וקיום ארעי נטול הגנה התלוי בנסיבות, ופעמים רבות במזל. אך במקביל, הספר שופך אור על הקיום היהודי הבסיסי בגלות, כפי שחוו אותה קהילות רבות.
מורשת לא מוכרת
ברגע אחד מול בנה, גיבורת הספר מציינת שהחוויה של גלות אינה יכולה להיות מובנת על ידי הדור שנולד בישראל. ואכן, ההתרחקות ההדרגתית מהמסורות היהודיות היא שהעמיקה את הפער בין הדורות. דווקא טבח 7 באוקטובר טרף את ההיגיון הזה. הדורות שהקיום שלהם כאן היה בטוח כל כך, הרגישו לראשונה אותה חוויה של חוסר הגנה שהיתה מנת חלקו של דור הגלות. בן־רגע הפערים הצטמצמו, וחזרנו כולנו, בעל כורחנו, אל הסיפור היהודי.
החיים היהודיים בתימן לא תוארו רבות בספרות העברית.
"באופן כללי, ההיסטוריה של היהודים ממדינות ערב מחוקה, לפחות מבחינה פורמלית. לא מדברים עליה במשפחה, במדינה או במערכת החינוך, ופעמים רבות לומדים עליה מהספרות. אני למדתי על יהדות עיראק מהספרות, למשל, אבל על חיי היהודים בתימן לא היתה כתיבה כל כך ענפה. בגלל זה השקעתי מאוד בתחקיר ההיסטורי לספר: קראתי ספרים, ראיתי אלבומים, דיברתי עם אנשים שזוכרים מה היה שם. הגעתי למישהו בן 90, שסיפר לי שכילד הוא אהב לשחק בסנדלרייה של סבא רבא שלי כי הוא היה חייכן ונתן להם ממתקים. אני יודע בדיוק איפה הם גרו, איפה הם התפללו, איפה היתה הסנדלרייה. אני יודע אפילו איך הוא הלך בבוקר לעבודה. שִׁחזרתי ממש את הרובע היהודי בצנעא, כולל שמות הרחובות, סדר השווקים, שמות בתי הכנסת, המנהגים, הכל".
מה אנחנו לא יודעים על חיי היהודים בתימן?
"האמת היא שאת הרוב אנחנו לא יודעים. למשל, שבתי היהודים בתימן היו צריכים להיות נמוכים מבתי המוסלמים ומהמסגדים, שליהודי אסור היה לרכוב על סוס, רק על חמור עם שתי רגליים בצד, ואם הוא ראה מוסלמי מולו, הוא היה חייב לרדת מהחמור. היו חוקים כאלה של השפלה. למשל, כשמוסלמים ניהלו משא ומתן עם יהודים, הם היו צריכים להפגין סלידה ולירוק על הסחורה. מבחינתם, השם הגלה את היהודים מארצם כעונש והמוסלמים מצווים לבזות אותם. וככה הם חיו בערים הגדולות בתימן לאורך כל השנים. בכפרים זה היה קצת אחרת. ככל שהכפר היה יותר נידח וקטן, כך היחסים עם הערבים היו טובים יותר, אבל כשהיו פרעות - זה לא פסח גם עליהם".
אתה מתאר בספר גם אירועים היסטוריים לא מוכרים.
"יש כמה כאלה. למשל, הפרעות בצנעא אחרי רצח האימאם בשנות ה־40. המזל הוא שהיהודים היו למודי ניסיון, וברגע שהאימאם נרצח, הם רוקנו את רוב הסחורה מהחנויות והחביאו אותה בבורות ובקירות הכפולים שהוכנו לשם כך בבתים ובחצרות.
"סיפור נוסף הוא עלילת הדם של רצח הנערות המוסלמיות. אישה מוסלמית שוחדה כדי לרצוח שלוש נערות ולזרוק את גופותיהן בבאר הסמוכה לרובע היהודי. היא הצליחה לרצוח שתי נערות, והשלישית ברחה. במקרה הזה, היהודים לא יכלו להתכונן מראש. בשבת בצהריים המוסלמים מצאו את הגופות ונכנסו בהמוניהם לרובע היהודי, ניפצו דלתות, בזזו את החנויות, פרצו לבתים. מי שהתנגד נרצח. לאחר מכן עצרו 60 גברים והחזיקו בהם עד שהרוצח יוסגר. באיזשהו שלב הנערה שברחה דיברה, והסיפור הגיע לאימאם. אבל אי אפשר להאשים את המוסלמים, אז האשימו ארבעה גברים יהודים שגרו בבניין הכי קרוב לבאר. אחרי כמה חודשי חנופה בלתי פוסקת ושוחד לשופטים, לשרים ולאימאם, בסוף שחררו גם אותם".
ומה לגבי הסיפור של היהודים בעדן?
"זה עוד סיפור שאנשים לא מכירים - על הנהירה הגדולה של יהודים בשנים 45'-46' לעדן, כי הם שמעו שעולים לישראל. הבריטים ששלטו בעדן לא נתנו להם לצאת, ואלפי יהודים התגלגלו ברחובות חסרי בית. לפעמים השוטרים פשטו על הרובע היהודי, עצרו אנשים וזרקו אותם בחופי חודיידה. אחרי קום המדינה היו בעדן גם פרעות, שבהן נרצחו יהודים רבים ונשרפו בתים, בתי ספר ובתי כנסת". צדוק מציין כי היה זה בעידוד המואזינים, שכמו היום טענו אז בלהט שמטרת היהודים היא "להשתלט על ירושלים" ו"להרוס את מסגד אל־אקצא".
מפגש טראומטי
גם פרשת היעלמות ילדי תימן והבלקן היא חלק מהאירועים שמנסים למחוק מההיסטוריה הלאומית. במפגש של בנה של גיבורת הספר עם חוקר של הפרשה (שהתקיימה גם במציאות) נפרסות בפנינו עובדות רבות, וכך גם בהשתתפות הגיבורה בוועדות לחקירת הנושא.
יש לך קשר אישי לפרשה?
"לא, אבל עוד לפני תקופת החטיפות, בשנים 1948-1951, הציעו למשפחה של סבא רבא שלי למכור את הילד התשיעי, שנולד בארץ. גיליתי גם שסבתי אמרה לבת דודה שלי לא ללדת בבית חולים, כי בבית חולים ילדים מתים. היא סיפרה לה ששני תינוקות שלה מתו בבית חולים. אבל עכשיו כבר אין את מי לשאול".
צדוק מספר על האווירה בתקופה, שתמכה בהוצאת ילדים מזרחים מחיק משפחותיהם. "היתה כתבה בעיתון 'דבר', שבה 'אם המזרח לומדת להיות אמא טובה'. יש ציטוט של בן־גוריון מישיבת הממשלה שצריך להוציא את הילדים בכוח ממחנות העולים, כמו במבצע צבאי, וציטוטים של אנשים מהקונגרס הציוני שמתייחסים למשפחות העולים כמפגרות, ושטובת הילדים היא לקחת אותם מהן".
הספר מתאר את הרצון לנער מיהודי תימן את סממני הדת והמסורת כבר מהמפגש הראשוני שלהם עם שליחי הממסד האשכנזי. ראשית החליפו את בגדיהם, והנשים, שהתרגלו בלבוש צנוע, קיבלו שמלות שגרמו להן למבוכה גדולה. חלק מזה היה העברה בכפייה של ילדים לבתי הילדים - שעל פי צדוק, רווחה בעיקר במעברות של עולי תימן.
מזרימים מידע שגוי
צדוק התחיל את דרכו הפוליטית הקצרה כחבר במפלגת הבית היהודי ב־2017. כעבור שנתיים עזב, התפקד לליכוד ואז פרש מהפוליטיקה. בעקבות 7 באוקטובר, מאמציו לייצר קשרים כלכליים עם מדינות ערביות, כמו הקמת חברת השקעה על פי חוקי השריעה או קידום של פתרונות המבוססים על פיתוח כלכלי ועל אזרוח של הפלשתינים בירדן - נפסקו לחלוטין. הוא אף סגר את חשבון הטוויטר שלו (עם 20 אלף עוקבים), והפסיק לצפות בטלוויזיה ולקרוא עיתונים. אחרי תקופה שבה שידר בגלגוליו הקודמים של ערוץ 14 ("אנשים בפריפריה עצרו אותי ברחוב ואמרו לי 'תודה על זה שאתם משמיעים את הקול שלנו'"), הוא מגיש היום בערוץ הכלכלה החדש, ערוץ 10.
"אני חושב שהערוץ הכלכלי מאוד־מאוד חשוב. גם בשביל אנשים שלא עוסקים בנושא הוא מרחיב אופקים ומייצר אוריינות פיננסית. חוץ מזה, צריך גם את אלה שיגידו שלא הכל רע פה. ברמה הכלכלית אנחנו במצב מצוין, בטח יחסית למלחמה".
אולי זה נכון ברמת המקרו, אבל במיקרו: יוקר המחיה, הדיור, העובדה שקשה לחיות כאן.
"הפסיכולוגיה היא חלק משמעותי בכלכלה. הפסימיות משפיעה לרעה על הכלכלה, והאופטימיות משפיעה לטובה. כשאת אומרת לאנשים שיהיה טוב, אז הם קונים, ואם את אומרת להם שיהיה רע - הם שומרים את הכסף. זה הכל, חופשות, סלון לבית, בגדים, אפילו קולנוע, בית קפה, מסעדה. למשל, את יודעת שמחיר הדלק היום נמוך יותר משהיה לפני עשור ושניים? רוצה לדעת מתי מחירי הדיור יירדו? כשאנשים יאמינו שהמחירים עומדים לרדת ויפסיקו לקנות. אני לא אומר שאין יוקר מחיה, אבל אני טוען שהתקשורת מנפחת את התמונה ושבמידה רבה גם הצרכנים אשמים. איזה שיעור מהצרכנים עבר לספק חשמל פרטי? מזערי. למה? זה חיסכון של מינימום 7% בחשבון החשמל השנתי. כמה מאיתנו מנסים את המותג המוזל של הסופר במקום את המותג המוכר?"
ומה עם מבנה השוק, המונופולים, הריכוזיות?
"זאת אכן בעיה. נגיד, אני מדבר על תחרות בבנקים. אם יפחיתו את הרגולציה יהיו 20 בנקים, ואז תהיה תחרות. במקום להוסיף עוד חוקים, צריך להוריד חוקים. ברור שאפשר לדרוש מהממשלה הרבה יותר, אבל גם לציבור יש מה לעשות בעניין".
ומה לגבי הורדת דירוג האשראי?
"אם בעבר היה חשש שחברות ההייטק יעבירו את פעילותן מישראל ואנשים יוציאו מכאן כסף, זה חשש מוצדק. אבל אם מורידים דירוג בגלל עילת הסבירות - אז אתם ליצנים ופוליטיקאים, לא כלכלנים. הרי בית משפט חזק מזיק לעולם העסקים, ובית המשפט הישראלי הוא הכי חזק מבין כל המדינות שאני מכיר. אם בית המשפט מפרש חוזה לפי ראות עיניו, אותי כמשקיע זה מרחיק. באיזו מדינה אתם מתערבים בהרכב הוועדה לבחירת שופטים? בזהות יועמ"ש? זו פוליטיקה, לא כלכלה".
אבל יש כאן פערים מעמדיים מאוד גדולים.
"היית מסכימה שהעשירים יהיו פי עשרה יותר עשירים והעניים יהיו פי חמישה יותר עשירים? אני אגיד לך, העניים בטוח מסכימים. מדד העוני ודוח העוני שמפמפמים פה כל הזמן הם השקר הכי גדול, כי הם מדברים על עוני יחסי לשכר החציוני. לדוגמא, אם חברת הייטק ישראלית עושה אקזיט של 10 מיליארד שקלים, הרבה אנשים נהיו יותר עשירים. העניים, לא קרה להם כלום. אבל אם היו איקס אנשים מתחת לקו העוני, אחרי האקזיט מספרם גדל כי השכר החציוני עלה. זה כמו שחברים שואלים אותי איך זה שבפריפריה ממשיכים להצביע לימין כשהמצב שלהם לא משתפר, אז אני עונה: 'לכו לבקר בשדרות, תדברו עם אנשים ברחוב, הם יספרו לכם על אזורי התעשייה החדשים, הקניונים, הבניינים החדשים'. אנשים חיים בעולם תיאורטי שבו מזרימים להם מידע שגוי".